אנשים שלא טורחים לקרוא פרופיל לפני שהם שולחים הודעה

ובכן, אני משערת שמדובר על גרסאות עכשוויות לתופעות עתיקות.
בעבר הרחוק, היינו פוגשים אנשים בכל מקום.
היינו יוצאים לפאב למשל. אולי לבד, אולי עם חברים אולי עם החבר הפרטי שלנו. ואנשים היו ניגשים ואומרים "היי".
לפעמים היו עונים להם והיתה מתפתחת שיחה סתמית על הבר. לפעמים היו מנפנפנים אותם והם היו הולכים לבחורה אחרת ואומרים לה "היי".

לפעמים אנשים היו חוזרים הביתה לבד ולפעמים היו מוצאים סטוץ ללילה. ללא ציפיה ורצון להמשך משום סוג.
זה קרה גם סתם ברחוב, או בחוף הים או במסיבות או בספריות וידאו למי שמבוגר מספיק וזוכר.

לא היו פרופילים ולא בלוגים ולא היתה שום אינטרקציה או מידע מוקדם.
לא ידענו אם יש להם שגיאות כתיב ולא מה הדעות שלהם בשום תחום.
היו ששאלו "סליחה מה השעה"
והיו המתוחכמים עם "אבא שלך גנן" או "אם זה כאב כשנפלת מגן עדן".

תגידו תודה שהיום זה רק הודעה בכלוב.

תופעה נוספת ומוזרה היתה אלו ששרקו לך ממכונית חולפת. או טרחו לצעוק משהו ונעלמו אל האופק.
למה הם עשו את זה? סתם. פשוט סתם.

לא ציפיתם שאנשים משונים ייעלמו מהעולם רק בגלל שיש אינטרנט, נכון?

ריין 🙇‍♀️🙇‍♀️🙇‍♀️,

אני מסכימה עם ריין שעצם זה שמישהו פנה אליי בלי שהזמנתי אותו, לא הופך אותו אוטומטית לאדם רע. אנשים תמיד פנו לזרים בלי מידע מוקדם, חלק מהפניות היו רצויות, חלק לא, חלק מגוחכות. האינטרנט לא העלים את ההתנהגות האנושית הזאת. לכן עצם קבלת פנייה לא רצויה אינה עדות לכך שהפונה חצה קו אדום. ובעיניי יש משהו מוצלח במיוחד ב- ״למה הם עשו את זה? סתם. פשוט סתם״. לא צריך לייצר פסיכולוגיה גרנדיוזית לכל שריקה ממכונית חולפת. לפעמים אנשים עושים דברים מטופשים כי אנשים עושים דברים מטופשים.

אבל נדמה לי שיש בכל זאת הבדל קטן: כשמישהו פונה אליי ברחוב, אין לו שום דרך לדעת מראש אם אני מעוניינת שיפנו אליי. אני לא יכולה להסתובב עם ״לא מחפשת״ כתוב על המצח. לפני כמה חודשים, בכניסה למסעדה, ברחוב הומה מסעדות ובני אדם, פנה אלי גבר ושאל אם אני מכירה מסעדה בסביבה. כמעט חיבקתי אותו בגלל הפניה המתוקה-מפגרת שלו. נגעתי ביד שלו ואמרתי ״לא, לא מכירה״, ושנינו צחקנו. 😂 מבחינתי זאת הייתה פנייה אנושית, קצת מגושמת ומאוד חמודה. הוא לא ידע עליי דבר וניסה לפתוח שיחה.

לעומת זאת בכלוב הניק שלי הוא מילולית ״ברייה (לא!!! מחפשת)״. וכשמישהו שלח לי תמונה מהממת שלו, פרטים אישיים וביקש להכיר, עניתי ״ועכשיו בוא נקרא את הניק שלי ביחד, בקול רם ולאט״. על זה הוא ענה: ״אני יודע. ראיתי שאינך מחפשת, אבל הייתי חייב לנסות״. לא חשבתי שהוא עבר גבול כלשהו, לא התרגזתי ולא הוצאתי נגדו צו הרחקה. אבל לדעתי זה מקרה שיש לו מאפיינים קצת שונים מפניה ברחוב. הראשון פנה כי לא הייתה לו דרך לדעת את התשובה. השני כבר ידע את התשובה והחליט לנסות בכל זאת.

כלומר, האנשים המשונים אכן לא נעלמו עם המצאת האינטרנט. אבל האינטרנט המציא משהו שלא היה להם בפאב וברחוב — לפעמים התשובה כבר כתובה לפני שהם אומרים ״היי״.

(במאמר מוסגר: אדם שממשיך לפנות אחרי הניסיון הכושל הראשון עלול למצוא את עצמו בחסומים לזמן התקררות מוגבל. במקרה כזה זאת כבר לא סתם התעלמות מנתון, אלא הטרדה מפורשת).

כי אנשים גם אדיוטים וגם מזלזלים בצד האחר
"חוצפן שכמוני, אני מנסה למרות שכתוב בפירוש בפרופיל שלך מה את מחפשת ואני לא בתוך הגבולות שלך"

תמותו!



#זו_שקמה_עצבנית_ היום

אם יש סימנים מפורשים כמו כתבתי במפורש בפרופיל שלי, רצוי להתייחס אליהם.
כפי שלא הייתי מצפה שאדם יפנה ברחוב למישהו שעונד טבעת נישואים.
לא מוציאים צו הרחקה ולא יורים בו ברובה אוויר.
ועדיין כיבוד גבולות אישיים זה בסיסי.
וכשנחצה גבול יש מקום לכעס.
בשביל זה קיים כעס, לסמן לנו שנחצה גבול.
ויש לו מקום מבלי שאנשים יזדעזעו מזה שאדם כועס

רק להבהיר
כעסנו. ועוד איך כעסנו. נפנפנו בנימוס וניפנפנו בגסות. ועדיין, הוטרדנו בשפע.
פנו אלי כשהיה לי חבר ופנו לחברות שהיו נשואות. גם כשבני הזוג היו איתנו.
אמרתי בתגובתי שאני משערת שזו גרסה לאותה תופעה בה אנשים אידיוטים, חצופים, מטומטמים וחוצים גבולות. (במילים אחרות) הרי השאלה המקורית היתה מה עובר להם בראש. אז זהו שלא עובר להם שום דבר הגיוני ונחמד בראש.
גם כאן זה מטריד ומכעיס. בטח שיש הבהרות אבל לאותם אנשים לא היה אכפת אז ולדור החדש לא אכפת היום.
וכאן יש יתרון - זה לא ריל טיים. ההודעה יכולה להבהב לנצח. זה לא כמו שמישהו נעמד מולך ודורש התייחסות.
כנראה גם להם קל יותר להטריד, בדיוק מאותה סיבה.
התופעה לא תעלם, לא משנה מה יכתבו בפרופיל. הציפיות שלנו שיקראו ויבינו ואף יפנימו - לא יתגשמו בהכרח.
אני חסמתי את כל הפניות אלי - זה עוזר.

״אם יש סימנים מפורשים כמו כתבתי במפורש בפרופיל שלי, רצוי להתייחס אליהם״.
זה בדיוק לב הטיעון שלי. לשם כך הקבלתי את הרחוב לכלוב. כתבתי במפורש: ברחוב אין מידע, בכלוב יש מידע, לכן אלה מקרים שונים.🙂

״לא מוציאים צו הרחקה ולא יורים בו ברובה אוויר. ועדיין כיבוד גבולות אישיים זה בסיסי. וכשנחצה גבול יש מקום לכעס״.
בהחלט יכול להיות. לא טענתי באף מקום שאין מקום לכעס. אני לא כעסתי. כפי שציינתי, אצלי הגבול עובר בפניה השניה ולא קורס לתוך שלוש דוגמאות שציינתי. אצלי כ״א מהמקרים מקבל התיחסות קצת שונה.

״בשביל זה קיים כעס, לסמן לנו שנחצה גבול״.
כולי תקווה שלא. הכעסתי מספיק אנשים בחיי מבלי לעבור את הגבול שלהם. וגם כעסתי על לא מעט. הכעס יכול להתעורר בעקבות תפיסת עוול, תסכול, חסימת מטרה, איום, פגיעה בסטטוס ועוד… הוא לא גלאי אובייקטיבי שמוכיח שהגבול אכן נחצה. הרגש הוא מידע על הערכת המצב של האדם. הוא לא פסק דין על המצב.

בעיני "לסמן שנחצה גבול" ו"מידע על הערכת מצב" זה סוג של אותו הדבר. לא בדיוק אבל מספיק קרוב.
הכעס מסמן לנו שמשהו לא בסדר.
לא אובייקטיבי, כן סימן. רגע אחרי שזיהינו את הרגש מגיע השלב שבו חושבים מה לעשות עם הרגש הזה ואיזה משקל לתת לו ואיזו פעולה לתת לו להניע.

לכל אחד מאיתנו יש גבול אחר של לגיטימיות, הודעה שניה/ראשונה/ניסוח/נסיבות,
פניה בעפ - עצם הפניה/ממשיך אחרי סירוב ראשון/שני/נסיבות,
הכל בסדר,
ובכל מקרה קהילת המתקשים-בקריאת-מצבים-או-בכלל-תקשורת הם קבוצה מסתורית וגם מגוונת שקשה להכליל.

אני לא חושבת שהתרחיש שבו נוצר קשר שלא ציפינו לו עם מישהו שחשבנו שלא נרצה רלוונטי פה - זה יכול לקרות אחרי שנוצרת תקשורת ראשונית הגיונית כלשהי, עניין משותף כלשהו, לכל הפחות עמידה בנוהל איניגו מונטויה. זה מאד שונה בעיני מפשוט לא לקרוא פרופיל או לשלוח הודעת היכרות שטחית שמתעלמת לגמרי מכל מה שכתוב בו.

משחק המספרים בגדול, מאמין שזה מגיע ממספר מקומות, בין אם חסך מיני גבוה, ועד לחוסר ביטחון שמובילים גם לחוסר סטנדרטים ומוכנות להיות עם כל דבר בעל דופק.

נכות תקשורתית/רגשית יש בשפע, לא רק בעולם שלנו, ולכן אנחנו לא מיוחדים בהיבט הזה, אם ביטוח לאומי היו צריכים לשלם על זה קצבת נכות, הגוף הזה מזמן היה פושט את הרגל.

הדרישה בעיניי לקרוא את הפרופיל ומשהו תמציתי קצר וקולע על מנת להבין אם האדם בפרופיל הזה בכלל מעוניין בהיכרות ורלוונטי למה שאני מחפש - היא בהחלט לגיטימית.

מה שלא לגיטימי בעיניי זה לשלוח אותי לקרוא את כל הבלוג שלך כאילו אני ב-Book report על החיים שלה.

היכרות צריכה להיות אותנטית ולא עבודת מחקר כאילו את מטרה מודיעינית ואני מרגל איראני.

אני חושבת שגם הבוק רפורט לגיטימי - לא לטעמי אבל כן לגיטימי - אם צד אחד מוכן לדבר רק עם מי שקרא את הסיפור וצד שני חושב שזה לא סביר לקרוא את הסיפור - כנראה שהם לא מתאימים.


באותה מידה מותר לאנשים להחליט שהם עונים רק לפניות מאנשים עם דוקטורט בכימיה או רק אנשים עם גבות מחוברות - אני חושבת שיהיה להם מאד קשה למצוא אהבה בשיטה הזאת, בין השאר כי להכריז על זה עשוי להרתיע גם את מי שכן עומד בדרישה (למשל, אנשים שיש להם גם גבות מחוברות וגם סלידה מבררנות), אבל זו בעיה שלהם.

מי אמר שלא יורים באנשים ברחוב ברובה אוויר???
סיפור שהיה במאה הקודמת.
כשלמדתי בפנימיה פרטית של טעוני טיפוח אשכנזים, כמה שמיניסטים עלו אחר הצהריים לקומה השניה בבניין כיתות. התמקמו עם רובה אוויר עם טלסקופ ליד חלון והיו יורים על התחת של מתנדבות שעברו במקום במקרה. ככה במשך כמה ימים (לא היו צלפים) עד שפגעו במחנך שלהם והשעו אותם מבית הספר.