arssawat |
לפני 19 שנים •
24 באפר׳ 2005
חמץ או שמא חמיצות
לפני 19 שנים •
24 באפר׳ 2005
arssawat • 24 באפר׳ 2005
השעות הנוקפות,
השולחן הלבן, האדום בכוסית, ועדיין. כאן פה בפנים ההרגשה הזאת לא מרפה, ימים ושעות וכאילו הזמן עומד, .ועדיין מוקף בין כולם, אוירת ערב חג, המנה מוגשת לצלחת, אני השה לעולה? ועדיין. המרור מוגש לפה, ולהפתעתי טעמו ערב לחיכי, ושמא היה זה כי מוכר הוא לי כל כך, ועדיין. צלוחית מי המלח מונחת לפני וטעמה כטעם הדבש, טעמתי ממנו ימים ולילות .ועדיין והחיוכים סביב סביב כל כך רחוקים, צחוקים מנוכרים מקיפים מטרידים, חונקים את נשמתי ועדיין משאת ליבי לא כאן |
|
קליבר(שולט) |
לפני 19 שנים •
24 באפר׳ 2005
דיסוננס קוגניטיבי
לפני 19 שנים •
24 באפר׳ 2005
קליבר(שולט) • 24 באפר׳ 2005
ואתה קורא לעצמך ערסאווט ?
יפה ... |
|
שרוניתלי(האה) |
לפני 19 שנים •
24 באפר׳ 2005
לא בסדר...
לפני 19 שנים •
24 באפר׳ 2005
שרוניתלי(האה) • 24 באפר׳ 2005
זהו מאותם אירועים שאנו מרגישים בהם לעיתים תחושה של:
"מה אני עושה כאן בכלל?!" מזדהה איתך, אבל "השה לעולה"?! וגם הבדידות..."ומשאת ליבי עדיין לא כאן". כואב. |
|
ana |
לפני 19 שנים •
27 באפר׳ 2005
הרגשת קורבניות
לפני 19 שנים •
27 באפר׳ 2005
ana • 27 באפר׳ 2005
כזאת רק מאכילה את עצמה ומפילה עלייך אסונות
יש לכבד את המקום ואת היין הבשר והמצה הניתנים לך. להעריך את מה שנשאר כי גם זה לא מגיע כמובן מאליו . השמחה והאנשים סביבך הם פה להרף עין ונאמר תודה על כל רגע. צריך להיות לפעמים לבד תקופת זמן. בלי לחכות ולצפות לדבר. רק לנסות להתחבר לטוב שבך. ואז הטוב יעטוף אותך. שה אנושי שכמוך בטח יודע את זה. מה מה וחיבוק חם, aNa |
|