על הפסיכולוגיה של BDSM

על הפסיכולוגיה של BDSM

James Bondage​(מתחלף) • 23 באפר׳ 2017

מאמר פופולרי: https://melmagazine.com/how-kinky-sex-might-make-you-more-creative-cff8f12b2f6b

אמ;לק: אין לי כוח לסכם. תקראו לבד. אני גם לא אביע את דעתי בינתיים.

הוא מתייחס למאמר מקצועי אחר: http://psycnet.apa.org/psycinfo/2016-45384-001 , שהאמ;לק שלו "Additional results suggest that BDSM activities were associated with reductions in psychological stress and negative affect, and increases in sexual arousal.". שווה לקרוא לפחות את האבסטרקט - יש עוד כמה דברים מעניינים שהם מצאו.

חוץ מזה, בשיטוטים קשורים דרך המאמר, מצאתי גם את הרפרנס הבא: https://www.psychologytoday.com/blog/curious/201404/what-is-sexually-normal-rethinking-pain-and-pleasure שממנו אני מצטט:

Freud described masochism/BDSM as the “most significant of all perversions” (Freud, 1920). He believed that masochism and sadism were both present in those who practiced BDSM and that all of these individuals derived great pleasure from giving and receiving pain. Other researchers followed suit, linking masochism to cannibalism, vampirism, mass murder, necrophilia, epilepsy, and other seriously disturbing behaviors (Stekel, 1953). Perpetuating these unusual connections, others have held that women trauma survivors who engage in BDSM practices are actively maintaining a “life trauma syndrome” in which engaging in these power dynamics arouses a persecutory alter ego (Putnam, 1989).

Despite the presence of a small number of studies on the psychological well-being of those who engage in BDSM, there is evidence that these individuals are more psychologically normal than abnormal. In a large study of 902 people engaging in BDSM and 434 “normal” adults, Wismeijer and his colleagues (2013) found that, compared to controls, BDSM practitioners rated themselves as less neurotic and sensitive to rejection and more extraverted, open to new experiences, and conscientious (but less agreeable). This was especially true for self-described dominants, who were more psychologically healthy than submissive counterparts (but even self-described submissives’ psychological adjustment slightly exceeded the general population). This study is one of many revealing that people who engage in BDSM aren’t necessarily suffering from psychopathology and that, while pain is a primary aim of many of these encounters, injury/insult is not.

לא הכרתי את הקביעה הזאת של פרויד, ואני בהחלט רושם את זה לחובתו, לא שהייתי ממעריציו קודם לכן (לתשומת לב הקורא פורגוד אם הוא עוד קורא). אבל אני מפנה את כולכם לפסקה השניה שהבאתי - זה מאוד עקבי עם מחקרים אחרים בתחום מעשר השנים האחרונות. לתשומת לב הקוראים בייגל, פייה ושאר האנשים שחושבים שבאופל עסקינן.

Bagel • 24 באפר׳ 2017

לא יודע מה זה אופל אבל אפשר להבין איך אנשים כמו פרויד שחקרו נוירוזות ובעיות רגשיות בחרו להתייחס למזוכיזם וסאדיזם כאל מרמזים לבעיות נפשיות עמוקות.
יכול להיות שאנשים שבוחרים לשחק את התפקיד הדומיננטי מעמידים את עצמם בפחות סכנה מאלו שבוחרים לשחק את התפקיד המאזוכיסטי, אבל לכל מי שמתעסק (ברצינות) בפרקטיקה הזאת יש כנראה הרבה עניינים חבויים.
המאמרים הכי רציניים שקשורים לסאדו-מאזו הם לאו דווקא אלו שנכתבו על סאדו-מאזו אלא מאמרים שנכתבו על splitting ועל acting out באופן כללי. כשחיפשתי חומר כתוב על סאדו-מאזו לא מצאתי יותר מדי דברים מעניינים אבל בקריאת מאמרים קלאסיים (מלאני קליין, פרויד, יונג, בולבי, וויניקוט ועוד) הצלחתי לראות על איזה סוגיות נפשיות הם מדברים, סוגיות שלדעתי הן המהות של העניין ולא הביטוי החיצוני שלהן. יש משהו סנסציוני בכתיבה על סאדו-מאזו כעל סוגיה בפני עצמה ולכן יש לא מעט מאמרים בתחום אבל לא יודע אם הייתי סומך המחקרים הללו.

אני מסכים שהגישה הפסיכודינמית (פסיכואנליזה ופסיכותרפיה) היא קצת פסימית באופן עקרוני, זאת אומרת שהיא בוחרת להסתכל על האדם כעל ישות מסוכסכת ומלאת בקונפליקטים פנימיים המונעת על ידי כוחות אפלים ופחדים נוראיים. הגישה ההומניסטית יכולה להציע קצת יותר אופטימיזם באשר לסאדו-מאזו כי היא מטיבעה קצת יותר סלחנית וחיובית ומתרכזת בכוחות האופטימיים שיש בבני אנוש.

לכל פסיכולוג או תרפיסט אחראי יהיה די קשה שלא לראות בסאדו-מאזו עיסוק בהרס עצמי ולכן הנטיה עצמה קשורה לקיומה האפשרי של בעיה נפשית עמוקה. הרצון להיות מושפל או להשפיל מישהו, גם אם בהסכמה הדדית, נתפס כביטוי לחסך רגשי וכעדות למנגנוני התמודדות פרימיטיביים.

אני כמובן לא קורא לאף אחד פה פרימיטיבי או ילדותי וגם לא בטוח שרוב האנשים פה תלויים לחלוטין בפטישים שלהם.

פסיכו לוג​(שולט) • 25 באפר׳ 2017

בעייתי לבקר את פרויד משתי סיבות:
א. אי אפשר לשלוף משפט אקראי ולהעביר עליו ביקורת מבלי ללמוד לעומק איך הוא ראה את מבנה הנפש ואת הדינמיקה של הSM הפיזי, הנפשי והמוסרי וכיצד הוא מחבר ביניהם. דברים נתפסים אחרת כשלומדים קודם את הרקע.

ב. הביקורת שלנו עליו כיום היא עם יתרון של 100 שנים של מחקר אינטנסיבי של אלפי אנשים שהמשיכו את עבודתו. זה לא כוחות וזה לא מוריד מהגאונות של ללמד את העולם לחשוב אחרת דווקא בתקופה דלה בידע. על הרקע הזה צריך להתייחס לכתביו, אין מקום לשיפוטיות.
בין היתר אי אפשר ליחס אופל או שליליות לדברים שהוא כותב בנושא SM. מבחינתו בכל אדם יש את שתי התכונות הנ"ל, השאלה באיזו מידה וכיצד וכלפי מי הן מופנות (למשל כלפי העצמי. גם מי שאין לו שום נגיעה לתחום ה SM יכול לבטא סדיזם על עצמו בדרכים שונות ומשונות שלא דומות בכלל למה שאנו מגדירים כ BDSM)

ג. לדעתי, גם ה BDSM נתפס היום אחרת מאז. זיכרו שבתקופה ההיא זה בהחלט נתפס כמשהו "אפל" יותר. רק שכיום בעולם הרבה יותר מתקדם מבחינת זכויות אדם, ובעקבות המדיה שהפכה את התחום לשקוף יותר וקרוב יותר למיינסטרים, ובעיקר לאחר ביטול האצולה והמעמדות, BDSM כיום נתפס כמשהו הרבה יותר חביב והרבה יותר קשה להשתמש בו לרעה. כיום למשל אין טירות שחוטפים אליהן נערים ונערות לניצול ולביטוי דחפים סאדיסטיים (לפחות בעולם המערבי ככל שידוע לנו). הבדל די משמעותי תסכימו איתי?

מטפלת CBT • 27 באפר׳ 2017

אני חולקת עליך. אני, למשל, פסיכותרפיסטית ואני לא רואה בבדסמ התנהגות של הרס עצמי. אני סבורה שזו תפיסה מיושנת וארכאית.
אני לא אפסוק שכל התנהגות בדסמית מונעת מתסביכים, קונפליקטים ונטייה להרס עצמי, אלא קודם אבחן מה המקום של העיסוק בבדסמ בחייו של האדם? האם הוא מרוצה מזה? האם זה עושה לו טוב? אם הוא לא מסופק- למה? מה התדירות שהוא עוסק בזה? האם הוא מרגיש שעצם עשיית סשנים פוגעת בו או המחשבה על זה או השונות שלו מול הנורמה או שמה שמפריע לו זה אינטנסיביות שפוגעת בתחומי חיים אחרים או שהוא עושה אקטים שבאמת עלולים לפגוע בו?
אלו אבני הבוחן שלי על מנת להבין האם ההתנהגות שלו קשורה לבעיה נפשית עמוקה או לא.

הרי היכן תשים את הגבול? האם גבר שקורא לבת זוגתו: "זונה מלוכלכת, אני אקרע לך את הצורה", יקשור לה את הידיים באזיקי פרווה וייתן לה ספאנקים והם ייהנו מזה, מה שנחשב פה לייט וקינקי, האם זה גם מעיד על בעיה נפשית עמוקה כי הם נהנים מכאב והשפלה, גם אם ברמה נמוכה? איך אתה יכול להגדיר מאיזו רמה זה פתולוגי אם כל מה שמעניין אותך זה רק עצם העיסוק?

אפילו הDSM מגדיר שעל מנת לאבחן בדסמ כהפרעה- צריך שזה יפגע באופן משמעותי בתחומי חיים שונים ושזה יגרום למצוקה.
אם ההתנהגות לא גורמת למצוקה ולא פוגעת באדם או בחייו- אני לא רואה פה כל פתולוגיה.

זאת ועוד, הגישה הדינאמית אינה הגישה הפסיכולוגית היחידה בעולם

Re: על הפסיכולוגיה של BDSM

המלט • 29 באפר׳ 2017

וילהלם שטקל, תלמידו של פרויד ומחברם של שני כרכים עבי כרס שכותרתם הינה: ״סאדיזם ומזוכיזם - הפסיכולוגיה של שנאה ואכזריות״, (1924) מת ב 1940, לכן - או שההפניה ל 1953 נובעת מהעתקת רפרנסים ללא בדיקה (מקרה נפוץ ביותר), או שיש שטקל אחר. אני הולך עם האפשרות הראשונה.

כמו מורו הגדול, גם שטקל התייחס לסאדו-מזוכיזם כאל בעייה. כבר בפתיחה לחיבורו המונומנטלי הנ״ל, הוא כותב כך

- ״איני טוען שפתרתי לגמרי את בעיית הסאדו-מזוכיזם, אבל אני מקווה שעשיתי כברת דרך״

ללמדך, שסאדו-מזוכיזם הינו בראש ובראשונה בעייה, ובעיות יש לפתור. אין כמו התיאוריה של פרויד וממשיכי דרכו כדי להמחיש היטב את המושג ״יש לי פתרון שמחפש בעייה.״ - פרויד היה משוכנע שהוא מדען רציני, והואיל והאיש היה די גאון, הוא משך אחריו תלמידים רבים, אולי דור שלם, שהאמינו בכל ליבם כי יש באמתחתם מדע הוגן ואמיץ שעשוי להסביר תופעות רבות מאד. צריך לזכור שמה שקרוי במקומות אחדים ״הטקסט המכונן של הפסיכואנליזה״ היה חיבור על חלומות. (״פשר החלומות״ של פרויד, 1900), ושנה לאחר מכן הוא פרסם חיבור נוסף, בשם ״על החלום״, ובו הוא מנתח בהרחבה יתרה דיווחים של אנשים אודות חלומותיהם, כאילו היה מדען המכניס ומוציא מבחנות אל ומתוך תמיסות כימיות שונות. הגישה של הפסיכו-אנליזה, כפי שאני מבין אותה - ואני ממש לא מומחה -- היא כזו: ״יש התנהגות נורמלית. ואת מה שלא נורמלי - נסביר לכם באמצעות החלומות שלכם, וניתוח השיחות שנערוך איתכם במשך הטיפול הפסיכו-אנליטי״. לפסיכו-אנליטיקנים אין שום עניין במה שהוא ״נורמלי״, ולכן יש להם צורך דחוף לשרטט במדויק את הגבולות בין ה״נורמלי״ ל״לא נורמלי״. אני מבין את ההכרחיות והדחיפות שבעניין, אבל זו היא גם , לעניות דעתי המרודה, חולשתה העיקרית של משאת-נפשה של הפסיכו-אנליזה בכלל: ההתיימרות לקבוע מה ״נורמלי״ ומה ״לא נורמלי.״ - אילו פרויד היה משוטט ימים אחדים ברומא בשנות החמישים והשישים של המאה הראשונה לפני הספירה, יתכן שהיה מתייג את כל העיר כקובץ של ״לא-נורמלים״. אם כן, יש לעדכן את הגבולות מעת לעת. זאת אומרת, התנהגות נורמלית הינה עניין שתלוי בזמן. ואם לפרויד, שטקל ואחרים היה ברור כשמש שסאדו-מזוכיזם - במידה שאנשים נחשפים אליו בבחירותיהם המיניות - הינו פרפיליה, בעייה שיש לפתור - ״פסיכולוגיה של שנאה ואכזריות״ - הרי שיתכן שהגיע הזמן לאוורר את הכותרות המעופשות האלה ולחשוף אותן לאורה המזכך של הביקורת. אחרי הכל, על פי עיקרון ההפרכה של קרל פופר - פרויד לא היה מדען, ופסיכו-אנליזה אינה מדע. זה אולי עוזר לאנשים, אבל רק לאלה שרוצים לעזור לעצמם.

בכרך השני של שטקל (1924), יש פרק שנקרא ״אנליזה של מזוכיסט״. (פרק 16). שטקל מתייחס לסאדו-מזוכיסטים כאל ״פציינטים״. אנשים חולים, שזקוקים לריפוי. כך הוא כותב:

״מעטים מבין הסאדו-מאזוכיסטים שאני פוגש מעוניינים בטיפול. פציינטים אלה בדרך כלל טוענים שאין להם זמן, שאין להם כסף, שאין מעטים מבין הסאדו-מאזוכיסטים שאני פוגש מעוניינים בטיפול. פציינטים אלה בדרך כלל טוענים שאין להם זמן, שאין להם כסף, שיש להם התחייבויות רבות, ודוחים את מועד הטיפול. מראש הם מטילים ספק באפשרות להירפא. דבר אינו יכול לסייע להם. באופן טבעי הם מוכנים להאמי ןשיש להם איזושהי הפרעה אורגנית .הם מאשימים את התורשה, מגלים מקרים דומים אצל קרוביהם, ומתנפלים כמוצאי שלל רב על כל הצעה תרפויטית ובלבד שלא תהא טיפול פסיכיאטרי.

בחינה של עברם מראה שהם פספסו הזדמנויות במשך החיים להפוך לנורמלים. תשוקתם מתוארת כאהבה פיזית וחביבה עליהם הטענה שהם אינם מסוגלים לשום אהבה אחרת. או הם מוצאים עצמם בחיפוש נצחי אחר הפרטנר שישחרר אותם מה״גיהנום של הפרפיליה״. אם הם מצאו פרטנר כזה, הם לא מעריכים אותו ומנסים לדכא את האהבה באיבה. אם לא מצאו, הם יוצרים ריבים ואי הבנות, ומוכנים לשחק את תפקיד הגורל ונפרדים.

רוב הפציינטים האלה אינם מסוגלים לאהבה אבל נפשם נאכלת על ידי תשוקה לאהבה כזו. הם מגינים על עצמם באמצעות רגשות מוזרים ביותר של נחיתות. ״איך זה אפשרי שנערה טהורה תאהב אותם?״ ״איזו זכות יש להם לגרור יצור אידיאלי לזוהמת המיניות שלהם?״ - כפועל יוצא, הם כופים על עצמם אימפוטנציה, מה שמכריח אותם להמשיך בפרפיליה, משום ששאר הדרכים סגורות. חוסר היכולת לאהבה, או בריחה מאהבה, הינה סימפטום מאפיין. ״

כל הטקסט הזה רווי בדעות מוצקות, שכל מוצקותן באה להן מהנחות משוללות יסוד לגבי מהו ׳נורמלי׳. הוא לא מהסס לכתוב ש״בחינה של עברם מראה שהם פספסו הזדמנויות במשך החיים להפוך לנורמלים.״ כאמור לעיל, לאיש יש ארגז כלים, והוא ידחוף כל כלי בארגז שלו לכל חור כדי לתקן את הבעייה שהוא חושב שקיימת.

James Bondage​(מתחלף) • 29 באפר׳ 2017

התשובה שלך הזכירה לי שיש שלושה סוגים של אנשים בעולם: אלו שיודעים לספור, ואלו שלא.

השאלה באיזה הקשר אתה מבקר את פרויד. הסיבות שאתה מתאר הן הסיבות שבגללן בעייתי לבקר את משה רבנו.

הבעיה היא, גם לגבי משה רבנו, וגם לגבי פרויד, שיש הרבה מאוד אנשים שחושבים שכל מלה שהם אמרו בהכרח נכונה, ושניהם (עד כמה שאני מבין מספרי ההיסטוריה/פסאודו היסטוריה) עודדו את התפישה הזאת אצל שומעיהם. ספציפית, פרויד חשב את עצמו למדען, למרות שמה שהוא עשה היה רחוק מאוד ממה שנתפס מדע אפילו באותו זמן -- את תער אוקאם*, שפרויד וכל תלמידיו חטאו לו השכם והערב, ניסח ויליאם איש אוקאם 400-500 שנה לפני פרויד. אבל נעזוב רגע את פרויד, היו לו את רעיונותיו שלו, הוא פרסם אותם, ומת. הביקורת היא על חסידיו (ולצורך העניין, פרויד הוא שם קוד שמייצג גם את אדלר, יונג, קליין וחבר מרעיהם).



מכיוון שיש בערך אין סוף רפרנסים לשטקל (1953), חלקם מצאתי אצל פסיכולוגים מוערכים (בצדק או שלא) כמו באומיסטר, ומכיוון שאכן שטקל כבר בר מינן בשנה זאת, המשכתי לחפש ואני לא משוכנע לחלוטין, אבל אני חושב שההסבר הוא שהם מתייחסים לתרגום הרשמי לאנגלית של כתבי שטקל, שפורסם בשנת 1953 -- והאמת היא שיש בזה הגיון, שכן בתחומים לא מדויקים כמו פסיכולוגיה, הקונטקסט של התרגום הספציפי יכול להיות בעל משמעות רבה.

ובהמשך לציטוטים שהבאת משטקל - אני לא חושב שאם יוחלף "סאדו מאזוכיזם" ב- "הומוסקסאוליות", מישהו ירים גבה (בהקשר לטקסט שנכתב ב- 1924), ועדיין יש היום למרבה הצער לא מעט אנשי מקצוע שמתייחסים להומוסקסואליות כמחלה שצריך לטפל בה (בארץ פחות, בעולם הרחב יותר), ע"ע https://www.washingtonpost.com/news/post-nation/wp/2017/04/27/lgbtq-people-were-born-perfect-a-new-bill-would-ban-conversion-therapy-nationwide/ - הצעת חוק שכזאת דרושה בארה"ב ה"ליברלית" (והמצב בהרבה מהעולם המערבי לא יותר טוב).


* https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%90%D7%9D

פסיכו לוג​(שולט) • 30 באפר׳ 2017

אתה טועה, ישנם 4 סוגי אנשים. יש את אלו שבסוף הכתיבה עולה להם סיבה נוספת ואפשרות העריכה נסגרת די מהר.
לא מבין מה אכפת מה פרויד או משה רבנו חשבו על עצמם ולמה זה סותר את העובדה שצריך להפעיל חשיבה ביקורתית ולהבין הקשרים סיבתיים ותקופתיים. להיפך- אם אתה לוקח משהו שנכתב לפני הרבה שנים ובהכרח מתייחס אליו כאל טקסט בן ימינו זה בדיוק מה שעושים החרדים למשל.

Lanya Colson • 30 באפר׳ 2017

ג'יימס:
ככה פותחים שרשור? בלי שאלה? בלי מיקוד? בלי נושא?
"תקראו לבד, אני לא אביע את דעתי"
ואז אתה מתפלא שהויכוח נסוב על תאריכי ציטוט והרלוונטיות של פרויד?

ולכל השאר:
השאלה היחידה שהצלחתי לחלץ מהשרשור הזה היא "האם בדסמ הוא נורמלי או לא?"
באמת? את מי זה מעניין? למי זה משנה?
אני אפילו מוכנה לנהל דיון על בדסמ ואושר (למרות שאני לא ממש מאמינה באושר)

אבל, נורמליות?
די.
אני מאוכזבת.
מכולכם.

Bagel • 30 באפר׳ 2017

למזוכיסט אכן קשה למצוא בת זוג כי הוא רוצה מישהי חמודה ומתוקה שתיתן לו אהבה אבל גם רוצה מכשפה מגעילה שתתייחס אליו כמו חרא - איך מיישבים את הסתירה הזאת בלי להיות משוגע? ברור שיש פה מתכון לסבל אנושי רציני ולכן פרויד ותלמידיו - שאגב לא הפסיקו עד היום הזה לבקר את כתביו ורעיונותיו - מתייחסים לבדס״מ כאל מחלה או כאל בעיה.

הבעיה איננה ההתנהגות עצמה אלא ההקשר שבו ההתנהגות הזאת מתקיימת - היצר הסדיסטי של המזוכיסט חייב להיות מנותק מהמזוכיסט וממוקם במישהו אחר שעושה למזוכיסט דברים נוראיים ורק כך הוא מסוגל להגיע לקטרזיס ותחושת עילוי. אותו ניתוק הוא הבעיה הנפשית ולאו דווקא ההצלפה עצמה שיכולה להיות, בהקשר אחר, לגמרי תמימה (כתחושה גופנית).

תסביך הרדיפה שיש כאן בהקשר של איך פסיכולוגים-מגדירים-אותי או איך ספרי פסיכיאטריה מתייחסים אלי הוא התמקדות בתפל לדעתי. בסך הכל יש כאן עניין פרדוקסלי, ולא פגשתי עדיין אף מזוכיסט שאינו פרדוקסלי במהותו הרגשית, שמרמז על קונפליקט פנימי וקונפליקט פנימי לא פתור הוא מתכון לבעיות נפשיות אלו ואחרות. יש אנשים חזקים יותר ויש אנשים עם מבנה רגשי קצת יותר פגיע והם אלו שעלולים להגיע לנקודות שפל רגשיות והם אלו שצריכים טיפול.

המזוכיסט הוא לדעתי יותר מתוחכם (ולכן גם יותר מתוסבך) מהסדיסט משום שהוא, בניגוד לסדיסט, אינו מודה ברוע האלים של עצמו ומעדיף להעמיד פנים (מול עצמו כמובן) שהוא תמים, קורבן, אדם נחמד בסך הכל וכו״. שניהם עלולים לחוש אשמה (תת מודעת) על שהם אוהבים אלימות ורוע ושניהם טיפוסים די נרקסיסטיים, או אם אלמנט נרקיססטי די דומיננטי. למרות שאין הרבה סאדו-מאזוכיסטים שמעורבים במקרים אמיתיים של אלימות ופשע (רובם מצליחים להנות בתוך מסגרת של מועדוני פטיש וכו״) יש בקרב רוצחים סדרתיים ואנסים וכל מיני פושעים אלימים אחוז גבוה של סאדו-מאזוכיסטים. כמובן שכל קישור בינם לבין ״הקהילה״ הוא תכלית האיסור אבל מה לעשות, יש קשר, לפחות מבחינה מסויימת.

יהיו שיטענו שכל מה שאני אומר פה, במיוחד הפסקה האחרונה, נועדו להשחיר פניהם של אנשים תמימים, להפליל ברשעות תשוקות נורמטיביות, לכנות אנשים בשמות גנאי ולהצמיד להם תיוגים של חולי נפש ורוצחים סדרתיים. המטרה שלי היא לא ליצור סנסציה או ללכלך על הבדס״מ ולשלול את הלגיטימיות שלו, באמת שלא מעניין אותי מה אתם עושים. אבל דווקא מתוך הכרות עם הנושא והעובדה שאכפת לי מכמה אנשים מזוכיסטים (בעיקר אבל לא רק) היא שגורמת לי לרצות להיות אמיתי וכנה ולהתייחס לעניין כאל בעיה, או לפחות סוגיה שדורשת התייחסות של יותר מאשר - אמרו עלי שאני סוטה, זה לא בסדר, אני רוצה לאהוב את עצמי, פרויד טמבל.

אני בטוח שדברי יפלו על אזניים חרשות ולכן שואל את עצמי האם הכתיבה שלי פה היא גם סוג של מאזוכיזם? התעסקות בדבר מה לשם כשלון ידוע מראש

Bagel • 30 באפר׳ 2017

*עם אלמנט נרקיסיסטי