הסכמה, ולמה לפעמים זה מבלבל

לעולם הונילי קשה להבין איך ניתן להסכים לדברים כמו כאב, השפלה והגבלות מסוגים שונים. אנחנו כאן יודעים שבהחלט ניתן להסכים לכך. עם זאת, ואולי דווקא בגלל העולם בו גדלנו, לא תמיד פשוט גם לנו לדעת מה אנחנו רוצים ומה לא, כמה, איך, מתי ועם מי?
אז איך אתן מגדירות הסכמה בבדס"מ?
זה משהו שהשתנה במהלך הדרך?
יש מצבים בהם לא הייתם בטוחים אם אתם רוצים משהו או לא (ולא משנה מאיזה צד של השוט אתם)?
ואיך הצלחתם לתקשר את זה לצד השני?

#kinkWise

הסכמה זה לא מספיק. רצון זה הדבר האמיתי.

אתה אומר כאן בעצם, שאפשר להסכים למשהו מבלי לרצות אותו?

בוודאי. ולא חסרות דוגמאות.

אם הדרישה היא להסכמה נלהבת - אין "לא בטוחים שרוצים".
לכל מצב ומקרה אחר קיימת מילת ביטחון, גם אם במקרה היא "לא".

אני לא רוצה שאבא יחדור לי לתחת ויגדיל לי את הפיסורה. אבל אני מסכימה לו.

האמת? לא בטוחה שלונילים זה כל כך קשה.
בעיני הפתרון טמון לא בדיכוטומיה הזאת אלא דווקא בביטולה - ככל שנפטרים מהפוריטניות ומפנימים שמה שחשוב זה לא אקט כזה או אחר אלא ההתחשבות והאכפתיות - הכל מסתדר.
נכון שיש אקטים בדסמים אהובים ומהנים שלא מקובלים חברתית וטוב שכך, אבל יש הרבה דברים שהם סבבה במרחב מותאם ולא סבבה בפרהסיה.

בשנים האחרונות עלתה מאד המודעות לכך שהתעללות לא חייבת להיות פיזית, גם אקטים כביכול תמימים יכולים להיות צורה של אגרסיה אם משתמשים בהם באופן מניפולטיבי.

כמו שבדסמ יכול לקרות בהסכמה, כך גם מין ונילי יכול להתרחש בכפיה - כלומר, זה לא האקט אלא איך עושים אותו.

ובהתאם, לא בוניל ולא בבדסמ ולא בקינק ולא באפיית עוגות, מה שחשוב זה לא אם האנשים "הסכימו" אלא האם נהגו בהם בהתחשבות ובכבוד ואיפשרו להם חופש בחירה והיו הוגנים כלפיהם.

עקרונות של דרך ארץ שלומדים בגן חובה נשארים רלוונטיים גם בסשן פומבי במועדון.