להתחסד

למשל – על ידי מדיקליזציה (בגדול, הטענה של פוקו אאל"ט היא שמרגע שהפסקנו למשטר את המיניות באמצעות הדת, התחלנו למשטר אותה ע"י שיח רפואי).
מהטענה שהעלית משתמע שיש איזשהו דגם של מיניות אנושית אידיאלית שמתקיימת גם מחוץ לגבולות החברה והאופנים שבהם היא ממשטרת אותנו. הטענה הזאת בעייתית הן משום שאין באמת אדם בלי חברה, אבל גם כי אפשר לראות שחברות שונות מתייחסות למיניות בדרכים שונות. כלומר, מיניות לגיטימית ולא לגיטימית היא לא תוצר של אבולוציה ביולוגית שתפקידה לשמר את ערכי וגבולות החברה, אלא פרי הנדסה חברתית. משטור.
אני מסכימה שהמשטור הזה נועד, לפחות באופן חלקי, להפוך את החברה למקום נעים יותר לחיות בה ואת האינדיבידואל למותאם יותר לחברה, אבל בהינתן שאנחנו בכ"מ ממשטרים ועושים את זה באופן מיודע (למשל – הוצאנו הומוסקסואליות מהDSM, המחלוקת סביב אוטוגנופיליה וכו') – נראה לי הרבה יותר הוגן והגיוני לעשות את זה בצורה מושכלת.
עשיית צרכים מובנת/נידונה לא אחת על אותו ספקטרום ביחד עם שאר הפרשות הגוף (שתן וצואה אבל גם זרע, ברתולין ורוק). ישנה מספיק כתיבה שקושרת בין הדברים האלה. אז ברור שאפשר למתוח את הגבול במקום אחר ולייצר אמות מידה שיפרידו בין שתן לצואה ובין שתן לזרע, אבל לפחות לטעמי, האיגוד לקלאסטרים הוא תוצר של צורך להצביע על משהו. אנחנו בוחרות איך להבין ולמפות את המיניות האנושית. ובהתחשב בכך שתמיד מעורבת כאן בחירה – למה לא לבחור להכיל?

Into, את גם עושה בר מצוות?

תודה על ההסבר.

אני לא מחזיקה בתפיסה לפיה יש לנהוג בחוסר שיפוטיות גמור, הנובע מעמדה לפיה הכל ניצב על אותו מישור. התפיסות הללו מהדהדות אידאולוגיות מסוכנות, לדידי, שחותרות להפשיט את החברה מכל ערכיה ולהותירה חשופה בצריח ומטורללת.

תפיסות כאלה מביאות בימינו לשמאל שנלחם עבור ״זכותן״ של נשים במרחב לעטות ניקאב בשם רב תרבותיות והאמונה שלא ניתן לשפוט. לטעמי חובה עלינו לשפוט, היינו, להחזיק בסולם ערכים ברור, גם אם גמיש, להדוף יוזמות כאלה, להוציאן מהחוק במידת הצורך, ולומר ברורות כי הדבר מכיל פגיעה אנושה, לא מקובלת ולא רצויה באנושיותן של נשים ובערכי החברה המערבית.

ספציפית, אכילת צואה היא אקט מסוכן לבריאות הפיזית ומוטב לפרט המסוים שזו סטייתו לברר מדוע הוא נמשך למעשים כאלה ולטפל בעצמו בהתאם.

חברה ללא ערכים היא חברה אבודה.