האם גיל ריבה סובל מבדסמפוביה? (ציטוט ממעריב + לינק + דיון)

האם גיל ריבה סובל מבדסמפוביה? (ציטוט ממעריב + לינק + דיון)

המכשפה בג'ינס​(מתחלפת) • 7 במאי 2004

האם גיל ריבה סובל מבדסמפוביה?



ציטוט מתוך המדור של גיל ריבה במעריב סוף שבוע:
"למרות שהרגשתי כמו אדריכל התאומים בבוקר ה-11 בספטמבר, בשליחות ממלכתית זרמתי לכיוון יפו. המקום: מועדון ''הדאנג'ן'' (הצינוק), לב סצנת הסאדו-מאזו המקומית והפורחת, שהשיק השבוע גם מסעדה קונספטואלית. למועדון, שהוא גם בית שחי סבוך כוכים, מובילה סמטה חשוכה ולחה משתן ומאלכוהול זול. בשנייה שנכנסתי התחלפה כל מצגת קרחנת הפלסטיק הדביקה של החילוקים-המחמאות והנשנושים, במסכת סחי מזיעה של השפלות-הצלפות וגידופים. אם באירוע הקודם האורחים הפיצו כוונות טובות בריח של מקלחת, כאן הזימה התכווצה למראה בלתי רחוץ בעליל, שנדחס לבגדי ויניל ונברשות-ברזל כעגיל.

גם בסצנה הפעילה הזו יש היררכיה ברורה. יש מלכות ויש מנקות. יש גבירות, משרתים, שפחות ואדו?ים ועם של עבדים כמו ים. אם בעולם הבלונד מכנים כאמור את העבדים בשם הקיבוצי: ''סלבס'', בעולם הזה מספיק לקרוא להם בשמם הפשוט: ''סלייבס'' (עבדים), כדי שהם ישתחוו אפיים ארצה.

שתי נשים בעלות מראה של ספרניות מתגפפות בלהט, כשהבעל של אחת מהן מפליק להן בישבנן. אחת גונחת, שנייה צווחת. שתיהן ספק נהנות, ספק סובלות. עבד ותיק שמכור לסצנה מתנדב להדריך אותי בסיור הזה בנבכי השחי. ''אתה רואה, זה למשל נשלט אקטיבי'', הוא מאבחן עבד אחד, לא משנה מאיזו ישיבה, שהתנחל על עקב סוליית גבירתו. כשהוא מרייר את תורת הליקוק המאסיבי, הציפה הסרוגה שלראשו מקפצת בקצב היצר הבלתי נשלט.

''את זה אתה בטח מכיר'', מתכוון עבדי האישי לעבד אחר, שמגיח לכיווננו. כשלא מתרכזים בלבושו שמתמצה בפאוץ' ממוסמר, אליו נדחס באכזריות איבר הרבייה שלו (לא כולל השקיקונים שגלשו החוצה), ניתן לזהות את איש העסקים המכובד והידוע. זה שבבקרים מקבל דואר אלקטרוני משועי עולם באי-מייל, ובלילות עושה לעצמו שטרודל מהפין. הוא מבקש ממני שלא אחשוף את שמו וזה נראה לי ממש בסדר. כי כאן, בניגוד לאירוע הקודם, השמות, כמו הבגדים, מכבידים על קצב הזרימה.



ישבנים עצומים לרווחה

המדריך הנרצע שלי מודיע שהערב בתוכנית האמנותית תופיע '''המלצה הצהובה', שזה שואו שאתה פשוט לא יכול לפספס''. הוא ידע על מה הוא מדבר. בינתיים חנוטה על הבמה אישה עבת בשר במחוך פלסטיק. בסצנת הסאדו-מאזו קוראים לה ''המכשפה''. מין שם חיבה, שהיא רכשה לעצמה בדרך רצופת הצלפות שוט על ישבנים עצומים לרווחה. המכשפה פוקדת על ''009'', עבד נמוך בעל שם חיבה אישי וכרס משתפלת מעל חוטיני דק, לעלות מיד לבמה. ''אתה שמן, מכוער ודוחה'', היא מקדמת את צליעתו הקלה בברכה כבדה, ''ואתה העבד שלי! '', היא מזכירה לו תוך שהיא ממקמת אותו בעמדת כריעה. ככה הכי נוח להם לרקוד את הטנגו האפל של היצרים. ישבנו מצולק הצלפותיה הוא איבר מאוד שימושי, שמשמש כרגע באופן טבעי כמאפרה אישית למכשפה. תכף, כשיימאס לה מהסיגריה, היא תכבה לו אותה בפי הטבעת. לא להאמין. אבל עובדה, זה קורה במשפחות הכי טובות. כשהתקרבתי למאפרה הנושמת גיליתי שמתחת לאיפור המכשפה מסתתרת סמנכ''לית לשעבר של משרד פרסום ידוע. פעם, כשהיתה דוברת של פוליטיקאי מוכר, נפגשנו. עכשיו יש לי בחילה.



איפה תקעו אותם קודם?

(02:50). רגע לפני שאפלוט את כל מה שלא אכלתי מהבוקר, ברצוני להבהיר: אינני דודה שמרנית מזן ירון לונדון, וגם לא דב גמלוני מצוי מסוג דב גילהר. להפך. ההיסטוריה הבליינית שלי כוללת לא מעט גיחות ללוע סצנת חיי הלילה המנוונת והדוקרנית. אף על פי כן משהו במועדון הזה בכל זאת כיבה לי את כל בלוטות החשק, הוציא ממני אפרוריות והדגיש את כל זרותי. למרות שבהתחלה חשבתי שזה סתם ג'ט-לג ממעבר חד בין עולם הסלבס לעולם הסלייבס, ידעתי שמה ששיתק אותי יותר מכל היא האפשרות שדווקא ההפך המוחלט הוא אולי הנכון. הייתכן שבין שתי הסצנות יש דמיון מצמית?

כדי לעכב את פעולת העיכול, התמקדתי בניוז. ב-03:15 הרעיון החדשני לפתוח בהשראת המועדון מסעדה מעורר לי את חומציות הקיבה. מסעדת סאדו-מאזו נשמעת לי מגרה ברגע זה בדיוק כמו שיש לי חשק לצחצח את השיניים עם זפת. במי ברז לא הייתי נוגע שם, אז במזון? בצדק רב נדמה לי שלספח לזוועתון הזה מזנון זו הפרה בוטה של כל אמנת ז'נבה בכלל ופריצת גבול הטעם הטוב בפרט.

כבר עברו עשר דקות ואיש לא שאל: מי בכלל יכול לפנטז על מזון ''גורמה'', כשהוא מרגיש בתחת? התשובה: מפתיעה. שכן, יש מי שבטוח שחוויית הסלייבס יכולה להיות מושלמת בתמיכה קולינרית של מנות ''מעוררות תאווה'' עם שמות כמו: ''יונה ברוטב דם'' או ''גדי בחלב אמו''. מרציפנים בצורת שד ורק השד יודע מה תכלול עוד יד הדמיון הטובה של השף המקומי, שברגעים אלו ממש מצחין מולי בשרשרת גורמט דמוי סט סכו''ם בגודל טבעי או משו. מלרזל. בכיף שלו. (03:41).

כשרס ''ן במיל' עמוס לוי, יוצא סיירת מטכ''ל ומלך סצנת הסאדו-מאזו הגאה, ירסן את היצר שלו למחזר ראיונות בלעדיים עם כל נציגי עולם התקשורת,הוא ישמח לתאר לכל אחד מכם באופן אישי ובאותה ערגה את סגירת המעגל שחווה למשל יובל רוזנן, שהפך מעוד לקוח נשלט בסצנה לשף שמשליט מהשבוע גורמה בצלחות הסועדים. למרות שרוזנן היה לטענתו סו-שף במסעדות על כמו ''ברונו'' ו''פרונטו'', בדמיוני חולפת סדרת צורות הנדסיות של כף, כפית, מזלג וסכין תוך כדי שהביטוי ''לעולם לא תדע איפה תקעו אותם קודם'' מקבל משמעות רלוונטית מצמררת ואף מצחי נ?ת-אף. אם באירועי הסללס לא אמורים לנשנש בציבור מחמת הגזרה ובשל העובדה שללעוס זה פשוט לא מצטלם טוב, בסצנת הסלייבס אין כבוד לגזרה, שהיא ממילא לא יותר מאריזה של משהו לחבוט בו.

בזמן שמושיק עפיה סיים לתת את השואו בצד השני של העיר, כאן הציפייה להופעת ''המלכה הצהובה'' הופכת מדרוכה טעונה לבלתי נשלטת. בינתיים, עד שהראשונה בבידור של עולם הסאדו-מאזו תצליף בעבדיה הנרצעים, אחפש לי כיסא. לא בקטע מיני או משהו, סתם. בקטע של לשבת. לשרוד. (03:43).



אסון התאומות

מעולם לא חשבתי להודות בזה קודם, אבל להתיישב על ספות אדם נושמות, לא גורם לי נחת וגם לא עושה לי קיק מיוחד. בגלל שלא מצאתי אף דבר אחר לשבת עליו,זימנתי את עצמי לישיבת בירור דחופה בעמידה, כדי לבשר לכל הנוגעים בדבר שתי בשורות: הטובה: השתן שעלה לי למוח באירוע הסללס, חזר בשעה טובה למקומו הטבעי (אזור החלציים). הבשורה הרעה: זרם השתן סחף איתו למטה כנראה גם את טיפת השכל האחרונה. למעשה כל הלינה התרכזה לי ברגעים אלו באזור הברכיים שחשבו ממש לברוח,אבל ננעלו במקום. הסיבה: מסקנה מבהילה וחד משמעית והיא: כן, כן, ברכי עומדות בכל תוקף על זה שלמרות הבדלי מיקוד ומינוח בין גג העולם לפנים ישבנו, סצנת הסלבס וסצנת הסלייבס הן אחיות תאומות. שני בניינים סיאמיים, עם אותם כללי משחק בדיוק.

בעולם הסאדו-מאזו, מסתבר (על פי מסמך הבנות שמקבלים בכניסה למועדון), יש שני סוגי מערכות יחסים (''סשנים'' ). אחת קצרה ואקראית, בה יחסי העבד והמלכה נגמרים בלילה שהתחילו. כמו במשחק התקשורת והסללס על פיו כל כוכב-נולד בן ליל, עלול להתעורר בבוקר שלמחרת כעוד שעועית אבק (רודריגו).

מערכת היחסים השנייה מאופיינת כארוכת טווח, נקראת בשפת הסלייבס ''עשרים וארבע שבע'' ונמשכת גם מחוץ לכותלי המועדון וגבולות הסצנה. מערכת זו מזכירה באופיה רומנים ארוכים שהתקשורת מיטיבה לטפח עם נתיניה המגה-סלל לאורך השנים (פנינה רוזנבלום, למשל). בשתי הסצנות יש סוויצ'רים, כל אותם אלו שמחליפים תפקידים ויכולים להיות גם וגם: פעם מלכה (דן שילון) ופעם מנקה (סיגל שחמון).

אם סצנת הסלייבס מונעת על ידי הצורך הטבעי של העבד להישלט על ידי המלכה, עולם הבלונד מונע על ידי הדחף הטבעי של הסללס להתחמצן לדעת גם במחיר של ליזוי רגעי (בייגה שוחט והתרבוש,במעגלשל דן שילון) או ליזוי סדרתי (סטיב פרנקל). התקשורת שמחליטה מתי אתה סאמבדי ששווה אייטם ומתי לא, יודעת כמו כל מלכה מקצועית להשתמש בצורך של עבדיה לסיפוק צרכיה.

גם אם לפעמים זה נשמע כואב, בסוף כל סיגריה בוערת (שתקועה בישבן עבד כמו פוק) טמון סיפוק, שזהה בעוצמה לתחושת הסלל שמקבל תמונת שער בעיתון (כי נתן מונולוג מצמרר מהוואגינה באותו גיליון). בכלל , דברים שרואים מכאן, לא רואים משם וכל מה שנראה מהצד כמו התעללות צרופה, יכול להיות בעצם משחק בהסכמת שני צדדים. שני צריחים שצריכים אחד ת'שני כמו אוויר לנשימה. כמו מי חמצן לבלונד פלטין.



בעיטה אחרונה, טעיתי

בארבע בבוקר, כשהברכיים בעטו לי את השכל בחזרה למקומו הטבעי בפוני, הרגשתי מין הצלפה מוזרה בישבן. כמה קטנה ככה חדה. מאחורי עמדה ''המלכה הצהובה'', שבניגוד להרגלה לא הישירה אלי מבט צונן ומשפיל. להפך. למרות שעיניה שקעו ברצפה, אישוניה דקרו את נשמתי.

זה היה כמו פלאשבק מבעית שהזכיר לי משום מה דווקא את התקופה הבורגנית שלי, כשדפקתי תקופת צינון מעיר החטאים בשכונה טובה רמת שרון. בדלת לידנו גרה משפחה שגידלה בשקט בחיקה החם שלושה חתולים, שתי אדניות בוגנוויליה ובת אחת אנמית בשם מילי.

לפעמים פגשתי את מילי במעלית והיא ניסתה לפתח שיחה על סלבס. לפעמים היא ליטפה את הבן שלי ושאלה בלחש מתי כבר מישהו יגלה גם אותה. לפעמים היא ממש קראה לילד בשמו כשאמרה שהיא ''מתה ליות מפורסמת. או דוגמנית, או משו''. למעשה למילי היו כל המרכיבים להיות הכי נואו-באדית שיש: חזות דהויה, משקל זעום, מבט חלול, קול שקוף ונוכחות אילמת. לכן עם כל הרצון לשכנות טובה, לא יכולתי אפילו לארח אותה ב''פינת-ה צונפה'' שנועדה לאנשים כמוה (רק אם הם מצוידים בחוסר מודעות מודעת ו/או מדומה וברעב יצרים ודחפים חזקים מהם). פעם , כשממש הרהרתי בבת השכנים מהדלת ליד, חשבתי שהיא בעצם יכולה להיות רק דבר אחד באמת: אף-גיבורה של שום סיפור קצר שלעולם לא אכתוב. האמת: טעיתי.

כי בעוד שלשתי הסצנות (ה''סלבס'' וה''סלייבס'') יש כללים ברורים, למשחק החיים (לא הסדרה, המציאות) אין תסריט כתוב או הורוסקופ ידוע. לכן לפעמים, למרות שהכל נראה מטושטש בערפל, יכולה להזדמן איזו תובנה צלולה ומדויקת. בדיוק כמו שלפעמים, בסוף הערב, מאחורי כל הצלפה קטנה ומבוכה גדולה יכולה לעמוד גם איזו בת השכנים מהדלת ליד. מילי אחת, עוד ילדה בלי ש?ם שמצליפה ש?ם כי יש מי שקורא לה ''המלכה הצהובה''. אז , כשנכבו האורות בשני קצוות העיר, הרגשתי צורך דחוף להקיא את זה. עכשיו תנסו לעטוף עם זה דגים. שבת שלום.
http://www.maariv.co.il/channels/0/ART/703/786.html

ואני שואלת: האם גיל ריבה סובל מבדסמפוביה?

אני חושבת שיותר פשוט מזה

BBW • 7 במאי 2004

לא נראה לי שהוא סובל מבדסמפוביה, נראה לי שהוא פשוט לא בקטע. לא מבין מה יש כאן, לא מבין איך אנחנו יכולים ולא מבין מה כל כך פאקינג מרגש בזה. כמו כל העולם הונילי שמסתכל אל העולם הזה בהרמת גבה או יותר נכון בהרגשת בחילה מעורבת בגועל.. לא כל אחד יכול להיות מספיק פתוח ומשוחרר לנסות עוד משהו ולא לכל אחד זה בטוח יעשה משהו. גם בתוך הקהילה לכל אחד יש משהו מסויים שעושה לו את זה ומשהו אחר שיכול אפילו להיות דוחה ברמות. את באמת חושבת שגם אם גיל ריבה היה בקטע הוא היה אומר את זה קבל עם ועידה? הרי הוא עשה כל כך הרבה כדי להיכנס לברנג'ה הפלצנית והנוצצת של מלח הארץ התל אביבי ככה מהר את רוצה שיעיף את עצמו מהרשימה? ועוד משהו שצריך לזכור, אם נתייחס לסגנון של גיל ריבה, בכלל רוב הכתבות שלו מתרכזות בשלילי. הוא פשוט כותב הרבה יותר טוב תחת מעטה עבה של ציניות וסרקזם. הכל נשמע פואטי יותר ככה אין מה לעשות. וגם כשהוא כבר כותב על מישהו משהו חיובי, זה יכול להשתמע לשתי הפנים. והוא מודע לזה הסלב הקטן, שמגיל 13 בגלל קול מלאך החליט שהוא חייב להראות לנו שהוא לא כזה הומו ולא כזה חנון כמו שחשבנו. אז הוא התחתן והתחיל לכתוב בעיתון. כל אחד מתמודד בדרכים שלו. אני חושבת שאין מה להתרגש ממנו. במקסימום לגחך פה ושם כי הוא יכול להיות משעשע. אני בסך הכל נהנית מהכתיבה שלו. אפילו שאני יודעת שדרך העיניים שלי המציאות לבטח תהיה שונה לחלוטין. הכי חשוב שאני יודעת מה לי עושה את זה ומה האמת שלי ואף אחד אחר לא יגיד לי.
שבת שלום!

nerissa​(אחרת) • 7 במאי 2004

בית שחי! בית שחי!!!!

ענק!

זהו! אימצתי!

"אתה בא ביום שלישי לבית השחי של עמוס?"

גדול !

שבירה​(נשלטת) • 7 במאי 2004

מעולם לא ביקרתי בדנג'ן, ועדיין הכתבה גרמה לי להרגיש כמו מוצג בגן-חיות. מאוד מרגיז.

loren • 8 במאי 2004

הלכתי לעיין בכתבה. כל הנושא הרגיז אותי. מדובר באדם בור, ציני וגם רע, שלמצער יש לו גם שני עמודיים מרכזיים במוסף מעריב. אני לא יודעת מה איתכם, אבל ללא ספק העניין הזה מחייב תגובה.
אני הוצאתי מכתב גם לאימייל של גיל ריבה וגם למערכת מעריב.

אגב- הוא עושה שם אאוטינג פראי שגובל בחוצפה לדעתי.

להלן המכתב-

כל קהילת הבדסמ עצרה את נשמתה, כשמר ריבה נאלץ לכבד בנוכחותו את המועדון ביפו. חיש קל למד מר ריבה כי בסצנת הסאדו- מאזו יש ההרכיה ברורה בין מלכות, עבדים, שפחות ואדונים.
( אכן, התפעלות קולקטיבית נרשמה במחוזותינו )
רק על עובדה מלבבת זו העפילה הבחילה, שמר ריבה חש, כשגילה לתדהמתו ולתדהמת מערכת עיכולו הרגישה, כי הוא מכיר אנשים מסצנת בית השחי, ממקומות שבהם הזרת הזקורה שלו, עסוקה בעיקר משתיית תה, ולא מפריקת צרכים כאלו או אחרים. המציאות העגומה היכתה בפניו של מר ריבה. את המילה צרכים הוא מכיר בעיקר מניתוב השתן שלו למעלה ולמטה ביחס ישיר לכמות הרייטינג של כתבותיו. מה שהציק לעינו הרגישה של מר ריבה , היא הצורה החיצונית של האנשים שבאו לבלות במועדון.
אבל אנחנו לא נהייה קטנוניים עם מר ריבה ולא נדון אותו לכף חובה דווקא בעניין זה, מאחר והוא מחובר עד עמקי נשמתו המחומצנת לעולם הסלבס, שבה לצורה החיצונית יש משקל מכריע, וכרס משתפלת היא אבוי, אות וקלון לבעליה. וכל הצלפה מחוייכת היא בקשה מבויישת לעוד תמונה בעיתון.

ככל ששהה מר ריבה יותר ויותר במועדון, חש הוא צורך לפרוק את הגיגיו הפילוסופים תוך השוואת עולם הסלבס לעולם הסלייבס.
אבל ככה זה ששמים יותר מדי מי חמצן- יש להם נטיה לזלוג ישר לתוך העיניים. אנשי הבדסמ עסוקים פחות בבדיקת הפרופיל המנצח שלהם במראה, ובבדיקת כרסם המשתפלת, והם יותר עסוקים במהות הפנימית שלהם. גם אם זה בא רחמנא ליצלן עם כיפה, תרבוש, צלוליטיס או זקן עד הברכיים.

מר ריבה מוכרח כמעט להקיא את נשמתו מול העובדה כי האנושות היא רבת פנים, מזיעה לעיתים, לא בהכרח רזה, ואוהבת את המין שלה אחרת. אכן- ממש מסע לגיהנום ובחזרה.

אבל אולי בעצם, מר ריבה, מתחת לכל הבלונד המחומצן, הוא אותו ילד של אז, דחוי ומבוייש, שעמד פעם אחר פעם ביום הולדתו, ואף אחד מחבריו לא טרח לבוא.
אבל עם השנים למד מר ריבה דבר או שנים. את שקיות ההפתעה של פעם, שנשארו מיותמות, הוא החליף עם השנים בשקיות הפתעה מסוג אחר. שקיות שיש בתוכן בוז, לעג ובורות. עטופות בנייר צבעוני ומרשרש של ציניות וסרקסטיות. הפעם כולם יבואו ועוד איך.

העתקים-
מערכת מעריב.
אימייל של מר ריבה.
אתר הכלוב- פורום הבליינים.


לורן.

teacher​(שולט) • 9 במאי 2004

אני הבנתי לאן הכתבה הולכת כבר ב:

ברור שהאיש אינו מדייק בעובדות או בתאורן...
חבל, אבל חפיף.

בוקר אור
teacher

ממש לא להתיחס

קליבר​(שולט) • 9 במאי 2004

אם קראתם טוב .. בסוף הוא הציע לנסות לעטוף עם הכתב הזו דגים.

וזה מה שיעשו אתה ..

לא ?
חוץ מזה , אורח לרגע רואה כל פגע .. זיכרו את הכלל הבסיסי הזה .

ועוד מוזר : הוא לא נחנק מהעשן ?

Grey / Green • 9 במאי 2004

טוב, פעם הבאה שהוא במועדון, כולנו קושרים אותו ומרביצים לו.

חס וחלילה

teacher​(שולט) • 10 במאי 2004

מה פתאום?
כלל הברזל להימנעות משליטה מלמטה:
התעלמות היא העונש ההולם.

לורן, לכתבה שלו יש שורות ויש גם בין השורות,
אשמח לשמוע את פרשנותך למה באמת כתוב שם.

בוקר אור
teacher

נ.ב.
ירון לונדון ידוע בחיבתו לקרסוליים (ניסוח שלו..)
ומי שראה את התכניות שלו על המיניות יודע שהאיש אינו טומן ידו בצלחת.

לא, פשוט מיזנתרופיה

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 10 במאי 2004

אדם ציני, כבוי, שמוצא לעצמו חיים מלדרוך על אחרים, ולא משנה באיזה מקום, חברה ותסריט - ולמזלו מצא לעצמו עיסוק שבו יוכל להתפרנס בדיוק מכל אלו.

אנחנו אוהבים אותך, גיל ריבה, רק תשתחרר כבר מהטראומות...