בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

איך לתמוך באדם קרוב שסובל ממחלה נפשית?

דרקן ראהל​(נשלט){מית}
לפני שנתיים • 7 ביוני 2021

Re: איך לתמוך באדם קרוב שסובל ממחלה נפשית?

נימבוס כתב/ה:
כאדם קצת נכה רגשית עם הרבה היגיון בראש (נכון לעכשיו), קשה לי לתמוך בחברים קרובים שסובלים מדיכאון, הפרעות אכילה, נטיות אובדניות, יצר הרס עצמי וכל השיט הזה.
כי אין לי מושג איך.

בהתחלה הצעתי רק אוזן קשבת אבל לפעמים באלי לתת להם סטירה ולומר שצריך להתבגר מתישהו, וככל שעובר הזמן הם פוגעים בעצמם וגורמים לסביבה הקרובה שלהם גם סבל.
כמובן שלא עשיתי את זה.

אז איך באמת אפשר לתמוך בהם מבלי להשתגע שהראש שלהם חושב ש 1+1=3 ?


אני אציין שיש לי השכלה בפסיכולוגיה, ואני מאני דיפרסיבי.
אני אתחיל ככה. יש לך גבולות. אין לך אינסוף משאבים, לאף אחד אין. כשהבטריות שלך ריקות, אתה לא יכול לתמוך באף אחד, קל וחומר באדם עם הבעיות שציינת. דע להתנתק, לקחת צעד אחורה. פסיכולוגים גם הולכים להדרכה עם פסיכולוג ותיק יותר, לדבר על המטופלים ולקבל תמיכה, אז ודאי שאדם שאינו איש מקצוע לא יכול הכל, וצריך את התמיכה שלו. תוודא שיש לך גם אנשים בריאים סביבך, שאתה יכול לבלות בחברתם ולנקות את הראש. לך בעצמך לטיפול, רק יעשה לך טוב, תוכל גם לשאול את כל השאלות שתרצה.
אחד הדברים הראשונים שלומדים כשמגיעים לפסיכופתולוגיה, או פסיכולוגיה אבנורמלית זה שלא מרפאים ולא מתקנים אנשים עם בעיות מהסוג שאתה מתאר. לומדים להבין את גבולות הטיפול, שאין איזה כישוף. אתה רוצה לעזור, אתה רוצה "להרים", אתה רוצה לומר לה שהיא יפהפייה. אבל דיכאוני לא מסוגל, כימית, להרגיש רוממות רוח, והפרעות אכילה הן עמידות לטיפול בצורה פלאית, ומתסכלת. שים את התסביך משיח שלך בצד. ברור שאתה רוצה לעזור, אבל אתה לא תרפא אותם. אתה יכול לתמוך, להשגיח, לעודד, ללוות לטיפול, לקחת לבילוי, אתה יכול להיות חבר. זהו. זה תפקידך בכח. תעשה את זה הכי טוב שתוכל, ואתה באמת בסדר. עצם היכולת להשאר ולא לברוח מאדם מתמודד (או להוריד סטירה) היא הרבה מעבר למה שרוב האנשים יכולים.
כל השאר, כתבו לך ממש טוב מעלי, במיוחד נשמע שלהשכיל יותר יעזור לך, אתה עושה רושם של אדם שאינטלקטואליזציה של דברים עוזרת לו להתמודד. אם תבין את הבעיה, יהיה לך יותר קל, אולי, להכיל את המציאות השונה שלהם (לא לטפל בהם, אלא לקבל יותר תובנה מה נסגר איתם). וסתם שתדע - דכאוניים הם דווקא מאוד מציאותיים, יותר מהאדם הממוצע (יעני, יותר ממך), לא הפוך. דווקא הראייה המדויקת של המציאות תורמת לדיכאון - אתה מעגל פינות בחשיבה, יש לך הרגשת שליטה על החיים מעבר למוצדק, יש לך ביטחון בדברים שאין בעצם שום הבטחה שיקרו - דכאוניים נקיים מכל זה, חושבים נקי מהטיות כאלה, ודווקא זה הופך אותם למאוד פגיעים.
לסיכום, קרא את כל העצות פה, ובאמת שאפו על זה שאתה מנסה
davy jones​(אחר){אהבת חינם}
לפני שנתיים • 8 ביוני 2021

Re: איך לתמוך באדם קרוב שסובל ממחלה נפשית?

נימבוס כתב/ה:
כאדם קצת נכה רגשית עם הרבה היגיון בראש (נכון לעכשיו), קשה לי לתמוך בחברים קרובים שסובלים מדיכאון, הפרעות אכילה, נטיות אובדניות, יצר הרס עצמי וכל השיט הזה.
כי אין לי מושג איך.

בהתחלה הצעתי רק אוזן קשבת אבל לפעמים באלי לתת להם סטירה ולומר שצריך להתבגר מתישהו, וככל שעובר הזמן הם פוגעים בעצמם וגורמים לסביבה הקרובה שלהם גם סבל.
כמובן שלא עשיתי את זה.

אז איך באמת אפשר לתמוך בהם מבלי להשתגע שהראש שלהם חושב ש 1+1=3 ?


מי שהיה במקום שלהם יהיה לו הרבה יותר קל לעזור להם.
ולפעמים כשבן אדם לא רוצה לעזור לעצמו אז זו הבעיה הכי גדולה.
נימבוס
לפני שנתיים • 8 ביוני 2021
נימבוס • 8 ביוני 2021
תודה לכולם על התשובות!
אכן מדובר גם בחברים קרובים וגם בבני משפחה, זאת הסיבה שנקשרתי כל כך לבעיה.

אחת הסיבות שהיה לי רצון לעורר היא כמובן אישית, סבלתי מדיכאון בעבר שנמשך יותר משנה אך הצלחתי לצאת ולהתעורר בעזרת טיפול וכמובן רצון עז להשתנות.
כמו שאמרו מעליי, הרצון משחק תפקיד משמעותי וקצת כאב לי שאין להם (לא מסיק מסקנות, זה מה שהם אמרו לי) והייתי אובד עצות.

דרך אגב, כבר לא באלי לתת סטירות והכל בסדררר !
Tallario
לפני שנתיים • 9 ביוני 2021
Tallario • 9 ביוני 2021
לא שאני מרגיש בנוח מדי עם להגיד משהו קטגורי על דכאון, על אחת כמה וכמה למישהו שחווה דכאון, אבל מהנסיון האישי שלי- רצון הוא קונספט מאוד מתעתע ורב מימדי בדכאון והשימוש בו כשמדברים על מתמודדים הוא מאוד בעייתי.
הזמן עושה דברים קסומים ואחד מהם קשור ליכולת המופלאה שלנו לספר לעצמנו במבט לאחור את הדברים כמו שהיינו רוצים להאמין שהם קרו. הרבה פעמים אחרי שהמח מסיים לבלות זמן מסויים בלופים הדכאוניים, או שכל מיני דברים מסתדרים ביחד והחלקים היותר ''פיזיולוגיים'' של הדכאון מאבדים מאחיזת החנק שלהם, אנשים מתחילים להיות יותר פעילים, לרצות יותר דברים ולהיות מסוגלים לעשות יותר בשביל להגשים אותם. בתהליך הזה יש הרבה יותר אקראיות וחוסר שליטה ממה שכיף לחשוב ולכן, לדעתי, הרבה יותר נעים להפוך את הסדר של הדברים ולצייר כאילו נבנה באופן יזום איזה כח רצון עצמתי ואיתו תכנית פעולה שהביסה את הדכאון. זה נותן תחושה של שליטה ומאפשר אשליה של חסינות לפעם הבאה. כפועל יוצא זה גם מייצר ציפייה מאחרים לעמוד בנרטיב הנח הזה שמראש לא ברור עד כמה הוא מבוסס...ובעיקר גורם לאנשים שמופנית אליהם הטענה ל'חוסר רצון' להרגיש פגומים וחלשים, בדיוק בשלב בחיים שבו הם צריכים את הדבר ההפוך.
אני לא חושב שיש אנשים בדכאון שאין להם רצון שהמצב ישתנה. יותר מזה, אני חושב שכל הפעולות הכי קטנות שאנשים בדכאון עושים בשביל לעזור לעצמם או פשוט בשביל לשרוד עוד יום למרות הזוועה, מצריכות כל כך הרבה רצון וכוחות, ששקופים באופן אירוני גם לעצמם וגם לאנשים שמסתכלים מבחוץ.
הלוואי ולחברים ולמשפחה של מתמודדים יהיו את הרצון והכוחות לשקף להם את זה. לפעמים זה יכול לעשות הבדל גדול. לפעמים לא. לפעמים פשוט צריך להיות שם ולא לשפוט.