גברים יקרים תגשימו לי משהו קטן?

storyteller​(שולט) • 31 בינו׳ 2022

מלחמת לבנות השנייה. חי"רניקים נכנסים ללבנון, תותחנים נמצאים על הגבול. אני הייתי תותחן ובין היתר הייתה עבודה לחלץ חי"רניקים שנתקלו והיו צריכים לסגת. היינו יורים כמו משוגעים כדי להעיף חיזבאללונים אחורה כדי שהחי"רניקים יוכלו לחזור לגבול. הצלתי חייל או שניים (או יותר)

Re: הייי לא יפה

Candy crush​(לא בעסק) • 31 בינו׳ 2022

בין אם זה לבצע החייאה על אדון במהלך קניות, ולראות אותו קם על הרגליים אחרי החייאה קשה ואחרי 4 שוקים חשמליים.
בין עם זה להתכתב עם ידידה ולהבין ממנה שזאת ההודעה האחרונה שלה, להרים טלפון להורים ולמצוא אותה במקלחת עם חבל סביב הצוואר.
בין אם זה לפרוץ לדירה ולמצוא אדם גוסס ששכב שם מי יודע כמה זמן, ולהציל לו את החיים עם חבישה מיידת, עצירת דימומים, מתן חמצן וטיפול כולל.
בין אם זה לקבל לידה, תינוק יוצא כחול ולא נושם, לבצע בו החייאה ולשמוע אותו בוכה ועוד עשרות אין ספור סיפורים שישארו איתי לעד

Kitty frank • 31 בינו׳ 2022

אלו היו 4 שעות קשות, כשהמתנתי לקב''ן, אבל עברתי אותן בעוז וגבורה.
שירות משמעותי.

My body for you​(מתחלף){רק שלה} • 31 בינו׳ 2022

מתנדב במד"א 12 שנים וכונן 24/7
הסיפורים כמו מתנדבים נוספים שכתבו פה עצומים
הכל התחיל בגיל 14 בו ראיתי ילד נדרס לעיני אמא שלו ולצערי לא ידעתי כלום ולא יכולתי לעזור לו
זה המקרה שגרם לי לרצות להיות חובש במד"א
אחד מיני עשרות מיקרים קשים הוא ילד בן 8 שטבע בבריכה
ועקב המצב שאין אמבולנס וכונן אחר קרוב נאלצתי להגיע למקרה עם הילד שלי
כשהיה אז בן 4 עם קושי עצום להתרכז ולדאוג במקביל מה שלום הילד שלי שצוות הבריכה שומר לי עליו
עד היום הילד שלי זוכר זאת (בלי טראומה) איך עושים החייאה במרכז בית החזה

וקצת לתחום שלנו בבדסמ
בכל פעם שמישהו מתעלף במסיבה אני די מנסה להתחמק (לא מצליח לי במיוחד)
פעם אחת אפילו התעקבתי לעלות להופעה בגלל זה

Indi​(נשלט){Bari the Q} • 2 בפבר׳ 2022

בתקופת השירות הצבאי שלי תפקידי בכוח היה חובש קרבי במחלקת התאגד של גדוד חיר .
הוצבתי אי שם בשנת 2011 בגבול מצרים . תקופת שיא של מבקשי מקלט המגיעים לארץ.
כמות הפצועים והסיפורים שחווינו שם היא לא הגיונית ונאלצנו לטפל באלפי פצועים בתקופה שם. היו כאלו שהצלנו וכאלו שלא הצלחנו.(מבחינתי עדיין זה נחשב, העקר הכוונה ) לא אצליח להכנס כאן לפרטים אבל בקצרה כמה מן האירועים שנחרטו בזכרוני ומבקרים אותי מדי שבוע :

מקבלים קריאה על קבוצת פליטים שנכנסה לארץ, לא זוכר בדיוק אבל זה אמצע הלילה. היה קר.
נסענו למקום ובדרך הודיעו לנו שיש אחת פצועה חמור עם שבר ביד.מגיעים למקום, מבחינים באישה בשנות ה 30 בערך עטופה שמיכות סקביאס שהחיילים הביאו לה. אנחנו חושפים את ידה ומגלים חבישה מאולתרת בזרוע שמאל. חבישה שכנראה נעשתה במהלך המסע לארץ.
בעזרת מדובב ניסנו להבין , הבנו שבדרך לארץ לפני כשבועיים ירו עליהם בדואים מצרים והם ברחו, אבל היא נפגעה ביד . חבריה למסע חבשו אותה בעזרת מקלות וחתיכות בד.
אנחנו מורידים בעדינות את הבדים ומגלים חור ירי ענק שנוצר כנראה מקליע של קאלצ. הפצע בזיהום מתקדם וכל העור שמסביב לחור החל בנסיגה כך שרואים את כל הבשר. העצם שבורה וגלויה לחלוטין. המצב לא מזהיר. חבשנו אותה ופיננו אותה בהקדם לבית החולים. היד שלה נשארה מחוברת ולא נקטעה.


יום אחר, צהרי היום. קבוצה של פליטים נתפסה בעוברה את הגבול בלילה והועברה למתקן כליאה. בינהם ילד כבן חמש עם פצעים ביד.
יחד עם חובש נוסף יורדים למתקן הכליאה ומגלים ילד עם שני ידיים נמקיות במצב חמור. הבדואים המצרים חשמלו את ידיו עם כבלים כך הוא סיפר. המראה של ידיו הזכיר מראה של נקניקיות שהיו יותר מדי זמן על האש ,שחורות ומפוצצות עם סדקים עמוקים. הענקנו לו חבישה ועירוי של אנטיביוטיקה בהוראת הרופא שהיה איתנו דרך הטלפון. לאחר מכן פנינו אותו לבית החולים. אחד הדברים שלא מרפים ממני זה הנחישות של הילד להירשם בטופס הפינוי כבן 16. כנראה כי אמרו להגיד את זה כדי שיוכל לעבוד בארץ. עדיין "עבודה" נראתה לו כזכות המקנה חיים.

באחת מן הקריאות קיבלנו התראה על אישה עם בנה התינוק (הוא היה בערך בן 3) שנמצאת שרויה על הקרקע. מגיעים לאזור הגבול , אזור מדברי. מעמיסים את האמא שנמצאת באפיסת כוחות ומצב התייבשות חמור להאמרבולנס. מעניקים לה טיפול , עירוי נוזלים וכנראה מצילים את חייה בזמן הנסיעה לבסיס. בהגענו לבסיס נתנו לילד לרדת מהרכב בזמן שאמו מתאוששת ברכב. הדבר הראשון שהוא עשה כשירד זה להוריד את המכנסיים ולשלשל את חייו על הרצפה. מיותר לציין שנקנו אותו כי האמא לא הייתה מסוגלת.
עד היום לא עוזבת אותי המחשבה כמה זמן הוא היה צריך להתאפק עד שהרגיש שהוא בטוח ויכול לשחרר.

עוד לא מעט סיפורים כאלו יש לי אבל לא הרבה זמן לכתוב אותם ולא הרבה רצון לעסוק בהם .... מקווה לעדכן בהמשך

Madame T​(שולטת) • 2 בפבר׳ 2022

כל הכבוד תומר לך ולחבריך לוחמי האש (ממש סצינה מתוך CHICAGO FIRE ).
וגם אם זה לכאורה 'עוד יום שגרתי' אצלכם עדין עצם הבחירה במקצוע כזה, שעלול לסכן את חייכם מצד אחד ומציל חיים מצד שני, הוא לא ענין של מה בכך...

tomerw​(אחר) • 2 בפבר׳ 2022

תודה רבה מאדאם T, אני עדיין בטענה שהמקצוע בחר בי, ושמח על כך כמעט בכל יום, עם זאת מודע לזכות שנפלה בחיקי להתעסק בהצלת חיים. שוב, תודה לך.

Doesnt matter • 3 בפבר׳ 2022

הייתי עם חבר בקולומביה לפני כמה שנים טובות.
אחרי חודש שם הגענו לכפר דייגים חמוד ונידח, איך שאנחנו נכנסים למקום אנחנו רואים תייר מדמם בטירוף מאיזור הירך, מבולבל, חתך רציני.
נתנו לעצמנו שתי סטירות להתעורר והתחלנו לטפל בו ברחוב, חסמנו את הדימום, הזמנו לו מונית ושלחנו אותו מהר לבית חולים.
אחרי זה המשכנו פנימה והרחנו את החיים עד ששכחנו מזה.
מזל שהזכרת ווייטי

צעיר מחפש מטפלת • 3 בפבר׳ 2022

כשהייתי ילד ישבתי עם "חבר" במעים גבעה כזו גבוהה. שאם נופלים אז נופלים לכביש זה גובהה של איזה 20 מטר. והוא החליק ובשנייה הושטתי לו יד אם לא הייתי תופס אותו הוא היה נופל.
בדיעבד חבל שהושתי יד... זה אדם שפגע בי מאוד בהמשך.

פריטהחופשית • 3 בפבר׳ 2022

אז אני לא אספר מורקים על הצבא
המור"קים הכי גדולים בעיני ומעשי הגבורה הכי נחשבים בעיני זה להיות אדם טוב ביומיום ולהצליח לראות ולהקשיב לצד השני
החל מלעזור לבן משפחה/חבר שצריך עזרה, להקשיב בין השורות כשחבר או חברה אומרים משפט, להסתכל בעיניים ולהבין שעובר עליהם יום רע ובסך הכל הם צריכים חיבוק ואוזן קשבת, לעשות לאמא את הקניות ולהכין לה מרק חם כי היא סתם לא מרגישה טוב ולא בא לה להכין כלום
בואו נהיה טובים יותר