אחריות של מי?

אני חושבת שאת מזהה דבר אמיתי אבל גם עושה קפיצה לוגית שאני מסכימה אתה קצת פחות. את כתבת ״התגובה שלה למה שהוא עצמו יצר״. ואני לא יכולה שלא לשאול ״מי קבע שהוא יצר?״ הוא השתתף במערכת יחסים שבתוכה התפתחה אצלה תלות. זה בהחלט יכול להטיל עליו אחריות לדברים שהוא עשה. אבל זה לא מצדיק את המעבר מ״שני צדדים בנו את זה יחד״ ל״הוא יצר אצלה מצב נפשי ולכן הוא אחראי לתוצאותיו״. אצלי הטענה הזאת מציירת קוסם מארץ עוץ שבכוח הלחש יוצר באנשים תגובות ואף יודע לצפות אותן ולכוון אליהן. זה בלתי אפשרי. בלתי אפשרי נוירולוגית, בלתי אפשרי פסיכולוגית והייתי מהמרת שיכולת כזאת תהיה בלתי אפשרית גם אם הוא סיים התמחות שניה בפסיכיאטריה. אדם יכול להיות יציב, זמין, צפוי, בטוח, קשוב, מסוגל לשאת הרבה ממני בלי להיבהל, ובכך להפוך, בלי שום תכנון מצדו, למצע נהדר שעליו מערכת ההיקשרות שלי יכולה לגדל תלות. הייתי מחליפה את ה״הוא יצר תלות״ ב- ״התפתחה בה תלות בתוך מערכת היחסים איתו״.

אני חושבת דווקא פירוק אחר של האחריות יהיה נאמן יותר למציאות: אם האדם אומר במפורש או באמצעות התנהגות עקבית ״אני רוצה שתהיי תלויה בי. תוותרי על מקורות תמיכה אחרים. תני לי לקבל החלטות עבורך. אני רוצה להיות הכתובת שלך לכל דבר. אני מבטיח להיות כאן. תסמכי עליי שלא תצטרכי להחזיק את עצמך״ ואז יום אחד נעלם בלי מילה, יש לו אחריות מוסרית משמעותית לאופן שבו הוא עוזב. לא מפני שכתוב ליד שמו ״שולט״, אלא מפני שאדם עודד אדם אחר להישען עליו, ביקש ממנו במפורש להעביר אליו פונקציות מסוימות, ויצר ציפיות שעל בסיסן האחר קיבל החלטות. וזה היה נכון גם אילו קראו להם משה ורחל והקינק הכי פרוע שלהם היה להוריד גרביים.

אבל מכאן לא נובע שהוא אחראי למצבה הנפשי לאחר הפרידה עד שתבריא. אלה שני דברים שונים מאוד. אחריות על ההתנהגות שלי כלפייך אינה אחריות על כל מה שמתרחש בתוכך בעקבות ההתנהגות שלי. אדם רגיל (וכמו שאמרתי גם לא רגיל) לא יכול לצפות תגובה של אחר למה שהוא עושה או מקרין. כולנו שונים ומגיבים אחרת.

להבדיל מאיך שזה נשמע, זה לא אומר שאנשים לא משפיעים זה על זה ושאין לנו חובות מוסריות הנובעות מהשפעה צפויה. נניח שאני יודעת שאת מאוהבת בי, ואני לא רוצה אותך. מותר לי להיפרד גם אם תגיבי בצורה קיצונית מאוד. אבל אם במשך שלושה חודשים אני ממשיכה לומר לך שאני אוהבת אותך ושאנחנו בונות עתיד יחד רק כדי להמשיך לקבל ממך כסף, לא אוכל אחר כך לומר: ״את אדם בוגר. היית אחראית לעצמך״. היית. וגם אני אחראית לעצמי ולאשליה מכוונת שיצרתי אצלך. שתי אחריויות יכולות להתקיים באותו חדר בלי שאחת תבלע את השנייה.
זה לא:״היא בוגרת, שתתמודד״, כאילו אין משמעות לניצול, הבטחות, הטעיה, בניית תלות מכוונת או הפרת התחייבויות.
מול: ״הוא בנה בה תלות ולכן הוא אחראי לה״, כאילו ברגע שאישה התמסרה למישהו הוא קיבל בעלות אפוטרופסית על מערכת העצבים שלה.

אני חושבת שנכון יהיה לזרוק את המיתולוגיה לפח ולבדוק נקודתית מה בדיוק הוא ביקש ממנה לעשות. מה היא בחרה לעשות בלי שביקש. אילו הבטחות ניתנו. מה הוגדר מראש לגבי פרידה. האם הוא עודד אותה לצמצם עצמאות. האם היא אמרה לו שהיא נעשית תלויה והוא המשיך לטפח את התלות. האם הוא ידע שהוא עומד לעזוב ובינתיים העמיק אותה. האם הפרידה הייתה מכבדת וברורה או היעלמות. והכי חשוב: מה הוא עושה עכשיו?

כי נניח שהוא נפרד באופן ברור, מכבד, לא משפיל, לא מאשים אותה בכך שהיא כואבת, מאפשר שיחת סיום סבירה ומפסיק לתת מסרים כפולים. והיא מתקשרת אליו ארבעים פעם ביום במשך חצי שנה. עכשיו מה? האם משום שפעם הוא נהנה מהתלות שלה מוטלת עליו חובה לענות לשיחה מס’ 41? בעיניי לא. למעשה, בשלב מסוים המשך ה״טיפול״ בה עלול להיות בדיוק הדבר שממשיך את התלות. היא יכולה לכאוב נורא. הכאב יכול להיות קשור ישירות למערכת היחסים. הוא יכול אפילו להרגיש אשמה וצער על כך. אבל הכאב שלה אינו יוצר זכות מתמשכת אליו.

גם יש לי בעיה עם המשפט ״זה לא קשר רגיל״. מדובר בקשר בין בני אדם שיש בו מאפיינים מסוימים. חלקם יכולים בהחלט להעצים תלות, ולכן הם רלוונטיים לניתוח. אבל ברגע שאומרים ״זה לא קשר רגיל״, נפתח השער למיתולוגיה: שולט בונה תלות. נשלטת מתמסרת. לכן שולט נושא אחריות מיוחדת לנפש הנשלטת.
אז זהו שלא. תלוי בזוגיות. תלוי במשתתפים. לא תלוי בבדסמ. בזוגיות בדסמית כלשהי היא כורעת, קוראת לו אדוני, חוטפת ספנק ונוסעת הביתה לנהל קרן השקעות בלי להזדקק ממנו לדבר. ובזוגיות ונילית כלשהי היא ויתרה על עבודה, עברה מדינה, התרחקה ממשפחה והפכה תלויה בו לחלוטין כלכלית וחברתית.

כך שללא שום קשר לבדסמ, לדעתי האחריות שלו מתחילה ונגמרת במעשיו, בהתחייבויותיו ובהשפעות שהיה סביר לצפות ממעשיו. אם ביקש לבנות תלות, יש לו אחריות להביא אותה בחשבון גם בדרך שבה הוא מפרק את הקשר. ככל שהוא ביקש ממנה לוותר על יותר אוטונומיה ולהישען עליו יותר, כך ראוי שפרידה תהיה זהירה, ברורה ואחראית יותר.

ועוד: כתבת ״ברגע הפרידה כל האחריות עוברת אוטומטית בחזרה לנשלטת״. בחזרה? מאיפה היא חזרה? מתי היא מסרה אותה? אפשר להעביר לאדם אחר סמכויות. אפשר להסכים לציית לו בתחומים מסוימים. אפשר להישען עליו מאוד. אפשר להיות תלויה בו רגשית. אבל האחריות של אדם בוגר לעצמו אינה חפץ שהועבר לשולט למשמרת ועכשיו צריך לברר באיזה שלב של הפרידה הוא מחזיר אותו עם קבלה.

ולכן גם אחרי הפרידה הוא אחראי לאיך שהוא נפרד והיא אחראית לאיך שהיא מתנהלת עם הפרידה. הוא אחראי לא להבטיח דברים שאינו מתכוון לקיים, לא לנצל את התלות, לא למשוך אותה בחזרה כשהוא בודד ואז לזרוק שוב, ולא לכנות אותה ״פסיכית״ בגלל תגובה צפויה למשהו שעודד. והיא אחראית לכבד את ה״לא״ שלו, לא לרדוף אחריו, לא להפוך את כאבה לחובה שלו להישאר נגיש, ולבקש עזרה ממקומות אחרים אם היא אינה מצליחה להשתקם בעצמה. ואם אחד מהם מפר את האחריות שלו, זה לא מבטל את האחריות של השני. אני חושבת שאת מזהה בצדק שקשר בו האדם מגביל במכוון את האוטונומיה של אחר, יכול ליצור חובות מוסריות מיוחדות סביב פרידה. אבל האחריות נשארת אצלה כל הזמן. השולט לא קיבל אותה יחד עם השוט והמפתחות ותואר בסוגריים.

ממש כתבתי כך בדיון ממושך שהיה לי כאן עם שולט ותיק. התשובות שקיבלתי היו: שכולנו אנשים בוגרים ולא צריך לנסות לצאת קדושים יותר מהאפיפיור והנשלטת היא זו שאחראית על מצבה הנפשי או הפיזי, היות והיא נכנסה לקשר מרצון והסכמה. לא קיבלתי את התשובות שלו ובדיוק מהסיבות שכתבת - השולט הרי מוביל את הדינמיקה, נהנה מהכוח ומטפח את פערי הכוחות בינהם, ועם יותר כוח אמורה (בעיני) להיות גם *יותר* אחריות.
תודה לך שאת מעלה את הנושא לדיון. כי נניח מישהי כמוני, סקרנית, אבל לא מוכנה להתנסות בדיוק מהסיבות הללו (ראיתי באיזו מהירות שולטים מואסים בנשלטות ומתנערים מהאחריות שלהם על הדינמיקה שנוצרה, גם כשהם אלו שבנו אותה).

אוסיף לתגובה המצוינת של בריה שעם כל האחריות והאכפתיות של שולטים, ואני מאד מאמינה באחריות של שולטים, זו סוגיה שצריך להתנהל בה בזהירות כי יש פה המון חיזוקים שליליים שיכולים להזיק.

נתחיל מהפרדוקס שבו קשה להתגבר על מישהו ששלט בך כל עוד אתה מנהל איתו אינטרקציה. מי שעדיין מקווה מוצא סימנים של תקווה גם איפה שאין כאלה וזה מאריך את תהליך ההחלמה ופוגע קשות בסיכוי להחלים. עם כל הקושי שבדבר, הנתק הכרחי להחלמה.

בנוסף, שולט הוא לא פסיכולוג אובייקטיבי. הוא יתקשה להפריד במצב הזה בין המצב הרגשי שהוא מצוי בו לצרכים של הנשלט ולגבולות שצריך להעמיד בסיטואציה. הוא עצמו יהיה חשוף יותר למניפולציות (אם תעזוב אותי אתאבד וכו'), לאובססיות ולרגשות אשם שיופעלו כלפיו.


תלות פותרים על ידי גבולות, אוטונומיה ומיקוד פנימי, לא על ידי המשך הקשר עם מוקד התלות. עם כל הקושי, הניתוק בין השולט לנשלט הכרחי לביטול התלות ולטובת הwell being שלו בטווח הארוך.
כיוון שבארץ לא מאד נפוצים יחסי d/s ברמה של גמירה רק לפי הקול של השולט ופרוטוקולים מדוקדקים, גם אם ההיפרדות לא תתבצע בשלבים, הנזק יהיה כואב אבל ככל הנראה לא אקוטי.

אז ככה, בתור נשלט מרגיש לי שהאחריות להשתחרר מקשר ותלות היא רק עליי.
המטרה בסוף היא למזער את התלות עד להיעלמות.
הכלי המשמועותי ביותר הוא פסיבי למזלנו - זמן.

הכלים האקטיביים הם מלחמה מודעת בתלות.
בלימה אקטיבית של מחשבות ולופים.
יצירת הרגלים חדשים.
להפסיק לפנטז עליה.
להפסיק להאשים אותה.
למלא את החלל שהיא הותירה בעיסוקים ואנשים חדשים.

אני לא חושב שהייתי מעוניין בקשר רציף איתה אחרי שהקשר נגמר.
בטח לא קשר שבו היא עדיין בעמדת כח ואחריות עליי.
אבל, כן הייתי מעוניין במה שאכנה "פרידה ראויה ומכבדת".
הייתי מעוניין בשיחה פתוחה, גם אם כואבת, בגובה העיניים.
שיחה שבה אני מקבל סוג של סיכום תהליכים או סגירת מעגל.
אם היו התניות - לדבר עליהן ואיך הן נוצרו. לוודא שאני מבין את המנגנונים שהיא הפעילה ועכשיו אני צריך לפרום.
משחק מנטלי פתוח או תהליך שהתחלנו - הייתי מעוניין בהסבר כנה ומפוקח ל"מה לעזזל הלך שם?" איך היא חוותה את ההיררכיה, על איזה נקודות היא ישבה. מה היה משחק בשבילה ומה אמיתי.
אלא דברים שנשמעים מאוד אבסטרקטיים ולא ברורים. בעצמי אני לא סגור על איך לנסח אותם, כי הם נורא תלויי קשר.
אבל מי שהיה בקשרים כאלה יודע שלפעמים יש דברים נסתרים, עומקים שאי אפשר לדבר עליהם בצורה גלויה וכנה לחלוטין כל עוד ההיררכיה ממשיכה.

פה לדעתי מגיע המקום בו השולט יכול לעזור לנשלט להתגבר, לשחרר ולהתקדם הלאה.
לא בלקיחת עוד אחריות. אלא בהפקדה של כל הכלים בהם השתמש בחזרה בידיו של הנשלט.
כל הדברים שכתבתי פה יכולים לקרות בתחום זמן שהוא עד כמה ימים מסוף הקשר.

מפה והלאה, השולט צריך לקחת צעד אחורה ולהפסיק להתערב בחיים שלי אם הוא לא מתכוון לחזור אליהם.

לא ניתן לכמת אחריות , לא נכון לפנקס אחריות, לא ניתן לתזמן אחריות.
זה בדכ בא בשתי אריזות אחת של חינוך של שני הורים מהשיעור איך לנהוג באדם אחר.
ואריזה שניה בצורת מיכל האמפטיה שם לכל שולט דגם ונפח אחר.
אני חושב שזה לא נכון לחבר פרידה ואחריות שהרי כל אחד מתמודד אחר עם פרידה
וכפועל יוצא ענין האחריות מאד אישי. לא רק מצד השולט אלא כל נשלטת
והיכולת או הכלים שלה להתמודד עם הפרידה האבדן
התחשבנות על אחריות רק מעצים כאבים לטעמי
הנכון הוא לכבר רצונו של כל צד ולסייע בהתמודדות עם הפרידה
בין עם בנתק או צורך לשען או להתמך או לדבר עד כמה שזה ניתן.

ועוד משהו. החיבור בין אחריות לפרידה יוצר אשמה. יש שאלה באויר
האם הוא בסדר או "אשם" ואשמה היא המחבלת הגדולה בכל הקשרים
גם בעת פרידה. כאמור לכבד כל צד בבחירותיו להתמודד עם הפרידה

בלי להתייחס לאף תגובה אחרת ורק לדעותיי שלי.

האחריות של שולט לנשלטת ולהיפך נגמרת כשמחליטים לסיים את הקשר. האחריות שלנו כבני אדם זה משהו אחר.

דינאמיקה מורכבת משני אנשים. שני אנשים שאחראיים למעשיהם והחלטותיהם.

אז האם יש לשולט שמפתח תלותיות של נשלטת אחריות לאחר סיום קשר? לא. רק אחריות לסיים קשר בצורה הטובה ביותר.

למשל - אם הנשלטת מבקשת סשן אחרון לסיום דינאמיקה כדי שיסגר בטוב אני חושב ששולט אחראי צריך לאפשר את זה. אלא אם מדובר באיזה מקרה חריג של בגידה או שקרים. (אולי אצלנו לא כזה חריג האמת)

ככה אני הייתי עושה ועשיתי בעבר. וכשלא היה לי את זה נפגעתי בעצמי כשולט כשנשלטת החליטה לסיים קשר בפתאומיות.

פרידה זה דבר מבאס. ככל שמנשימים מלאכותית את היצור שמת, כך זמן האבל רק מתארך. זה לא נעשה פשוט יותר, רק ארוך יותר. על שניהם מוטלת אחריות שווה לנתק את הקשר בזריזות אחרי הפרידה ולא להמשיך להתלות במה שנגמר. זה נכון בכל עניין שנגמר. מה שמת מת כמו שאמר אדם חכם.

1. זה נושא חשוב וטעון בקשרים מנטליים טוטאליים (מה שנקרא TPE), ומצוין שהוא עולה כאן.
2. חשיפה חוזרת לסם או לסימנים שקשורים לשימוש בו הם מנבאים חזקים מאוד לכישלון תהליך הגמילה ולהארכתו שלא לצורך; זו עובדה פיזיולוגית. כך גם בגמילה מאדם: קשה מאוד להיגמל מתלות כל עוד יש תקשורת וחשיפה, כל שכן אם התקשורת כוללת תמיכה נפשית או אחרת -- כפי שמצופה שתהיה התקשורת במקרה הזה. לכן, למעט במקרים מסוימים (למשל חציית גבולות קשיחים), נדרשת הכנה לשחרור הנשלטת אבל הניתוק עצמו צריך להיות מוחלט ושני הצדדים חייבים להתגבר על הקושי ולכבד את ההחלטה. שולט שממשיך לטפח ולדאוג לנשלטת גם אחרי ששחרר אותה נותן לשניהם הקלה מקומית אבל הוא רק מעמיק את התלות ומרחיק את העצמאות שלה ממנו. במקרים מסוימים אפשר לחזור לקשר אחרי הגמילה, כאשר הנשלטת כבר עומדת על הרגליים, אבל גם אז צריך להיות עם היד על הדופק.
3. טוטאלי ככל שיהיה, קשר שבמסגרתו נשללים מהנשלטת מוקדי כוח פנימיים עצמאיים (משפחה, חברים, עבודה, תחביבים, טיפוח עצמי וכו') הוא קשר גרוע מראש. אם השולט הוא זה שאחראי על השלילה הזו, זו בהחלט אחריותו להחזיר לה את מוקדי הכוח האלו לפני שהוא משחרר אותה. השולט קיבל נפש בהשאלה; הוא מחויב להחזיר את הנשלטת לעצמה באותו מצב שבו קיבל אותה, או במצב טוב יותר.

לא בטוחה שלדמות אישה באשר היא לאוטו זה 2026 (גם לא 1980). הייתי שוקלת את צורת הדיבור, גם אם ׳בהשאלה׳

האחריות בקשר שכזה היא על 2 הצדדים ללכת לטיפול.
וזה מצחיק לחשוב ששולט שהרחיק את הנשלטת מהמשפחה שלה עוד יהיה אחראי מספיק בשביל לתקן אתזה.