ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

על הפערים בין שולטות לנשלטים (או - למה לא פטישיסטים)

James Bondage​(מתחלף)
לפני 9 שנים • 9 ביוני 2015
James Bondage​(מתחלף) • 9 ביוני 2015
טליה כתב/ה:
ג'יימס יקירי,

למה השאלה היא "לא פשוט בהשוואה למה?"
תמיד אפשר לגמד בעיות באמצעות השוואה לבעיות אחרות, קשות יותר (כמו רעב באפריקה).


אני לא רוצה לגמד בעיה - אם זה לא היה ברור ממפלגת "נחמת טפשים" שאני שייך אליה, אז אני אציין בצורה המפורשת ביותר: זו בעיה קשה וחשובה, אין היא בת השוואה לרעב באפריקה או לבצורת בקליפורניה, ויש להתייחס אליה בהקשר שלה ולא בהקשרי עוולות העולם הרבות.

הכוונה שלי בביטוי "בהשוואה למה" הייתה בין המצב המצוי, לבין מצב רצוי ריאלי, ואני חושב שההשוואה הזאת היא בהחלט במקומה, מכיוון שהמטרה - עד כמה שאני מבין, היא להגיע מהמצב המצוי למצב הרצוי.

פסקאות ההמשך שלי התייחסו בעיקר לריאליות של המצב הרצוי, ולא למצב באפריקה.

טליה כתב/ה:
מובן שכולם מתמודדים עם החיים, אם הם רוצים או לא רוצים.
אבל לא תמיד בעיות נפתרות דרך התמודדות מהצורה של "תפסיק להתבכיין וקח את העניינים בידיים".

תאר לעצמך גבר שלא עומד לו כשהוא עם נשים. הדרך היחידה שלו להתגרות ולגמור היא שידרכו עליו או יצליפו בו. זה לא ניסוי מחשבתי, שיש כאלו גברים בכלוב ומחוצה לו. לגבר כזה יש קושי של ממש ליצור מערכת יחסים יציבה, שיש בה בית משותף, סקס, אהבה, דאגה הדדית, וילדים. זה קצת יותר מורכב מזוגיות במשבר.
מה היית ממליץ לגבר כזה, בשביל להתמודד עם הבעיות שלו "בהצלחה סבירה כזאת או אחרת"?


לאותו גבר ישנן שתי שאיפות סותרות שהוא לא מצליח ליישב. זה כמובן לא זהה, אבל יש דמיון למישהו שההערכה העצמית שלו תלויה ביכולת שלו להצטיין מקצועית או כלכלית, שהיא שאיפה קיומית אצלו (יש כאלה), ושהשאיפה למימוש עצמי מתנגשת עם השאיפה להקים בית משותף עם ילדים וכיו"ב. זה נפוץ יותר בניו-יורק מאשר במדינתנו, אבל גם פה יש אנשים שצריכים להחליט בין יום עבודה של 14 שעות ביום של סופר-סטאריות בעבודה ועושר חומרי, לבין יום עבודה "רגיל" עם עבודה "רגילה" ומשכורת ממוצעת, אבל עם האפשרות לגדל ילדים ולפגוש אותם יותר מאשר שעה בשבוע. גם איש כזה נמצא במצב לא פשוט.

איך פותרים האנשים האלה את הבעיה? (לצורך העניין נניח שאין אפשרות לעבוד בחצי משרה ולקבל חצי מהקרדיט/שכר - מה שנכון ברוב המקצועות התחרותיים והרווחיים)

חלק מוותרים על הקמת משפחה.

חלק מוותרים על הקריירה המבטיחה ו/או ההכנסה המרשימה

חלק מתפשרים על אחד הצדדים: נגיד, נישאים לאישה ששמחה לגדל את הילדים לבד, מוותרים על זמן האיכות של המשפחה בטווח הקצר בתקווה לממש את השאיפות בשלב יותר מאוחר לאחר שהתבססו (זה בדרך כלל לא עובד, אבל לא מפריע להרבה אנשים לנסות - ע"ע https://www.youtube.com/watch?v=r98WGrcTiqs )

ואם נחזור לאותו גבר ששאלת עליו - יש לו שאיפות סותרות שאי אפשר לממש את שתיהן במלואן; מה שאני הייתי מציע (לו היה מתייעץ איתי חבר שנמצא במצב הזה) היא לנסות לבחור בין:

1. לוותר על הקמת תא משפחתי, אם התשוקה להיות מושפל בוערת בו יותר מאשר ענייני המשפחה

2. לוותר על ההנאה המינית, אם הקמת משפחה חשובה לו יותר (ציינת שהוא לא מצליח "לגמור", אבל חשוב בהקשר הזה להפריד את האורגזמה, שאולי לא תהיה לו עם אשתו, לבין הזרעה שאותה אפשר לבצע גם ע"י שאיבת זרע או גירוי חשמלי - כלומר, למרות הקושי בגמירה, הבעיה הטכנית של הפריית הביצה בזרעו פתירה - וזאת בהנחה שהפתולוגיה שלו חמורה עד חוסר יכולת לעשות זאת בשיטה הטבעית).

3. להקים משפחה עם בת זוג שמבינה את המצב הלא פשוט שבו הוא נמצא, ושמבחינתה העובדה שאת הפורקן המיני שלו הוא מוצא, לדוגמא, עם מישהי אחרת או (בסבירות גבוהה יותר) עם מלכה בתשלום* הוא לא בלתי נסבל. יש כאלה בנות זוג. או לחילופין, לוותר על האהבה ולהקים את המשפחה עם בת זוג שמחפשת הקמת משפחה ולא אהבה; רצוי, למען אורך הקשר, שיהיו כבוד וידידות בין בני הזוג. גם כאלה יש. (לא, לא קל למצוא, אבל יש; וגם כן חשוב "בהשוואה למה" - לרוב האנשים לא קל למצוא בני זוג כלבבם).

כשאני שואל "בהשוואה למה?", אני מתכוון למצב הרצוי, אבל, כאמור, שיהיה ריאלי. אם ניקח את בייגל לדוגמא, אם אני לא מתבלבל (התנצלותי אם כן, אנא תקן אותי), המצב הרצוי שלו הוא "לא להיות סוטה אפילו במחשבה", דבר שלא מצליח לו והוא כבר ויתר עליו. אבל נניח לרגע שהייתה דרך ידועה להרפא מהסטיה הזאת. הוא כותב במפורש שהפנטזיות והריגושים שלו מפריעים לו להקים תא משפחתי. הרושם שלי (שוב, תקן אותי אם אני טועה) הוא שקיימת הנחה מובלעת שבהעדר אותן סטיות, היה קל להקים את התא המשפחתי הרצוי. כאן שוב מרימה הריאליות את ראשה המכוער - אחוז מאוד נכבד מהנישואים מסתיימים בגירושים (25% בסטטיסטיקה ארצית, משהו כמו 50% אצל צעירים חילונים בתל-אביב**). גם אם המצב הלא פשוט נעשה פשוט מאוד, המצב לא נהיה בהכרח טוב. נכון, הסטטיסטיקה ככלל היא יותר מוצלחת. אבל לא עד כדי כך מוצלחת.

כשאני שואל, בהקשר של אותו גבר שדיברת עליו, "בהשוואה למה", ההשוואה שלי היא לא לרעב באפריקה. ההשוואה שלי היא לחילוני התל-אביבי הנשוי הממוצע. התא המשפחתי שלו רחוק מאוד מלהיות אידאלי, וגם אחוז לא זניח מהם לא מממשים את התשוקה המינית שלהם, כי לבת הזוג שלהם אין ליבידו. אני לא מזלזל, אותו גבר שהזכרת נמצא במצב מאוד לא פשוט. אבל למרות שהמרחק בינו לבין איזשהו אידיאל הוא מאוד רחוק, המרחק בינו ובין מצב ריאלי הוא זה שצריך לתת עליו את הדעת ולהתמודד איתו - והוא אמנם לא זניח, אבל הוא קטן בהרבה.

ובתור דוגמא אחרונה, אני אביא דמות שאני מקווה שאף אחד לא באמת רוצה להדמות אליה: אלי רייפמן. לבחור יש כסף (שלפי בית משפט, הוא השיג במרמה. מאחר והוא פושט רגל, אולי יותר נכון להגיד שהיה לו כסף - אם כי לא אתפלא אם יש לו עדיין כמה עשרות מילונים מוחבאים אי שם). הוא מאוד רצה ילדים, אבל לא רצה משפחה (בעיה לא פשוטה בכלל, אני חושב, בעולם שלנו שמקדש את המונוגמיות והתא המשפחתי). יש לו ארבעה; כל אחד מאשה אחרת, שמעולם לא ניהל איתה משק בית משותף (ע"ע http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99_%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A4%D7%9E%D7%9F#.D7.9E.D7.A9.D7.A4.D7.97.D7.AA.D7.95) - והנה הבעיה נפתרה. למר רייפמן היה יחסית קל לפתור את הבעיה - הנשים שמגדלות את ילדיו (אני לא מכיר, אני רק מנחש) רצו לגדל ילדים ולאו דווקא להקים משפחה, והסכימו שמר רייפמן יהיה תורם הזרע שלהן תמורת הבטחה לתמיכה כספית (שבגלל מעליליו הרבים הוא לא עמד בה, לפחות בעבר - אבל לפחות בהתחלה כן). הפשרה של רייפמן, כמו שהוא ראה אותה (אני מנחש): תשלום כסף במקום התמסדות. לא כל אחד יכול לעשות אותה - תמיד עדיף להיות צעיר, בריא, מוכשר ועשיר על פני זקן, חולה, ממוצע ועני; אבל יש לא מעט שכן יכולים לעשות אותה, ובוחרים שלא. מנקודת המבט שלי, הפשרה של רייפמן התבצעה 20 שנה קודם לכן - עשיר במקום מוסרי, ואולי אפילו עשיר כקורח במקום שומר חוק; זו פשרה שהרבה מאוד אנשים יכולים לעשות***, ונראה שהרוב בוחר בשמירת החוק. אתנחתא מוסקילית במיוחד עבור פור-גוד חובב השירה: https://www.youtube.com/watch?v=QsqZpVmjoC4

לסיכום - לא כל דבר נפתר ע"י "תפסיק להתבכיין וקח את עצמך בידיים", בעיקר בגלל שלא כל בעיה אפשר לפתור (וההכרה בזה שזה המצב עוזרת בפני עצמה לפתור הרבה בעיות ...). אבל על פי רוב "לקחת את עצמך בידיים" משפר את המצב משמעותית מעבר ל"לדבר ולא לעשות כלום" וגם האחרון מוצלח בהרבה מ"אפילו לא לדבר על זה".



* אני לא רוצה להתייחס כרגע למוסריות של "מלכה בתשלום" או זנות, זה דיון אחר לחלוטין; בדיון הזה, אני מקווה שאפשר להתייחס ל"מלכה בתשלום" כמטפלת מינית של אותו גבר - כמו שבדרך כלל מצליחים להתייחס לטיפול סארוגייט אצל וניליים שיש להם בעיה לקיים יחסי מין (וכן, אני מודע להבדלים, ולזה שהראשון הוא תמידי והשני אמור להיות זמני. על כל הבעייתיות, ויש הרבה מאוד בעייתיות, יש אנשים שזה בשבילם הפתרון)

** עם סטטיסטיקה מאוד קל לשקר תוך כדי אמירת אמת, ואני מנסה שלא לעשות את זה. חשוב לדעת שהסטטיסטיקה של הגירושים שמצאתי לא פורטה לפי אורך או איכות הנישואין - זוג שהתגרש אחרי חצי שנה בכעס נספר בדיוק כמו זוג שהתגרש בידידות אחרי עשרים שנה. בנוסף, חשוב לזכור שהסטטיסטיקה היא על נישואים ולא על אנשים - יש מי שנישא והתגרש 4 פעמים, ותורם פי 4 לסטטיסטיקה מאשר זוג נשוי אחד באושר - ופי אינסוף מזוג אחד שחי באושר ולא עדכן את משרד הפנים והרבנות.

*** המחיר שלה היא הפסד של הכסף ו/או החירות אם וכאשר נתפסים, כמו שגילה מר רייפמן.
פור גוד
לפני 9 שנים • 9 ביוני 2015
פור גוד • 9 ביוני 2015
טליה כתב/ה:


מובן שכולם מתמודדים עם החיים, אם הם רוצים או לא רוצים.


לא בדיוק, טליה. הסינים אומרים: " הדלת פתוחה."
וחשוב לזכור זה. שאנחנו פה מבחירה, ושאנחנו לא מוכרחים להיות פה.
מכיון שאני נוטה לשער שאת עשויה אולי לפחד כרגע לסיים את חייך, ובטוחה שזה הולך להיות כרוך בכאבים, אני מפציר בך לפנות אליי בפרטי כשתגיע שעת הצורך לכך. ואני אלמד אותך די-בקלות איך - כמו ששר שימי תבורי בזמנו ( צודק ג'יימס, חובב שירה אנוכי ) - "לגמור את זה יפה."
כי בבית החולים של פייה לדוגמא הם בדרך כלל יסרבו לעזור לך עדיין בעניין הזה ( "שבועת היפוקרטס" וכול הזיבי זה ). אבל לי באופן אישי חשוב שתזכרי תמיד שאת מבחירה פה בינתיים, ממשיכה יחד איתנו "להתמודד עם החיים".

נ.ב- ולגבי עיצות לחיים באופן כללי יותר, אני חושב שאת אחת העיצות הטובות ביותר לחיים נתן פעם הפילוסוף הדגול אבי נמני בפרשנות למשחק כדורגל. והוא אמר: " השחקנים חייבים להתחיל לשחק קצת יותר טוב ממה שהם מסוגלים." (-:
ליידי תמרה​(שולטת)
לפני 9 שנים • 9 ביוני 2015
ליידי תמרה​(שולטת) • 9 ביוני 2015
Melody303 כתב/ה:
חלק א'

בכוח המוח כתב/ה:

אנשים שקיים ובוער בהם הצורך בשליטה מפנטזים עליו. כדרכה של פנטזיה היא מדמה את פני המציאות. כמה נעים ומדהים יהיה לחיות ככה לנצח, בתוך פנטזיה ארוכה ומתמשכת, עליה אנחנו שולטים במאת האחוזים, ובה הצד שכנגד מבין ויודע בלי מילים, לעשות (להיות ולהרגיש) את הדבר הנכון. החוויה הפנטזיונית הזו נכונה לכולם, לא רק לשולטים, אלא גם לנשלטים, שכדוגמת פנטזיית האונס האוקסימורונית בה הם מפנטזים שיעשו בהם מה שאינם רוצים, כאן הם שולטים במאת האחוזים בפנטזיה הנוגעת במישרין לשליטה הנלקחת מהם. מיותר לומר שמדובר בריגושים מטורפים, כן? ועדיין, הנשלט בפנטזיות שלו הוא האדון האמיתי והאחראי למה שקורה לו.

...

אני חושבת שהדרך הכי טובה לטפל בצרכים בדס"מים היא בקשר שוויוני דווקא. אני אפילו אעז ואומר שהדרכים האחרות נידונות לכשלון כי הן רצות אל הקליפה, אל התבנית הריטואלית, ושופכות את המהות.

...

אני יודעת שזו נשמעת גרסה מרוככת, אבל היא ממש לא. היא יכולה לאפשר דווקא קיצוניות הרבה יותר גדולה, חופש הרבה יותר גדול. היא מאפשרת לחוות את העצמיות והצרכים הסאדיסטים/מזוכיסטים מבלי להדרש למסכות. תמיד אפשר לשים מסכה אם רוצים, אבל זה לא כיף לחיות עם מסכה מול מי שאמור להיות הכי קרוב אליך.


אני מסכימה עם רובכן בשרשור, אבל לא עם המצוטט לעיל.
1. למה המחשבה והטענה שבפנטזיות אני (בתור הנשלטת) תמיד (או אי פעם, בכלל) אהיה 'האדון האמיתי' האחראית למה שקורה לי?
אני לא מפנטזת כך.
כשאיני משוייכת או בקשר שבכיוון לשיוך, אני מפנטזת על מישהי (דמות עם מעט מאוד קווי מתאר - הרחבה תופיע בחלק ב') שעושה בי כרצונה (והכרצונה הזה בכלל לא מפורט בפנטזיות), ושזה עושה לי טוב באופן ישיר, או שזה עושה לי רע באופן ישיר, ולאחר מכן מקבל הקשר שעושה לי טוב באופן עקיף. בעיקר אני מפנטזת שאני משוייכת לה, לדמות הזו.
כשאני משוייכת או בקשר בכיוון לכך, כל קווי המתאר בפנטזיה מגיעים מהמציאות, גם מרבית ה"כרצונה" מגיעים משם, עם איזה 10-15% אחרים שמגיעים מהדמיון ו/או החשיפה לדברים שונים ומעניינים.

2. אני לא לובשת מסכה. זו אני. להתנהג באופן שיוויוני כלפי זו שאני משוייכת אליה בלי הוראה ישירה לעשות זאת - זו המסכה. אגב, הוראה כזו היא אחת הקשות ביותר, ואפילו עוברת על אחד הגבולות היחידים שלי - היא מתנגשת בזהות שלי.

חלק ב'

מהתגובה הזו ואחרות בשרשור עלתה בי איזושהי תהיה קיומית.
האם אני עושה לכן אובייקטיפיקציה פשוט כי אני מחפשת שולטת?
אני לא מחפשת מישהי בעלת קווי מתאר X או Y, מלבד היותה שולטת.
בהכרות ראשונית (באמצעים הוירטואלים או בפון), אם/מתי שאני נשאלת האם יש לי שאלות כלפי זו שמכירה אותי, דברים שחשוב לי לדעת וכדומה, אין לי.
הדבר היחיד שמשנה לי בשלב הראשוני זה איך מרגיש לי איתה, איך המגע שלה מרגיש לי, איך האינטרקציה בינינו מרגישה לי.
אם הדברים האלו מרגישים לי טוב, אז ארצה להכיר ולדעת וללמוד כל דבר שיש על זו שממולי וגורמת לי להרגיש את הטוב הזה. - פשוט אין מאפיינים שאני יודעת שתמיד ובהכרח עם כל מי שאני אכיר יגרמו לי להרגיש כך, ולכן בתחילת הדרך, אין לי שאלות לכן, לפחות לא שאלות חשובות. (מלבד "את שולטת?" ללא פירוט להגדרה של שולטת.)
ברמה השטחית, זה תמיד הרגיש לי מאוד נעלה שאני פועלת כך. מאוד מחוסר שטחיות, ומאוד מחוסר שיפוטיות, אפילו רמת פתיחות לאנשים שיש לתאר כיפה, אבל אני שוקלת עכשיו את הרעיון שזה בעצם אובייקטיפיקציה לכן, לשולטות.
האם בליבו של העניין, בתחילת הדברים, אני בעצם פטישיסטית מהשורה בגלל זה?
השאלה הזו עוד תרדוף אותי.

חלק ג'

אני לא מבינה מה אתם מעריכים בתגובות שמתנגדות לבדס"מ משורשו בפורום שמיועד לחובבי בדס"מ, זה פשוט טרוליזם.
זה לא שאין מקום לדיעות ודיונים כאלו, אלא שזה לא המקום הזה.


מלודי, התרגשתי לקרוא את הדרך בה את רואה את הדברים.

אני לא חושבת שזו אובייקטיפיקציה לחפש קודם כל שולטת. אני חושבת שיש לכולנו "משבצות" שאנחנו מחפשים למלא. במידה מסויימת, אובייקטיפיקציה או פטישיזם נמדדים בגודל המשבצת.
אם את מחפשת "שולטת", או "אישה דומיננטית", זה לא מאוד שונה מלחפש בת זוג, או אישה. את מחפשת קודם בקטגוריה כללית ואז בודקת את ההתאמה על סמך כל אותן עשרות תחושות קטנות ופריטי מידע שמעובדים באופן מודע ובלתי-מודע, ובדרך כלל נקרא להם "כימיה". וזה יופי.

לעומת זאת, אם את מחפשת שולטת-שמנה-עם רגליים מטופחות-שאוהבת להצליף ולקשור-אבל אף פעם לא תשתין עליך-ותכריח אותך להסניף תחתונים וכו' וכו', זה לא מאוד שונה מלחפש בת זוג-גבוהה-עשירה-בוצ'ה-חובבת רונה קינן וקומיקס. ברגע שיש לנו רשימה מאוד מפורטת במח שלנו, אנחנו לא מותירים מקום להכיר את האדם.

וכמובן, יש בכל זאת דרישות קדם. אם אני מחפשת אדם אינטליגנט, אני כבר מצמצמת את המשבצת.

זה משחק עדין. אני חושבת שהקו המפריד הוא עד כמה יש מקום לאדם שמולך להיות האדם שהוא/היא, ולא רק למלא את הפנטזיה *שלך*. עד כמה באמת יש נכונות לחיות בעולם האמיתי.

מתוך כך, מתוך דברייך והמחשבה שלי עליהם, אני חושבת שאני מתקשה להאמין שאפשר להמשיך להיות פטישיסט ולחיות בעולם האמיתי, ולא בעולם הפנטזיה שלהם שמוקרן כל הזמן על המשקפיים, בבואם לפגוש את העולם. ובטח בייגל יאמר שכולנו כאלו. אבל בעיני יש פה בהחלט דרגות שונות לאטימות המשקפיים.
Melody303​(נשלטת)
לפני 9 שנים • 9 ביוני 2015
Melody303​(נשלטת) • 9 ביוני 2015
ליידי תמרה כתב/ה:
מלודי, התרגשתי לקרוא את הדרך בה את רואה את הדברים.

אני לא חושבת שזו אובייקטיפיקציה לחפש קודם כל שולטת. אני חושבת שיש לכולנו "משבצות" שאנחנו מחפשים למלא. במידה מסויימת, אובייקטיפיקציה או פטישיזם נמדדים בגודל המשבצת.
אם את מחפשת "שולטת", או "אישה דומיננטית", זה לא מאוד שונה מלחפש בת זוג, או אישה. את מחפשת קודם בקטגוריה כללית ואז בודקת את ההתאמה על סמך כל אותן עשרות תחושות קטנות ופריטי מידע שמעובדים באופן מודע ובלתי-מודע, ובדרך כלל נקרא להם "כימיה". וזה יופי.

לעומת זאת, אם את מחפשת שולטת-שמנה-עם רגליים מטופחות-שאוהבת להצליף ולקשור-אבל אף פעם לא תשתין עליך-ותכריח אותך להסניף תחתונים וכו' וכו', זה לא מאוד שונה מלחפש בת זוג-גבוהה-עשירה-בוצ'ה-חובבת רונה קינן וקומיקס. ברגע שיש לנו רשימה מאוד מפורטת במח שלנו, אנחנו לא מותירים מקום להכיר את האדם.

וכמובן, יש בכל זאת דרישות קדם. אם אני מחפשת אדם אינטליגנט, אני כבר מצמצמת את המשבצת.

זה משחק עדין. אני חושבת שהקו המפריד הוא עד כמה יש מקום לאדם שמולך להיות האדם שהוא/היא, ולא רק למלא את הפנטזיה *שלך*. עד כמה באמת יש נכונות לחיות בעולם האמיתי.

מתוך כך, מתוך דברייך והמחשבה שלי עליהם, אני חושבת שאני מתקשה להאמין שאפשר להמשיך להיות פטישיסט ולחיות בעולם האמיתי, ולא בעולם הפנטזיה שלהם שמוקרן כל הזמן על המשקפיים, בבואם לפגוש את העולם. ובטח בייגל יאמר שכולנו כאלו. אבל בעיני יש פה בהחלט דרגות שונות לאטימות המשקפיים.


תודה, תמרה. היה כיף לחזור מהתליות ולקרוא את התגובה הזו שמניחה את דעתי קצת לגבי השאלה הזו.
למרות זאת, עדיין יש משהו בעייתי בגישה שלי לנושא, גם אם לא נקרא לו אובייקטיפיקציה. אני שמה את עצמי בנעליכן לרגע, וחושבת איך ארגיש אם אציע לזו שמולי לשאול אותי כל שברצונה לדעת, ולא תהיה לה אף שאלה אחת. אני משערת לעצמי שארגיש כאילו אני רק ממלאת לה משבצת, ואין לה עניין אמיתי/משמעותי בי. זו לא הרגשה נעימה.
אז מה לעשות? לשאול דברים שלא באמת משנים לי משהו בנקודה זו בזמן? לזייף עניין שבתקווה יהיה שם בעתיד, אבל לא באמת קיים שם בהווה?
(יש לציין שיש לי שאלות ויש דברים שמעניינים אותי, אבל אם הודגש שעלי לשאול רק על דברים חשובים... אין.)

מצד שני אני יכולה לחפש שולטת לפי הקריטריונים שמשמשים אותי בבחירת פליי פארטנרס, אבל מה הסבירות למצוא שולטת שברמה שלי (ומעלה) עם חבלים, ושאר תחומי העניין שלנו בבדס"מ חופפים, שמעוניינת בי, *ו* שהמגע שלה ו/או פשוט נוכחותה לידי גורמים לי להרגיש כבגן עדן?
לא ריאליסטיים בכלל, ולכן אני לא עושה זאת. גם ככה הקריטריון האחרון מפצה על העדר קודמיו. icon_smile.gif
כנראה שאני
לפני 9 שנים • 19 ביוני 2015
כנראה שאני • 19 ביוני 2015
אחזור לרשומה המקורית ולכמה דיעות שנאמרו כאן.
להיות שם בשביל הרצונות שלה בלבד זו לא פנטזיה, לא פטיש וודאי לא בלון מלא באויר חם. זו יכולה להיות מציאות וזו צריכה להיות המהות בקשר אמיתי ומלא של שליטה נשית. אין הדבר אומר שהנשלט הוא כלי ריק שיש ליצוק אליו תוכן, כפי שהוזכר כאן בהתחלה. הדבר גם אינו מעיד על כך שהקשר הוא חד צדדי. לטעון כך מפספס את המהות של קשר שליטה כפי שהוצג כאן. יש מקום רב לצרכי הנשלט ובניה משותפת של שליטה ומערכת יחסים, אלה אכן הולכות יד ביד וזאת הטענה שהועלתה בתחילת הדיון. להכריז כי מערכת יחסים של שליטה אינה יכולה להתקיים כי זה סותר את הטבע האנושי הנדרש לדו-צדדיות זו טעות, מנקודת המבט של קשר שליטה שמהותו שליטה. צרכיו של הנשלט מגולמים באותו רצון לרצות את השליטה, עצם קיום רצונה עונה גם על צרכיו שלו. תמצית הענין היא שלא מדובר במערכת יחסים שיוויונית ואין סיבה שהיא תהיה.
מה שמחזיר לנושא הפטיש והאם הוא נדבך ראוי לקשר שליטה נשית או החפצה גרידא. פטיש יכול להוות כוח מניע, אולי נבט ראשוני כחלק מתהליך הבשלה אליו מגיע נשלט בוגר או נשלט בתוך מערכת יחסים מתפתחת. כשם שכוח המוח מהווה טריגר אצל השולטת הנבונה, כך הפטיש אצל הנשלט הנתלה בסמלים ואמצעי עזר. פטיש יכול להיות הסיבה המקורית לטעימה מעולם זה, אולם בסופו של דבר פטיש מחזיק מים עם כמות מסוימת של שקדי מרק בקשר שליטה, בעוד שהרצון להשלט מונע ממקומות עמוקים יותר, אותם יכולה שולטת אמיתית ויודעת-נפש לחשוף, להאיר וכן - לנצל לצרכיה.
אני מסכים שיש צורך באהבה שווה משני הצדדים, אולם מה זאת אהבה וכמה גוונים לה? (רשומה נפרדת?) קיום האהבה אינו מחייב מערכת יחסים שיוויונית. נכתב: אני בהחלט לא מדברת על מערכת יחסים שוויונית, אבל כן על מערכת יחסים שבה שני בני אדם יכולים, עם הזמן, להביע את עצמם באופן שלם ומלא, להכיל ולהיות מוכלים בקשר - ורצוי גם נאהבים. זהו בדיוק.
subtal​(נשלט)
לפני 8 שנים • 14 במאי 2016
subtal​(נשלט) • 14 במאי 2016
במהלך ביקור בארכיון כדי לברר ביני לבין עצמי דברים, מצאתי את הדיון הזה מאלף.

ליידי תמרה, העתקתי והדבקתי במקום אחר את זה: ״יש במערכת יחסים של שליטה הרבה מאוד מקום לצרכים של הצד הנשלט. פחות מקום יש לרצונות שלו. הרצון הבסיסי שחייב להיות שם הוא הרצון להכנס למערכת יחסים כזו, לבנות אותה ולהשאר בה - וזה חייב להיות רצון הדדי. בכל השאר, מן הסתם רצונה של השולטת יהיה הדומיננטי בקשר.״

תודה Mary Jane שריככת-טישטשת מעט את הקצוות. אולי בגלל שאני בתקופה של למידה או מוכנות להילחם בפטישיסט שבי, ועם רצון עז להיות בשבילה, קודם כל.