מסעיר ומפחיד גם יחד

אין לי בעיה עם כיסוי עיניים.
אני מוצאת את נטרול אחד החושים המרכזיים שמונע את הידיעה מה צפוי להתרחש כמשהו מדליק.
את ד' חברתי לעומת זאת, זה על תקן מבעית ממש.
אין לה בעיה להיות קשורה באזיקים, תלויה מהתיקרה ושיצליפו בה עד שהישבן יחליף צבע, אבל כיסוי עיניים מכניס אותה לסטרס ולחץ.

כשהוא מניח את היד שלו על הצוואר שלי ולוחץ זה מרגש ומסעיר אותי אבל אם חלילה משהו יונח על הפנים שלי ויידמה אפילו למראית עין תחושת חנק...אני בחוץ.
מוזר? אולי. אבל זה מה שזה.

מה מסעיר אתכם, אבל גם מפחיד באותה המידה?

אהבה

אצלי יחסי שליטה יושבים (בין היתר) על שני דברים שאני חווה ומגיבה אחרת: כניעה וחוסר אונים.

כניעה אני אוהבת לשנוא. אני מתה על ההכנעה הזאת שקורית בדרך כזו או אחרת אבל חוסר אונים אני ממש שונאת שאני אוהבת, כי זה מכניס בי רמה קשה של חרדה ובהלה.

בתוך המרחב של הכניעה, מבחינתי, אני עדיין נשארת בתוך הסיטואציה. אני יכולה לתת למישהו אחר את השליטה, אני יכולה להתייחם מזה שמחליטים בשבילי אפילו כמה אוויר יכנס אליי (אם אתייחס לדוגמא המייחמת של חניקה שהשתמשת בה), אבל אני עדיין רואה, שומעת, מרגישה, יכולה (להילחם) לזוז.. יכולה להגיב. יש לי איזושהי אחיזה במה שקורה לי.

חוסר אונים כבר לוקח אותי למקום אחר.

כיסוי עיניים, קשירה, ניטרול של הידיים, של התנועה, של היכולת להבין מה קורה סביבי. הדברים האלה נמצאים עמוק בתוך הפנטזיות שלי. הם יכולים להדליק אותי ברמות שקשה לי להסביר, ובאותה נשימה, כשהם באמת קורים, להכניס אותי לבהלה אמיתית ואני לא מדברת על מפחיד במובן של קצת פרפרים בבטן. אלא ליטרלי תגובה של בהלה הישרדותית. וזה אגב דבר שעד היום אני לא מצליחה להסביר לעצמי, את המשיכה הכמעט בלתי נסבלת לזה.

ההבנה שהיא קוראת אותי יותר טוב ממה שתכננתי

ממש לא מוזר. להפך, לי זה נשמע נכון והגיוני לחלוטין. וגם הסברת את הכביכול סתירה בצורה מאוד ברורה.

(מסעירה אותי הידיעה שאני יכולה ללכת איתו רחוק יותר מכפי שהייתי הולכת בלעדיו.
ומה שמפחיד אותי הוא בדיוק אותו הדבר. כי אני לא יודעת מראש מי אהיה שם).

לאבד את מי שאני, מטמורפוזה ושות׳