ArchAngel(שולטת)
|
לפני 3 שנים •
17 באוג׳ 2020
מעולם לא הכרתי בדס"מי אחד שפשוט נמשך לאקט כלשהו וזהו, כמו שהומואים נמשכים לבני מינם וזהו. תמיד יש מניע נפשי מאחורי זה, רצון לחוות חוויה מסוימת ע"י פרטנרים שמתייחסים אליו באופן ספציפי.
זאת אף פעם לא משיכה לנטו ללהיות בצד המקבל או הנותן של ההצלפות או הקשירות, בלי קשר למי הוא המצליף/הקושר ולאיך מתנהל הסשן ביניכם. אף אחד לא רוצה שיצליפו בו או יקשרו אותו בלי התסריט הספציפי הזה שהוא מנסה לשחזר באופן עיקש ומגלם אצלו משהו בנפשו. יותר נוח להגיד שזה "מולד" למרות שאין שום עדות לגן שאחראי לזה. זה שזה הורגש מילדות רק נותן אשליה שזה מולד, אבל זה רק אומר שהיינו צעירים מדי בשביל לזכור את רגע ההתניה לכך ולכן מתקבלת אשליה "שנולדנו כך". ההתניה הזו להתגרות דווקא מסצנות מאוד ספציפיות ע"י אנשים שינהגו בנו באופן מאוד ספציפי, כבר בשלב כה מוקדם, מרמזת כמה שורשי העניין וכמה לבחון אותו יהיה מלחיץ ואין פלא שנעדיף לא להתעסק בו, להרחיק את השאלה הזו מהתודעה ולהתעצבן על כל מי שרק ירמוז משהו בעניין. הרי כל אחד רוצה להרגיש שהוא בשליטה על חייו, אדון לגורלו, ולא תוצר של נסיבות שלא הוא קבע. ועם זאת, אני לא חושבת שזו בהכרח שריטה או הפרעה. מה שיהפוך את זה להפרעה זאת לא הסיבה שבגינה הבדס"מ התגבש בנו אלא איך אנחנו מתנהלים בתוכו כיום. אם הוא גורם לתחושת מצוקה, חרטה ופגיעה בתפקוד, לנו או לאחרים, זה מה שהופך אותו לפתולוגי ולא חוויות חיים. ואם מתנהלים בו נכון הוא עשוי להיות בונה ומעשיר, מה שפשוט בלתי אפשרי במשהו שהוא נטו חולני. הרי אין למשל דרך להיות אובדני ובריא נפשית, אבל אפשר להיות בדס"מי בריא נפשית. גם אי אפשר באמת "להירפא" מבדס"מ ולהפסיק להימשך למשהו שגירה אותנו עשרות שנים רק בגלל שפתאום נגלה את השורש שלו. אנחנו נמשיך להימשך אליו, הוא תפס כבר מקום בנפש ובמיניות שלנו. הדבר היחיד שעושה ההתבוננות הזו פנימה במקום לשכנע את עצמנו "שזה מולד" היא להפוך למודעים יותר לעצמנו. כשאנו מוצאים תשובה ל-"למה" אנחנו יכולים להפוך ליעילים ב-"איך". באיך לנהל את הבדס"מ שלנו כך שיתאים לנו, במקום שהוא ינהל אותנו ונמצא את עצמנו במקומות שאנחנו לא באמת מאחלים לעצמנו להיות בהם. להטיל ספק בבדס"מ כאישיות/נטיה המולדת שלנו, לבחון את שורשיו ולמה הוא מניע אותנו במקום לפעול לפי הדפוסים שבו שהתרגלנו אליהם, זה בדיוק מה שמחזיר לנו את המושכות לידיים, את אותה תחושת שליטה על גורלם שקשה לאנשים לוותר עליה. אבל אנשים חוששים לעשות זאת כי להכיר בכך כרוך בקודם כל להודות בכך שהייתה לנו פחות שליטה על העניין מכפי שנוח לנו להאמין. נערך לאחרונה על-ידי * בתאריך שני אוג' 17, 2020 7:26 pm, סך-הכל נערך פעם אחת |
|
|
ארגמןן(אחרת)
|
לפני 3 שנים •
17 באוג׳ 2020
אני מסכימה איתכם שזה גם וגם.. הגיוני שצריך תנאים מסויימים שנולדנו איתם שיהפכו את השריטות (הטבעיות) האלה שקיבלנו בילדות לבדסמ.
אגב, לכל מי שהשליך קונוטציות שליליות על המילים שבחרתי להשתמש בהן.. שימו לב שאתם אלה שבחרתם לשים את הקונוטציות האלה. הטקסט שלי הוא נקי. הרגשות שאתם משייכים למילה 'סטיה' הם רגשות שלכם.. מבחינתי סטיה זה הפירוש הכי נקי- 'שונה ממה שרוב האנשים עושים'. לא חיובי ולא שלילי.. רק שונה. אפשר לנהל דיון גם בלי השלכת רגשות. פשוט, קשה לנהל דיון ענייני ככה. לדעתי. |
|
|
|
ארגמןן(אחרת)
|
לפני 3 שנים •
17 באוג׳ 2020
ArchAngel כתב/ה: מעולם לא הכרתי בדס"מי אחד שפשוט נמשך לאקט כלשהו וזהו, כמו שהומואים נמשכים לבני מינם וזהו. תמיד יש מניע נפשי מאחורי זה, רצון לחוות חוויה מסוימת ע"י פרטנרים שמתייחסים אליו באופן ספציפי.
זאת אף פעם לא משיכה לנטו ללהיות בצד המקבל או הנותן של ההצלפות או הקשירות, בלי קשר למי הוא המצליף/הקושר ולאיך מתנהל הסשן ביניכם. אף אחד לא רוצה שיצליפו בו או יקשרו אותו בלי התסריט הספציפי הזה שהוא מנסה לשחזר באופן עיקש ומגלם אצלו משהו בנפשו. יותר נוח להגיד שזה "מולד" למרות שאין שום עדות לגן שאחראי לזה. זה שזה הורגש מילדות רק נותן אשליה שזה מולד, אבל זה רק אומר שהיינו צעירים מדי בשביל לזכור את רגע ההתניה לכך ולכן מתקבלת אשליה "שנולדנו כך". ההתניה הזו להתגרות דווקא מסצנות מאוד ספציפיות ע"י אנשים שינהגו בנו באופן מאוד ספציפי, כבר בשלב כה מוקדם, מרמזת כמה שורשי העניין וכמה לבחון אותו יהיה מלחיץ ואין פלא שנעדיף לא להתעסק בו ולהתעצבן על כי מי שרק ירמוז משהו בעניין. הרי כל אחד רוצה להרגיש שהוא בשליטה על חייו, אדון לגורלו, ולא תוצר של נסיבות שלא הוא קבע. ועם זאת, אני לא חושבת שזו בהכרח שריטה או הפרעה. מה שיהפוך את זה להפרעה זאת לא הסיבה שבגינה הבדס"מ התגבש בנו אלא איך אנחנו מתנהלים בתוכו כיום. אם הוא גורם לתחושת מצוקה, חרטה ופגיעה בתפקוד, לנו או לאחרים, זה מה שהופך אותו לפתולוגי ולא חוויות חיים. אי אפשר באמת "להירפא" מבדס"מ ולהפסיק להימשך למשהו שגירה אותנו עשרות שנים רק בגלל שפתאום נגלה את השורש שלו. אנחנו נמשיך להימשך אליו, הוא תפס כבר מקום בנפש ובמיניות שלנו. הדבר היחיד שעושה ההתבוננות הזו פנימה במקום לשכנע את עצמנו "שזה מולד" היא להפוך למודעים יותר לעצמנו. כשאנו מוצאים תשובה ל-"למה" אנחנו יכולים להפוך ליעילים ב-"איך". באיך לנהל את הבדס"מ שלנו כך שיתאים לנו, במקום שהוא ינהל אותנו ונמצא את עצמנו במקומות שאנחנו לא באמת מאחלים לעצמנו להיות בהם. להטיל ספק בבדס"מ כאישיות/נטיה המולדת שלנו, לבחון את שורשיו ולמה הוא מניע אותנו במקום לפעול לפי הדפוסים שבו שהתרגלנו אליהם, זה בדיוק מה שמחזיר לנו את המושכות לידיים, את אותה תחושת שליטה על גורלם שקשה לאנשים לוותר עליה. אבל אנשים חוששים לעשות זאת כי להכיר בכך כרוך בקודם כל להודות בכך שהייתה לנו פחות שליטה על העניין מכפי שנוח לנו להאמין. כתבת מעולה, תודה. ברור שזה לא רק מעצם גילוי השורש שלו. את לא חושבת שאפשר ליצור חיבורים שונים במוח בין הנאה וגירוי מיני לבין דברים אחרים שהם לא בדסמ? ואולי זה קצת יחליש את החיבורים הנוכחיים? כלומר, מעצם העובדה שקצת נזנח אותם? |
|
|
|
ArchAngel(שולטת)
|
לפני 3 שנים •
17 באוג׳ 2020
בהחלט.
ככל שאנחנו ממשיכים לתת "חיזוק חיובי" למשהו הוא יתפוס חלק נרחב יותר בחיינו. אם תרצי, אפשר להמשיל את הנפש שלנו לגינה: יש בה מלא צמחים שמרכיבים אותה. הצמחים שנשקה יותר, יצמחו יותר. צמחים שלא נשקה בכלל ינבלו, ואלו שנשקה כפול על חשבון האחרים יגדלו מעבר לפרופורציה שלהם. הרבה בדס"מים שמרגישים שהבדס"מ השתלט להם על החיים "והלוואי והיינו קמים בבוקר בלעדיו" פשוט לא יוצרים עבור עצמם מספיק הזדמנויות באמת לקחת חלק במערכות יחסים/אקטים מדפוס שונה משהם התרגלו אליו, לא נותנים לעצמם צ'אנס באמת להסתגל למשהו חדש ומעדיפים "להשקות" מעבר לפרופרציה את המימדים שהבדס"מ תופס בחייהם, במקום להקצות "מים" גם לדברים אחרים שיאזנו את המשקל שלו בחייהם. הם תמיד יוותרו לעצמם מוקדם מדי כי לדעתם פשוט "נולדו אחרת". לוותר על שכנוע עצמי "שזה מולד" פירושו לקחת אחריות על הבחירות שלהם, וזה מעורר חרדה. המוכר, גם אם הוא רע לנו, הוא פשוט נוח יותר. |
|
|
Netrunner(נשלט)
|
לפני 3 שנים •
17 באוג׳ 2020
ArchAngel כתב/ה: יותר נוח להגיד שזה "מולד" למרות שאין שום עדות לגן שאחראי לזה. אולי אין עדות לגן שאחראי אבל אני בטוח שיש עדות למעון שאחראי. |
|
|
| philosophic john(שולט){ginny} |
לפני 3 שנים •
17 באוג׳ 2020
אני חושב שאנחנו נולדים עם זה והסביבה קובעת רק מתי נשלים עם זה.
הכרתי לא מעט אנשים שתיארו את עצמם כמי שידעו על עצמם שהם בדס'מים מילדות. וגם לא מעט שניסו לברוח מהזהות הזו - ומצאו עצמם חוזרים. נשמע מוכר קצת כשמשווים לזהויות אחרות, לא ? מבחינת המחקר המדעי זה נושא שהוא ממש בתחילתו. אחרי הכל רק ב-2013 הוסרה ההגדרה הפורמלית של בדס'מ כהפרעה נפשית. בהתחשב בזמן שלוקח לגיבוש קונצנזוס להסיר תיוג מקצועי כזה, ובהתחשב בזמן שלוקח לשינוי כזה להכות גלים, יעברו עוד שנים לפני שהשלכות הפרדיגמה ייעלמו לגמרי ואפשר יהיה לראות נסיונות למחקרים רציניים באמת. ובהתחשב במקום שמחקרים אחרים על nature/nurture הגיעו אליו - כמו בתחום התבונה או הומוסקסואליות - זה כנראה תמיד ייתואר מחקרית כנושא מורכב של גם הטבע משפיע וגם הסביבה משפיעה... To say that a trait has a genetic cause does not imply that non-genetic factors are unimportant, nor that it is controlled by just a single gene. There is no simple dichotomy between genetic and environmental control of a trait, and understanding this has effectively ended the long-running “nature-nurture” debate about human intelligence. https://www.theguardian.com/science/2019/sep/06/complex-science-surrounding-genetics-and-homosexuality נ.ב אירועים תרבותיים כמו 50 גוונים יוצרים אפקט מאוד משעשע. כי בדס'מ מגניב גם אנשים שאין להם נטיה. שאין להם שדים. שאין להם צרכים. והמרק האנושי שנוצר מהערבוב הזה של אנשים שרוצים לחוות קינק ושל אנשים שזקוקים לחוות קינק הוא כמובן הרבה יותר קשה לניתוח והבנה. |
|
|
| Bagel |
לפני 3 שנים •
17 באוג׳ 2020
הומוסקסואליות היא בעיני נטיה טבעית ולא ערכית, לעומת חלקים בבדס״מ שהם מאוד ערכיים ולדעתי קשורים לרגשות ולא למבנה גנטי.
מילא מי שנמשך לכפות רגליים, אולי זה גנטי, אבל מי שאוהב כפות רגליים כי זה משפיל ומתחיל לחלום גם ששמים עליו נעליים על הפנים... זה כבר סיפור. סיפורים זה לא גנטי זה יותר מנגנון הגנה פסיכולוגי מה שמצביע על טראומת ילדות כפי הנראה כגורם לסטיה מן ההתנהגות המינית הנורמטיבית. זה לא אומר שמה שנוצר על ידי טראומת ילדות הוא בהכרח מגונה או ״רע״. גם הטעם המוזיקלי שלנו מעוצב על ידי טראומות ילדות, במיוחד מי שכותב ויוצר. לא רק מוזיקה, הכל. אז אולי גם המיניות, במקרה של הבדס״מ (החלקים היותר ״סיפוריים״ שלו, איפה שלמיניות יש עלילה). המבנה הנפשי מושפע מגנטיקה ויכול להיות שחולשות נפש שמקורן גנטי הן שהביאו את אותו ילד פגוע למחוזות הפנטזיה הארוטית האגרסיבית, זאת אומרת שילד אחר, עם מבנה נפשי יציב יותר, היה עובר את אותה טראומה (זה גם יכול להיות שנולד אח קטן, למשל, לא חייב טרגדיה נוראית בהכרח) ולא היה הופך ל״עבד״ או ״מלכה״ אלא מוותר וממשיך הלאה, בלי רצון לנקום באחרים או להעניש את עצמו. זוהי דעתי הפרטית והיא אולי נכונה עלי ועל המקרה שלי. הדעה שלי גם מושפעת קשות מהחשיבה הפסיכואנליטית שרבים נוטים לראות אותה כמיושנת ושמרנית. |
|
|
סווריןן
|
לפני 3 שנים •
18 באוג׳ 2020
נראה לי שהרבה פעמים כששואלים אם משהו מולד או לא, שואלים בעצם משהו אחר. אבל אם באמת שואלים אם בדסמ עשוי להיות מולד, נראה לי שהתשובה צריכה להתחיל מאם יכול להיות יתרון אבולוציוני לקישור בין כאב לבין עונג (או יצירת כאב לבין עונג). נראה לי שכן, כי אפשר לחשוב על תסריטים בהם מי שלא רק סובל (או מייצר סבל) אלא גם מתענג מכך, שורד במצבי קיצון בזמן שמישהו אחר לא - לא יודע אם צריך לדמיין כאן ממוטות ואנשי מערות, דרך אגב. בגלל שיצירת כאב לא פעם קשורה להשפלה מכוונת, נוצר בסיס חברתי לספק את אותו קישור בין כאב לעונג, שהוא עצמו ביולוגי.
אם זה המצב, אדם 'בדסמי' הוא כזה בו קישור גנטי מסויים בין עונג לכאב דומיננטי יותר מאצל אחרים, זכה בשלב מוקדם לטריגר חברתי-הקשרי (מראה של כף רגל מלמטה, צביטה ממישהו שנמשכים אליו, פנים של אחות מתעוותת בכאב כשמושכים בשערה...). השמן היה במחבת, וכעת מישהו גם הפעיל את הכיריים. כדי שכל זה יהפוך גם לחביתה, צריכה להתקיים גם נגישות למושגים בדסמים ולפנטזיות כאלה - יכול להיות, למשל, שבחברות שבטיות מסורתיות כל זה לא יבשיל לפנטזיות, פשוט בגלל שאותו אדם לא ידע מה מדליק אותו ומה לחפש. הסבר כזה ילכוד מדוע אנשים מסויימים יודעים שהם בדסמים מילדות, ומדוע בתוך הבדסמים יש מנעד משמעותי בין מי שנמשכים לכאב, להשפלה, ולגוונים שבהם כל זה מגיע. מי שקראו את הבלוג שלי יודעים שאצלי כל זה היה שונה לחלוטין והתנייתי לגמרי, אבל היה לי מספיק זמן לשמוע ממישהי מהו ההסבר המתחרה... |
|
|
| שרימחמש(אחר) |
לפני 3 שנים •
18 באוג׳ 2020
ArchAngel כתב/ה: מעולם לא הכרתי בדס"מי אחד שפשוט נמשך לאקט כלשהו וזהו, כמו שהומואים נמשכים לבני מינם וזהו. תמיד יש מניע נפשי מאחורי זה, רצון לחוות חוויה מסוימת ע"י פרטנרים שמתייחסים אליו באופן ספציפי.
זאת אף פעם לא משיכה לנטו ללהיות בצד המקבל או הנותן של ההצלפות או הקשירות, בלי קשר למי הוא המצליף/הקושר ולאיך מתנהל הסשן ביניכם. אף אחד לא רוצה שיצליפו בו או יקשרו אותו בלי התסריט הספציפי הזה שהוא מנסה לשחזר באופן עיקש ומגלם אצלו משהו בנפשו. יותר נוח להגיד שזה "מולד" למרות שאין שום עדות לגן שאחראי לזה. זה שזה הורגש מילדות רק נותן אשליה שזה מולד, אבל זה רק אומר שהיינו צעירים מדי בשביל לזכור את רגע ההתניה לכך ולכן מתקבלת אשליה "שנולדנו כך". ההתניה הזו להתגרות דווקא מסצנות מאוד ספציפיות ע"י אנשים שינהגו בנו באופן מאוד ספציפי, כבר בשלב כה מוקדם, מרמזת כמה שורשי העניין וכמה לבחון אותו יהיה מלחיץ ואין פלא שנעדיף לא להתעסק בו, להרחיק את השאלה הזו מהתודעה ולהתעצבן על כל מי שרק ירמוז משהו בעניין. הרי כל אחד רוצה להרגיש שהוא בשליטה על חייו, אדון לגורלו, ולא תוצר של נסיבות שלא הוא קבע. ועם זאת, אני לא חושבת שזו בהכרח שריטה או הפרעה. מה שיהפוך את זה להפרעה זאת לא הסיבה שבגינה הבדס"מ התגבש בנו אלא איך אנחנו מתנהלים בתוכו כיום. אם הוא גורם לתחושת מצוקה, חרטה ופגיעה בתפקוד, לנו או לאחרים, זה מה שהופך אותו לפתולוגי ולא חוויות חיים. ואם מתנהלים בו נכון הוא עשוי להיות בונה ומעשיר, מה שפשוט בלתי אפשרי במשהו שהוא נטו חולני. הרי אין למשל דרך להיות אובדני ובריא נפשית, אבל אפשר להיות בדס"מי בריא נפשית. גם אי אפשר באמת "להירפא" מבדס"מ ולהפסיק להימשך למשהו שגירה אותנו עשרות שנים רק בגלל שפתאום נגלה את השורש שלו. אנחנו נמשיך להימשך אליו, הוא תפס כבר מקום בנפש ובמיניות שלנו. הדבר היחיד שעושה ההתבוננות הזו פנימה במקום לשכנע את עצמנו "שזה מולד" היא להפוך למודעים יותר לעצמנו. כשאנו מוצאים תשובה ל-"למה" אנחנו יכולים להפוך ליעילים ב-"איך". באיך לנהל את הבדס"מ שלנו כך שיתאים לנו, במקום שהוא ינהל אותנו ונמצא את עצמנו במקומות שאנחנו לא באמת מאחלים לעצמנו להיות בהם. להטיל ספק בבדס"מ כאישיות/נטיה המולדת שלנו, לבחון את שורשיו ולמה הוא מניע אותנו במקום לפעול לפי הדפוסים שבו שהתרגלנו אליהם, זה בדיוק מה שמחזיר לנו את המושכות לידיים, את אותה תחושת שליטה על גורלם שקשה לאנשים לוותר עליה. אבל אנשים חוששים לעשות זאת כי להכיר בכך כרוך בקודם כל להודות בכך שהייתה לנו פחות שליטה על העניין מכפי שנוח לנו להאמין. להגיד "אף אחד לא רוצה שיצליפו בו או יקשרו אותו בלי התסריט הספציפי הזה שהוא מנסה לשחזר באופן עיקש ומגלם אצלו משהו בנפשו" זה פשוט לא נכון. אני יכול להגיד שלי אישית יש פאטיש שבדיעבד היו לי סממנים אליו עוד בגילאי 4-5, הרבה לפני שגיליתי מה זה מין ומיניות, וכשחשבתי על אותן הסיטואציות שקשורות לפאטיש הזה זה לא היה בקטע מיני, וקשה לי להאמין שהיה איזה טריגר באותם גילאים. אני נמשך לבולבאסטינג, אין לי שום תסריט בראש שאני רוצה לשחזר, ואני לא נהנה מהשליטה שבאקט, אני נהנה נטו מהכאב ומהאקט עצמו, זה לגמרי קיים. כמו כמעט כל דבר בחיים שלנו, זה שילוב של השניים - גנים וסביבה, אני לגמרי חושב שאי אפשר להגיד "בדסמ זה לא מולד" כי בסופו של דבר הפוטנציאל הוא ברוב המקרים מולד, ולא בהכרח חייב איזשהו טריגר שיעורר את הפוטנציאל הזה. אני חושב שאנשים שייכו רגשות שליליים למילה "שריטות" ולא "סטיות", וזה לגיטימי לגמרי בהתחשב בזה שלמרות שאת חושבת שלא, הגישה שבאת איתה היא דיי שלילית לגבי אותן "שריטות" וכיצד הן נוצרו. |
|
|
bondman(נשלט){FLR}
|
לפני 3 שנים •
18 באוג׳ 2020
זה גנטי.
פשוט כי BDSM נובע קודם כל מפתיחות ואינטליגנציה. היכולת להנות מפנטזיה ודמיון. מי שאין לו את היכולת הגנטית הזאת, יהנה ממין סטנדרטי. |
|
|