| דוריאן גריי(שולט) |
לפני 19 שנים •
12 בפבר׳ 2005
יומנו של דוריאן.
הצלפת השוט על בשרה הענוג העביר - בי יותר מאשר בה - צמרמורת.
נדמה שכל העולם עצר מלכת ורק שנינו באורגיה מטורפת של רגשות.כל מכה גרמה לי לחוש אנושי יותר, שלם יותר. "אל תחייכי אליי כלבה" היא יודעת שאני לא אוהב לראות אותה מחייכת בסשן זה מוציא אותי מהריכוז.אבל היא גם יודעת שהיא תענש על זה. היא אף פעם לא הייתה שלי באמת רוב הסיכויים שגם לא תהיה, פרח נדיר, לא שייכת לאף אחד, נדמה שהעולם שלה כולו בנוי מריגושים מזדמנים.אבל לפעמים אני רואה במבט שלה ניצוץ של אהבה, ניצוץ שכבה עם מכת שוט האחרונה. שכבנו במיטה דיברנו על החיים אחרי שסיימנו היא החליטה שגם צריך לחיות קצת "איפה אתה מחביא את האוצרות שלך" - שאלה, "את האוצר שלי" - עניתי והחיוך שלה האיר את כל החדר כולו, "אתה יודע למה אני מתכוונת" התעקשה, אחר כך במקלחת תחת המים ששוטפים ומנקים הכל ליטפתי את הסימנים שהשארתי על גופה.הצבע האדום התערבל פרקטלית בתוך כחול ובכיתי. |
|
|
| לחישה{הקול} |
לפני 19 שנים •
12 בפבר׳ 2005
סחטת דמעה והולם לב גם ממני, דוריאן.
ואני, הרומנטיקאנית-ללא-תקנה, מפנטזת שאולי היא עוד תהיה שלך... |
|
|