אחריות של מי?

לא קראתי הכל וחבל כי אין לי ספק שנכתבו דברים מאוד חכמים. אני חושבת שנקודת ההנחה היא שגויה… שני הצדדים מחוברים, שניהם עברו משהו ושניהם תלויים. זאת מערכת יחסים הדדית. אם היא לא הייתה כזאת, הבעיה היא לא בפרידה, אלא במערכת היחסים עצמה. אם השולט לא נקשר גם לנשלטת - זאת בעיה. וזאת בעיה הרבה לפני שהקשר נגמר.

כחש, כתבת שלרוב שולטים או שולטות הם אלה שמסיימים את הקשר. זה נכון? לא נראה לי שזה נכון. לפעמים זה כך ולפעמים זה אחרת. ואז לדעתי זה מאוד תלוי בטבע של שניהם ושל מערכת היחסים שלהם מה מתאים לשניהם כי זאת מערכת יחסים של *שני* אנשים.

כפרעלייך ועל התגובות שלך שנשארות לי בראש ומדייקות אותי (:
אני חושבת שהדיוק שאת נותנת סופר קריטי, בעיקר בעניין של התלות. אני לא חושבת ששולט מחזיק שרביט קסמים ויכול לדעת מראש מה יתפתח אצל האדם שמולו, ובטח לא שכל מה שקורה לנשלטת אחרי הפרידה הופך אוטומטית לאחריות שלו.
וגם חשוב לי לדייק משהו לגבי השאלה המקורית שלי, כי אני חושבת שהיא יכולה להישמע אחרת ממה שהתכוונתי. כששאלתי על אחריות אחרי פרידה, לא שאלתי האם הנשלטת זכאית להמשיך להחזיק את השולט כמקור תמיכה, או האם הוא צריך להישאר עד שהיא תתאושש, ממש לא. אני מסכימה שיש מצבים שבהם דווקא המשך הקשר משמר את התלות ושצריך לדעת לשים גבול ולצאת. השאלה שלי היא על מה שקורה בין ההחלטה לסיים לבין האחריות על מה שנבנה.

אם בתוך הקשר אדם הפך להיות עבורך עוגן, סמכות ומקור להרבה מאוד מההתניות שלך, האם ברגע שהוא מחליט לצאת כל השאלה הופכת רק ל״עכשיו תסתדרי״? או שיש גם משמעות לאופן שבו הוא בוחר להניח את התפקיד שהיה לו?

הייתי פעם בקשר עם שולט מאוד אקסטרים, שהיה אומר לי שהוא יודע שהוא יכול לקחת אותי לקצה. הוא ידע שאני אדם טוטאלי, ידע שאני כנראה אתן לו, ובכל זאת היה אומר שהוא בוחר שלא לעשות את זה כי הוא שומר עליי. זה תמיד נשאר לי כדוגמא יפה לאחריות בתוך שליטה: לא רק לדעת כמה רחוק אתה יכול לקחת מישהי, אלא גם לדעת מתי לא לקחת אותה לשם.

ואני חושבת שאותו דבר נכון גם כשמפסיקים. לא בהכרח צריך להישאר, ולא בהכרח צריך להפוך את הפרידה לתהליך ארוך. אבל אם אתה יודע איזה מקום תפסת בחיים של האדם שמולך, אני חושבת שהידיעה הזאת אמורה להיות חלק מהשיקולים שלך כשאתה יוצא.
ומצד שני, אני גם לא חושבת שהנשלטת היא היחידה שנושאת איתה את התלות מהקשר. הרי זו הייתה מערכת יחסים בין שני אנשים. גם השולט נקשר (אם מדובר בבנאדם ולא בתולעת)וגם הוא צריך להסתגל כשהתפקיד הזה נגמר ומתוך זה לפעמים באמת צריך מרחק מוחלט, ולפעמים שני אנשים מצליחים לשנות את צורת הקשר ולהישאר חברים בלי להחזיר את אותה דינמיקה. בעיניי זה לא הופך את אחת האפשרויות לנכונה ואת השנייה ללא בריאה באופן אוטומטי. זה תלוי במה שקורה בפועל בין האנשים.

וזה אולי ההבדל שאני מנסה לשים עליו את האצבע: אוטונומיה לא אומרת שהנשלטת צריכה להישאר לבד עם כל מה שהקשר השאיר בה, כמו שאחריות של השולט לא אומרת שהוא צריך להמשיך להיות האדם שעוזר לה להתמודד. אפשר להיפרד, לשים גבול ולתת לכל אחד לקחת אחריות על עצמו ועדיין לחשוב שהדרך שבה מפרקים תלות שנבנתה בתוך קשר היא חלק מהאחריות של שני האנשים שהיו בו.

בסוף, אני חושבת שאני די קרובה למה שאת אומרת: האחריות שלה לא נעלמת והאחריות שלו לא הופכת לאחריות עליה. שתי האחריויות (ככה אומרים?) פשוט מתקיימות במקביל. היא אחראית לעצמה, והוא אחראי למעשים שלו, כולל למקום שהוא תפס בתוך החיים שלה ולאופן שבו הוא בוחר לצאת ממנו.

וזה (נראה לי) ההבדל שאני מנסה לעשות: להיות אחראי למישהו זה דבר אחד. להיות אחראי כלפי אדם שהיה חשוב לך וכלפי משהו שהיית שותף בבנייה שלו זה כבר משהו אחר.

זה נכון שככל שהאדם מקבל יותר אמון, פגיעות וכוח להשפיע, כך גדלה חובתו לנהוג בכוח הזה בזהירות ולא לנצל אותו. אבל נפש אנושית אינה חפץ. אי אפשר לקחת אותה ולהחזיר אותה עם תעודת אחריות, באריזה המקורית וללא סימני שימוש. זאת מטאפורה ספרותית יפה, אך נטולת משמעות מוגדרת בעולם האמתי. אנשים הם לא חפצים מושאלים, ומערכות יחסים משנות את שני המשתתפים בהן באופן שלא מאפשר להחזיר את הגלגל לאחור. ובמידה רבה, טוב שכך.

האחריות האישית של כל אחד מאיתנו היא חלק בלתי נפרד גם מהאופן שבו אנחנו נכנסים למערכת יחסים, גם מהאופן שבו אנחנו מתקיימים בתוכה וגם מהאופן שבו אנחנו יוצאים ממנה. והאחריות שלו היא לא להבטיח שלא תשתנה, אלא להיות אחראי לאופן שבו הוא פועל בתוך גבולות המרחב שנוצר בין השניים.

מסכימה לגמרי שלא מודדים אחריות עם סרגל ושפנקסנות זה בייסקלי מתכון לכאב. בסופו של דבר לכל בנאדם יש את הכלים והקצב שלו להתמודד עם פרידה ואובדן.

מה שכן.. בעיניי יש הבדל די משמעותי בין התחשבנות ואשמה לבין אחריות ומודעות. אשמה עוסקת בשאלה מי לא בסדר ומה מגיע לו. אחריות, מבחינתי, היא משהו הרבה פחות שיפוטי והרבה יותר פשוט: היכולת להכיר בזה שלמעשים שלי הייתה השפעה על אדם אחר, ושגם להשפעה הזאת יש מקום כשאני מסתכלת על מה שהיה ויהיה. בגלל זה אני לא בטוחה שאני רוצה לוותר על החיבור בין פרידה לאחריות רק בגלל שאי אפשר לכמת אותה. להפך. אולי דווקא בגלל שאי אפשר למדוד אותה, היא דורשת יותר שיקול דעת ופחות נוסחאות.

רוב הסיפורים ששמעתי היו לכיוון הזה, שבו השולט הוא זה שבחר לסיים, אבל ברור שזה לא אומר שזה בהכרח תמיד מגיע ממנו.
וכן.. בהחלט לקחתי את הדיוק שכתבת בחשבון, זה באמת נכון ואני חושבת שזה גם מה שמשנה את כל נקודת הראייה: האם רק צד אחד היה מעורב רגשית או שהייתה הדדיות אמיתית.

אני לא יודעת אם יש בינינו חילוקי דעות, כחש. נדמה לי שהסכמת עם כל מה שכתבתי. אם לא, מקדי אותי.
אבל אני אתייחס לתוספת שציטטתי.

אני מסכימה איתך שאדם שיודע שיש לו כוח רב להשפיע על מישהו אחר אינו פטור משיקול דעת רק מפני שהאחר אומר ״כן״. אם אני רואה משהו שאת לא רואה כרגע (סכנה פיזית, הצפה, שכרות, שיקול דעת מוטה, או משהו שעלול לגרום נזק משמעותי), האחריות שלי לא נעלמת בגלל ההסכמה שלך. לפעמים הדבר האחראי הוא באמת לומר ״אני לא עושה את זה״.

אבל יש לי הסתייגות סובייקטיבית מהמשפט הזה ״הוא ידע שאני כנראה אתן לו, ובכל זאת היה אומר שהוא בוחר שלא לעשות את זה כי הוא שומר עליי״. והייתי רוצה להתמקד על שתיים מהמשמעויות האפשריות שלו.
(א) אני לא מוכן לעשות את זה, כי לפי שיקול דעתי זה מסוכן / לא נכון / לא מתאים לי — כאן אני שומעת טענה שנסובה סביב האנטומיה שלו. מותר לו להציב גבול למעשה שהוא עצמו משתתף בו.
(ב) את היית נותנת לי, אבל אני יודע טוב ממך מה טוב בשבילך, ולכן אני עוצר אותך מעצמך — כאן נוצרת היררכיה אפיסטמית: אני המבוגר האחראי, את אמנם אומרת כן, אבל אני מבין את נפשך טוב ממך.

ולי יש בעיה עם השני. זוגי יכול לומר לי ״אני לא עושה את זה״, ״אני חושב שאת טועה״, ״אני רואה אצלך כרגע משהו שאת לא רואה״, כי כל הדוגמאות האלה משאירות אותי כסובייקט שאפשר לחלוק עליו. אבל הוא לא יכול לומר ״אני שומע שאת אומרת שאת רוצה א’, אבל אני יודע שהרצון האמתי שלך הוא ב’ ולכן אני אחליט בשבילך״. כי אז הוא לא מפעיל את שיקול הדעת שלו, אלא מפקיע את שלי. וזה עובד לשני הכיוונים. בחמש עשרה שנים שאנחנו יחד לא רבנו ולא התווכחנו ולו פעם אחת. זה לא אומר שלא היו בינינו חיכוכים מטלטלים לא פחות ממריבה וויכוח, אבל זה כן אומר שאנחנו מעדיפים לפתור את העדר ההסכמה בינינו בדרכים אחרות. ואחת מהן הייתה בדיוק זו. אני קבעתי ״אתה *פוחד* לאבד שליטה״ והוא הציב גבול מאוד ברור בין ״מותר לך לספר לי מה את רואה / מרגישה ונדבר על זה״ לבין ״מותר לך לקבוע מה אני מרגיש או מה מתרחש בתוכי״.

אני לא טוענת ש״אני רואה שאת נסחפת. בואי נדבר רגע לפני שאנחנו ממשיכים״ הוא הנכון, וה״אני מכיר אותך. את תתני לי הכול ולכן אני מחליט בשבילך איפה הגבול שלך״ הוא הלא נכון. אני רק עומדת על ההבדלים בין בני האדם והעדפות שלהם. ייתכן מאוד שמישהי דווקא רוצה את האפשרות השנייה. אולי עבורה חלק מההתמסרות הארוטית מורכבת מהחומרים האלה בדיוק, מהרגעים בהם הוא מחזיק את הגבול שהיא רוצה לא להחזיק בעצמה. ואם כך, אז אין שום צורך לתקן דבר, כי היא מתארת משהו שמתאים למבנה שלה ושאותו היא חווה כאהבה ואחריות. אבל אני יכולה להסתכל על אותה מחווה בדיוק ולהגיד לו ״תוריד ממני את היד. אני יכולה למסור לך המון כוח בלי למסור לך את הסמכות להיות האפוטרופוס שלי״.

הדימוי שעובד בשבילי הוא דימוי הדוושות. במערכת יחסים היררכית הרגל שלו על דוושת הגז, ושלה על דוושת הבלם. הבלם לא נעלם כשהיא מעבירה לו שליטה, לא נעלם כשהיא מחליטה לא ללחוץ עליו, ואפילו לא כשהיא בוחרת להתעלם מקיומו. היא יכולה לעצום את העיניים ולסמוך על מי שמופקד על הגז שיידע למתן את המהירות, והיא אפילו יכולה לבחור להתרסק אתו כי היא חווה את ההתרסקות כשיא של קירבה. אבל הבחירה לא להשתמש בבלם אינה העברת האחריות עליו. הדוושה נשארת שלה, ומה לעשות בה נשאר באחריותה. ובמקביל, הוא נשאר אחראי לרגל שלו על הגז. האחריות שלו לא מבטלת את שלה, ושלה לא מבטלת את שלו.

ואם את רוצה לבדוק את זה, תחשבי על הולך רגל שבאותו הרגע בו היא מחליטה להתעלם מהבלם, מחליט לחצות את הכביש. מה יקרה אז? מה יקרה אם במהלך אותה ״העברת אחריות אישית לרשותו״, הוא יגיד לה ״תפקידי את כל החסכונות שלך בחשבון של השכן שלך״ או ״את לא תפגשי יותר עם אחותך או עם הילדים שלך״?

זה באמת נושא מורכב.

אני מאמינה שהדבר הכי חשוב הוא תקשורת. גם מבחינת לשים דברים על השולחן, וגם לתת לכל צד לומר את מה שהוא מרגיש צורך לומר. זה קשר שקשה פשוט לקטוע אותו, וכשזה נגמר בצורה "טובה" יחסית (משמע לא בגלל בגידות ושקרים), לדעתי לא צריך פשוט לנעול את הדלת, אבל מצד שני גם החלק שמנסים להישאר "חברים" לרוב פחות יעבוד, כי התלות ההדדית תישאר.

התחברתי לאמירה של כמה פה על לשים גבולות גם לפרידה. בסוף הרבה נשלטות פשוט צריכות מסגרת, וכשכל התבניות נלקחות מהן, זה עוזר.

דבר אחרון, שאולי לא יסכימו איתי עליו, הוא שאני באמת מאמינה שבקשרי שליטה שיש להם משמעות, משהו ממך תמיד ישאר אצלו, ואולי גם להפך. אני אישית לא רואה בזה משהו רע. כן מומלץ שהאחרון שהשארת אצלו חלק, יהיה אדם שראוי להחזיק בו

כולם צריכים. לא נכון להתייחס לנשים באשר הן כרכיכות חסרות מעמד. זה מנרמל התנהגות נטולת אחריות לא בריאה. לא במהלך הקשר ולא בסופו.

האחריות היא לפני הכניסה לקשר ותוך כדי.
בסיום אין אחריות.
אם אדם הוא אפס ביחסי אנוש ולא הוגן הוא לא יהיה כך גם בסוף.

יש להיכנס בידיעה מראש שהקשר, כל קשר יכול להסתיים. זה יכול להיות חד וכואב.
אז להתנהג בהתאם, לא למהר להתמסר, לא למהר לקחת שליטה עמוקה.

יכול להיות שאותו אדם שיצר תלות מנטלית יהיה האדם האחרון שתרצי לראות בעולם ואת צריכה ללמוד איך להרים את עצמך. כן לומדים מנסיון כואב.

לא הייתי מסתמכת על טוב ליבו או מוסריותו של אף אחד בעניין הזה. לפעמים השולט עצמו גם פגוע וגם צריך את הניתוק להחלים. יש נטייה לשכוח שחיבור רגשי חזק הוא הדדי. גם לנו כואב למרות שאנחנו פחות משתפים.

אציין שקרה שהנוכחות שהענקתי רק החמירה את המצב והיכולת להתגבר.

אני משתדלת לבחון ומראש לא נכנסת לקשר כאשר אני מזהה חוסר יציבות ומצבים נפשיים שיקשו אם וכאשר. או למסע עמוק כאשר ברור שהקשר זמני בשל הנסיבות.

יש גם דרגות סיכון כגון להתמסר טוטאלית לגבר נשוי, להתמסר טוטאלית לגבר שיש לו כמה נשלטות, או מחליף אותן בתדירות גבוהה. להתמסר למישהו שלא נמצא שם מבחינה רגשית והוא מוכיח לך את זה.
זה נכון לשני המינים וגם לגבי לקחת שליטה.

בפועל, רוב הקשרים מסתיימים מתישהו רובם לא יעמדו תחת חופה בדסמית

היופי שבקשר שליטה הוא העוצמות שבו אך גם הסיכון הכי גדול בו. יש מחיר.
רצינו להרגיש חזק לא?

תשתדלו לנהוג באחרים כפי שהייתם רוצים שינהגו בכם.

הכוונה שלי ב"מסגרת" הייתה להרגלים או "חוקים" שמשתרשים ביומיום במסגרת הקשר וההיררכיה, אבל את צודקת שזה נכון לשני הצדדים.