cai
|
לפני 18 שנים •
12 באוג׳ 2005
מכתב למאיה
מאיה,
כמה קשה לי לכתוב לך, וכמה קשה לי לקרוא לך ככה, פשוט מאיה. מאז שלקחת אותי אלייך לא קראתי לך בשמך, ומאז עבר כל כך הרבה. כמה אהבה, מאיה, כמה הערצה יכול אדם לחוש? הייתי מגיע אלייך בבוקר עוד לפני שקמת, שקית מאפים טריים בידי, נזהר לא להרעיש, לא להעיר אותך חלילה, ומכין לך ארוחת בוקר. סוחט מיץ תפוזים, ידנית כמובן, כי המסחטה החשמלית רועשת. אחר כך הייתי ממלא לך אמבטית מים חמים, ורק כשכל זה היה מוכן, מעיר אותך בעדינות. ככה, ארבע פעמים בשבוע, במשך חצי שנה. אף פעם לא שאלתי למה לא כל יום, אך פעם לא שאלתי מי דואג לך בשאר ימות השבוע. פשוט נהניתי מהימים שהיו שלי, והשתדלתי לא לחשוב שיש מישהו אחר לידך בימי שני, רביעי ושבת. אחרי חצי שנה נוספו גם הערבים. הייתי עובד קשה יותר ולא יוצא לצהריים עם כולם כדי להספיק את כל העבודה שלי, ולהגיע אלייך לפני שאת מגיעה, כך שלפני השעה שמונה בערב יהיו מוגשים אצלך בשולחן הסלון ארוחות מלכים. השקעתי את חיי בארוחות שלך. קניתי ספרי בישול, העברתי את ימי שבת בבוקר בפולג כדי להביא לך דברים שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. אני לא אשכח את הבוקר שנילי הגיעה אלייך. איזו אישה מדהימה. ככה את תיראי בגיל 60, חשבתי לעצמי. אלגנטית, מגונדרת, חטובה, עשויה ללא רבב. הגשתי לכן את ארוחת הבוקר, עמדתי לצד השולחן ושמעתי את השיחה בניכן, אפילו שהיה אסור לי. ..."את בטוחה שהוא מוכן?" "הוא אצלי כבר שנתיים" "את סומכת עליו?" "לחלוטין" "הוא בכושר?" ולא הבנתי במה מדובר. מה עוד אפשר לעשות בשבילך, מאיה? מה עוד? מה יותר מלא לשאול אותך אף פעם מה קורה כשאני לא שם? מה עולה על לקבל בחזרה לפי את ארוחות הערב שאני מבשל לך בכל כך הרבה אהבה? מה שזה לא יהיה, אני רוצה. הייתי שלך מאיה, והייתי מוכן לעשות כל דבר שיעלה חיוך על פנייך החתומות. את ערב יום שלישי אני דווקא לא זוכר בכזו בהירות. אני זוכר שעשיתי את המוטל עליי, שהייתי מרוצה, שחיכיתי בכיליון עיניים לליטוף מידייך העדינות, לחיוך קל מבין שפתייך הדקות- זה מה שעבר לי בראש כשזרקתי את השקית לפח הירוק. אני בכלל לא זוכר שמשהו השתבש. אני לא יודע מי אסף את השקית עם התכשיטים מאותו פח ירוק. אולי זה שהיה אצלך בימי שני, רביעי ושבת במקומי. אולי נילי. אולי את בעצמך. אף פעם לא באת לבקר אותי, או שלחת שליח. אפילו לא מכתב. אני שונא אותך, מאיה. שונא את מה שעשית ממני. שונא את עצמי. שונא, כי איבדתי בשבילך את עצמי. נשארו לי עוד שבעה חודשים במאסר. הרע ביותר הוא, שברגע שאצא מכאן לא יהיה לי לאן ללכת, חוץ מאשר חזרה אלייך. |
|
|
crazy_toast(שולט){אליס}
|
לפני 18 שנים •
12 באוג׳ 2005
|
|
|
_שקטה
|
לפני 18 שנים •
12 באוג׳ 2005
אמממ...
מעורר המון תהיות
משהו במכתב הזה לא עוזב אותי מוזר 
|
|
|
המלכה קרן(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
13 באוג׳ 2005
אכן מרגש ונוגע בפנים.
|
|
|
| פאזוליני(שולט) |
לפני 18 שנים •
13 באוג׳ 2005
כל הכבוד
מעולה.
מהדברים הטובים ביותר שקראתי כאן עד כה. |
|
|
Queencie(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
13 באוג׳ 2005
מצמרררררר !!!
סיפור כתוב נפלא, אהבתי ביותר, מותיר אותך עם לא מעט חומר למחשבה. |
|
|
| גוף ראשון(לא בעסק) |
לפני 18 שנים •
13 באוג׳ 2005
יש לך cai כישרון כתיבה מדהים
cai , תמשיכי לכתוב , יש לך כישרון כתביה מדהים ,
אני שמח לקרוא את החומר שאת כותבת , תמיד הוא משאיר מקום למחשבה. |
|
|
|
cai
|
לפני 18 שנים •
19 באוג׳ 2005
הסיפור נגמר.
אני בטוחה שהדמיון שלך מספיק מפותח כדי שתמשיך אותו בעצמך 
|
|
|
| קייל(לא בעסק) |
לפני 18 שנים •
19 באוג׳ 2005
נדמה לי שקראתי את זה כבר פעם.
זה היה בבלוג שלך? בכל מקרה, נחמד |
|
|