שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

אילוף הכלבלב-פרק 1

Low Key​(נשלט)
לפני 13 שנים • 13 ביוני 2011

אילוף הכלבלב-פרק 1

Low Key​(נשלט) • 13 ביוני 2011
זו הייתה שעת ערב מאוחרת, כשאר צעדתי לעבר מעונות הסטודנטים בשכונה ג' בבאר שבע. היא חיכתה לי מחוץ לשער, עומדת שם זקופה, בלבוש יומיומי רגיל. ג'ינס כחול וחולצה לבנה. מגפיים חומות, עם עקב קצר, היו לרגליה. צעדתי לעברה בדממה, וכשאר הייתי קרוב מספיק, פנתה ממני והחלה ללכת. צעדתי אחריה בשקט, ראשי מורכן, עיני מביטות ברגליה, עוקבות אחר מסלולה.
היא פנתה לעבר אחד הבניינים והחלה מטפסת במדרגות. נכנסתי אחריה והחלתי לטפס גם אני בעקבותיה. הלילה היה חמים, ובכל זאת רעדתי כאילו בריזה קרירה נושבת בעורפי ללא ערף. ליבי פעם בחוזקה, דמי בעבע מהתרגשות.
היא נעצרה מול דלת אחת, בקומה העליונה, ואני נעצרתי גם כן, במרחק כמה מדרגות ממנה, נזהר שלא להתקרב יותר מידיי ללא רשות. היא פתחה את הדלת לרווחה, אז הביטה לעברי ואמרה בקול רך ומצווה "היכנס עבד!".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה. הכרתי אותה באינטרנט, ושמחתי לגלות שהיא סטודנטית באוניברסיטה בבאר שבע. דיברנו קצת בהתכתבות, ולאחר מכן קבענו להיפגש לקפה בארומה. הודעתי לה מראש כי אני לא מעוניין לקבל יחס משפיל ממנה עוד לפני שפגשתי אותה, אך במידה ותסכים להיות מלכתי, אהיה מתחתיה תמיד, אסגוד לה והעריץ אותה, אפרוץ את גבולותיי למענה. להפתעתי, היא הסכימה.
בפגישתנו, התייחסתי אליה בכבוד הראוי למלכה, שירתי אותה בדרכים הבסיסיות ביותר אומנם, אך הבעתי כניעות במידה. דיברנו בחופשיות, והסברתי לה את תפיסתי על עולם השליטה. היא חייכה בעדינות למשמע דבריי, הושיטה ידה וליטפה את שערי. "אתה תהיה כלבלב מושלם", אמרה לי. מנקודה זו, יחסי אליה השתנה, והפסקתי לקרוא לה בשמה. בפעמים הבודדות בהן פניתי אליה מאז, קראתי לה גברתי, מקווה בתוכי כי בקרוב תסכים לי לכנותה מלכתי.
נכנסתי לדירת הסטודנטים שלה בדממה, ראשי עדיין מורכן, גופי עוד רועד. היא נכנסה אחרי והבריחה את הדלת. לאחר מכן פנתה אליי והביטה בי במלוא הדרה.
גובהה היה כמטר שבעים וחמש, והיא היית רזה. שערה היה ארוך, וצבעו חום כהה. עיניה, ירוקות כהות, הבוהקות ביתר חן לעומת עורה השחום מעט. מבחינתי היא הייתה מושלמת. ונוסף לכל זה, מראה היה תמים, כשל נערה עדינה שלא תפגע בזבוב ללא סיבה, אך תזעזע הרים כדי לקבל את מבוקשה.
עיניי בהו בעיניה לכמה שניות, נדהמות מתחושת העוצמה שהקרינה. לפתע נזכרתי כי אני מביט בעיני הגבירה שלי, והשפלתי מבטי מטה מיד, מתבייש בעצמי. רעידות גופי גברו. גם אם היא הבחינה בכך, בבושה שחשתי, בפחד, בהתרגשות, הרי היא לא הביעה כל סימן לכך.
"התפשט עבד", שמעתי את קולה הרך אומר.
בידיים רועדות פשטתי את כל בגדיי מעליי, משליך אותם הצידה, חושש שתכעס על הזמן הרב שלוקח לי לבצע פעולה כה פשוטה. וכך, לאחר שניות ספורות, עמדתי ערום מולה, מתאמץ שלא להסתיר את איבר מיני, המתנדנד בין רגליי. הצמדתי את ידיי לצידי גופי, ועמדתי בגף זקוף, וראש מורכן.
היא הסתובבה סביבי כמה פעמים, בוחנת את גופי, ונדמה היה לי כי מספר פעמים אף ליטפה אותי ברוך.
"אתה רועד", אמרה בלחישה, "זה מכיוון שקר לך? או שאתה פשוט פוחד ממני?". לא ראיתי את פניה, אך יכולתי להישבע כי חיוך קטן עלה על שפתיה באומרה את שתי המילים האחרונות.
"אני קצת מתרגש גברתי, זה הכל", לחשתי לעברה בדממה, מקווה שתשובתי לא הייתה חצופה מידיי.
"על ארבע, עבד, מייד", ציוותה עליי, וקולה כבר לא היה לחישה.
פקודתה, והטון המצווה הפתיעו אותי, ונפלתי על 4 כאילו חיי היו תלויים בכך. ברכיי כאבו, אך לא העזתי לדבר. היא צעדה משם, וחזרה כעבור מספר שניות, אוחזת קולר ורצועה בידיה.
"על הברכיים, עבד", אמרה באותה נימה מצווה וחסרת פשרות. צייתי, כמובן, דואג לשמור את ראשי מורכן כלפי מטה.
"הרם את הראש והבט אליי, עבד", אמרה, ובהיסוס קל, צייתי.
מכאן, מלמטה, היא היתה יפה עוד יותר, כוחנית עוד יותר. הבטתי בא וחשתי חסר עונים לחלוטין, למרות שלא הייתי קשור או אזוק. היא קירבה את הקולר לצווארי, וענדה לי אותו בעדינות, נזהרת שלא לחנוק אותי. לאחר מכן, חיברה את הרצועה לקולר, וכאשר היא אוחזת בא ביד שמאל, ליטפה את שערות ראשי בידה השנייה.
"עכשיו אתה הכלב שלי", אמרה, "ומעתה תפנה אליי רק בתואר 'מלכתי', ברור, כלב?"
"ברור מלכתי", השבתי בקול כנוע.
"עכשיו תגיד לי", אמרה וקולה שוב לא עולה על לחישה, "למה אתה עדיין מביט בי?" הסטירה לא אחרה לבוא.
"בתור בכלב שלי, עלייך ללמוד את מקומך, ובשביל זה, עלייך להכיר קודם במקומי. לכן, אני אדגים לך מה קורה לכלב שלא מציית, שלא ממלא את משימותיו באופן מושלם, או סתם לכלב שנמצא לידי כשיש לי מצב רוח מיוחד".
היא החלה להתקדם במסדרון, מובילה אותי מהרצועה על 4. היא הכניסה אותי לאחד החדרים בדירה הקטנה ועצרה מול קיר בחדר קטן, שכנראה היה אמור לשמש עבור שותף נוסף במקור. בקיר היו מוברגות 4 לולאות ממתכת. הרגשתי את הרצועה נמתחת מעט, והבנתי שהיא ודאי רוכנת לעבר משהו מסויים. לאחר מכן, המתיחה הפסיקה, ושוב שמעתי את קולה הרך.
"כעת, לקק את מגפיי כלב, כמו כלבלב צייתן וטוב".
החלתי ללקק, ובין ליקוק לליקוק השנתי שכבר כמעט איני רועד. נדמה היה שהתחלתי להרגיש במקום.
"כעת", נשמע שוב קולה, הפעם בטון מעט יותר גבוה, "אני רוצה שאם כל הצלפה, תודה לי על כך שבחרתי בך להיות הכלב שלי. ברור כלב?"
"כן מלכתי", מלמלתי, גופי חוזר לרעוד.
שוט הזנבות פגע בישבני בעודי מלקק את מגפה של מלכתי. "תודה מלכתי", אמרתי, והמשכתי ללקק. הצלפה נוספת. ועוד אחת. ואחת נוספת. וכך, עם כל הצלפה, הפסקתי מללקק את מגפה, והודיתי לה, גופי מקפץ מעט קדימה כשהשוט הצורב פוגע בעורי החשוף.
ההצלפות המשיכו, מהישבן אל הגב, ואחר כך שוב אל הישבן, עד שהרגשתי שאיני מסוגל לעמוד בכך יותר. אך לא העזתי לומד דבר. ספגתי את ההצלפות בדממה, עד שאלו פסקו.
"יפה, כלב", היא אמרה, מושכת את הרצועה ועל ידי כך גורמת לי לשבת על ברכיי. "עבודה טוב". היא ליטפה את ראשי, ולאחר מכן הורתה לי לעמוד עם הגב לקיר. ציפיתי שהיא תקשור את דיי ורגליי ללולאות המתכת בקיר, אך נראה היה כי כוונותיה היו אחרות. היא אחזה בסנטרי אם ידה השמאלית, והרימה מעט את ראשי. עיניי היו מושפלות מטה. עם נעליי העקב שלה, היא הייתה גבוה ממני במעט, אל המעט הזה הספיק כדי שתוכל להתבונן בי מלמעלה גם כאשר אני עומד.
"ראש זקוף ועיניים אליי", אמרה בעודה משחררת את סנטרי. הבטתי בא במבט במלא כבוד ויראה, וחיכיתי לתחושת הכאב שתציף אותי.
ידה הימנית פגעה בלחיי בעוצמה לה לא ציפיתי, והרגשתי את הדופק בפניי. עוצמת הסטירה הפתיעה אותי, ואיבדתי שיווי משקל לרגע. ידה השמאלית נשלחה לעבר שערותיי והיא משכה אותי לעמידה, צועקת עליי לעמוד תוך כדי. עמדתי יציב, פניי מופנות כלפיה, שערי עדיין מוחזק בידה השמאלית. הסטירות הגיעו בזו אחר זו, והפעם הייתי מוכן להם, ונשארתי לעמוד. אך כאב הסטירות בשילוב עם משיכת השיער החזקה היה גדול מידיי, ולרגע חששתי כי התחיל לדמוע. בדיוק אז היא החליפה ידיים.
היא סטרה לי מעל 30 סטירות על כל לחי, אני מניח, ולא העזתי להוציא מילה. ידעתי כי אין טעם להתחנן שתפסיק, הרי לא היה מדובר בעונש שגרתי, אלא בסך הכל בשיעור. מלכתי לימדה אותי את מקומי. לקראת אחרונת הסטירות דמעה אחת החלה להצטבר באחת מעיניי, ויכולתי לראות את החיוך המושלם העולה על פניה של מלכתי.
עם תום הסטירות, ללא בזבוז מיותר של זמן היא קשרה אותי ללולאות המתכת עם שלשלאות מתכת בעלות מראה מלחית מעט. לאחר מכן, בעודי מנסה להתגבר על הכאב החד בפניי, הרגשתי התעסקות מוזרה עם איבר מיני, והבחנתי כי היא כורכת גומייה סביב איבר מיני ואשכיי. לאחר מכן, פנתה והביא שוט ארוך ושחור דמוי מקל. היא נעמדה מולי, וירקה בפניי, מתבלת בסטירות פה ושם. רציתי לפתוח את פי, ולבלוע את רוקה, אך פחדתי שתכעס. לבסוף, לא התאפקתי ופתחתי את פי לרווחה. היא חייכה אליי.
"תן לי להסביר לך משהו כלב", אמרה, "כשאני יורקת עלייך, זה במטרה להראות לך איזה אפס אתה! לבלוע את הרוק שלי זה כבוד מבחינתך, ואתה עוד לא הרווחת את זה!"
היא פנתה הצידה והחלה להצליף באיבר מיני באמצעות השוט השחור. הפעם לא הצלחתי לשמור על פי סגור, והחלתי לצעוק מכאב. הכאב היה מעוור, ובתוך תוכי קיוויתי שתפסיק, אך לא העזתי לומר מילה. יחד עם כל הצלפה כזו, כבוד גדול מילא אותי, כי אני גורם אושר למלכתי, ומקבל את הזכות לקבל את הצלפותיה.
נראה היה שמלכתי היתה מרוצה גם כן, כי בדיוק שכבר חשבתי שאיני מסוגל לסבול ולו הצלפה אחת נוספת היא נעמדה מולי והורתה לי לפתוח את פי. לאחר מכן, יריקה אחר יריקה, היא מלאה את פי, ולבסוף הרשתה לי לבלועה הכל. זה היה כבוד גדול עבורי.
    התגובה האהובה בשרשור