שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

זכוכיות

תבונת אש​(שולטת)
לפני 19 שנים • 25 באוג׳ 2005

זכוכיות

תבונת אש​(שולטת) • 25 באוג׳ 2005
הדמעות מציפות לי את העיניים שוב. לא, לא קרה לי כלום. לא נאנסתי, לא הרביצו לי, לא יצאתי לדייט רע מכאן ולא צריך להרביץ לאף אחד כבר כמה שנים בגללי.
אבל בודד לי כאן בחשיכת הכלוב.
כבר חודשים רק צופה מהצד, לא רוצה להשתייך לבדידות הרשת השחורה הזו, אבל מוצאת את עצמי חלק ממנה.

מוצאת את עצמי מול הקירות השקופים של הכלא שלי, זה שממנו הפסקתי לכתוב.
פעם כתבתי המון, כל שורה היתה משהו חשוב, סיבה לחיות. כבר חצי שנה שאין. לא סיפור, לא שיר, לא כלום. מסתכלת על הומלסים ומשוגעים ברחוב ומוצאת מעט מאוד מרחק בינם וביני.
קירות זכוכית של שתיקה מקיפים בי הכל.

עברה שנה כמעט מאז יצאתי מהארון. אני יודעת, זה לא הפורום הנכון לדון בסוגיות לסביות כאלה ואחרות. אבל אני לא רוצה את התשובות השטאנציות מחברותיי לקהילה (רובן ממש לא חברות שלי ואת רובן אני לא ממש מחבבת ואין לי על מה לדבר איתן). ואין לי כל כך עם מי לדבר. זוגתי כנראה ניהלה את הדיונים הללו יותר מדי, או שאני לא חשה בנוח לפתוח את הכאב הזה איתה.
קיר זכוכית אחד בן כמעט שנה. מאז שיצאתי, שותקת.

עברו שלוש שנים כמעט מאז שחררתי את עצמי ממעגל ההתעללות של האדון הראשון והיחיד שלי.
לפני יומיים ראיתי אותו ברחוב. כמעט פרח לי הלב מהפה. הסתתרתי מאחורי תחנת האוטובוס, מלאת אימה כבעבר, כאילו כלום לא השתנה וכאילו עדיין הוא יכול להזיק לי.
את האמון שאיבדתי אז, בבני אדם וביכולת שלהם להיות ראויים לאמון, אני מנסה להחזיר לעצמי כל יום עוד קצת. אז יש לי קצת כפול 365 כפול 3. וזה ממש לא הרבה. עדיין מתייחסת לגוף שלי, כשמישהו נוגע בו, כאל קניינו של מי שנוגע, ולא כאל משהו שהוא שלי.
הרגשתם ככה פעם, לא מתוך הנאה והתמסרות, אלא מתוך פחד וביטול עצמי?
הגוף שלי לא שייך לי עדיין, מאז שנלקח ממני בכוח.
לפעמים, ברגעים הכי שותקים, נדמה לי שלעולם לא יהיה שייך לי.

קצת אחרי שהפסקנו (אני וחברתי) לעסוק באופן פעיל בבדס"מ צפו ועלו בי כל הכאבים הישנים האלה. ואני כל כך רוצה להרפות מהם. כל מכה שנתתי או קיבלתי הרגישה כמו אז. הרגשתי כמוהו כשהכאבתי לה. הרגשתי כמו אז כשהכאיבה לי.
ואני לא מפלצת שכזו. ואני לא קרה ורעה וחסרת גבולות. אני אדם רגיש. אני לא יכולה להכאיב לאדם אחר ולחשוב שיכול להיות שאני עוברת את הגבול, ומותירה בו צלקת כמו שיש לי.

מישהו יודע, איך מסירים צלקות כאלה? איך שוברים שתיקה על כאב שכזה?
כבר אמרתי מה היה אלף פעם, וסיפרתי את הסיפור כל כך הרבה פעמים. זה לא עוזר.
כבר ניסיתי טיפול, וניסיתי חברים, וניסיתי לכתוב. וזה לא יוצא.
עדיין, גופי לא שייך לי, ומספיק שאראה אותו או כל אדם אחר שפגע בי וזה צף.
איך אפשר ככה לגדול.

מהלילה הנגמר שבחוץ, אל הלילה שכאן. תמיד באה והולכת בין צללים.
לפעמים נעים בעזובה הזו, לשבת רגע, לדבר על תדר שלא יקרא בוודאי.

רוצה להתנצל על הלכלוך שהותרתי כאן אחרי, ועל שברי הזכוכית.
אני מרגישה כמו תאונה, אבל מבטיחה להמשיך להתנהג רגיל.

ת.אש
שוטרת*
לפני 19 שנים • 25 באוג׳ 2005
שוטרת* • 25 באוג׳ 2005
תראי , אני לא מכירה אותך או את זוגתך. גם לא את מה שעבר עלייך .
אני רק רוצה להסב את תשומת ליבך לתכונה נוספת שיש לזכוכית. מעבר לזה שהיא שבירה, היא גם שקופה, אפשר לראות דרכה , ואם יש ליכלוך - זה שאת רואה אותו רק אומר שכבר עברת 90% מהדרך לנקיון.
אז אולי בכל זאת את בדרך הנכונה...
G-O-L-D​(שולט)
לפני 19 שנים • 25 באוג׳ 2005

המממ...

G-O-L-D​(שולט) • 25 באוג׳ 2005
יש פעמים שבהם אנשים כותבים את עצמם על הדף.
לרגעים הבודדים שבהם הם עושים זאת, אפשר לקרוא חיים.
יש אנשים שכשהם עושים את זה, הם עושים לי להרגיש.
על רגעים בודדים דוגמת זה, אני מודה להם ולעצמי שעצרתי לקרוא.

חמוד'לה,
שאלת את עצמך למה את כאן?
Succubus​(אחרת)
לפני 19 שנים • 25 באוג׳ 2005

Re: זכוכיות

Succubus​(אחרת) • 25 באוג׳ 2005
לא מכירה אותך, לא באמת יכולה לעזור לך, אבל אני יכולה להביע את דעתי בעניין אחד: צלקות לא מסירים. צלקות נשארות.
הן נחלשות בהדרגה, מפסיקות להכאיב, ומתרגלים אליהן. ואם יש לנו מזל ואנחנו עושים את הדברים הנכונים, הן גם יכולות להועיל. ללמד אותנו.
אין לי מושג אם הלכת לטיפול פסיכולוגי, אבל אם לא הלכת, זה נשמע שאת צריכה. ואם הלכת, זה נשמע שאת צריכה עוד. יש לך תגובות פוסט-טראומטיות שדורשות עיבוד.
אני חושבת שאחת הבעיות הגדולות ביותר כשדבר כזה קורה מתוך מערכת יחסים בדס"מית, היא שקל לנו מדי לייחס את המשבר לעיסוק בבדס"מ, ולפיכך לא לטפל בו בצורה הנכונה. פגיעה כזאת אינה עניין של בדס"מ. היא עניין של מערכת יחסים לא בריאה ושל צורה כלשהי של אלימות בין בני זוג (הייתי מגדירה את זה "אונס", כנראה), והיא דורשת טיפול בהתאם.
קלייר​(נשלטת)
לפני 19 שנים • 25 באוג׳ 2005
קלייר​(נשלטת) • 25 באוג׳ 2005
מפגש ואפילו מקרי עם מי שהתעלל מציף תמיד בכל הכאב מחדש. זה נורמלי, זה טבעי וזה כואב עד מוות.
אחרי התעללות עוברת תקופה ארוכה בה לא מרגישים חיים, מרגישים רק ששורדים. שורדים את הפציעה העמוקה שהופכת לצלקת, והצלקת מכאיבה תמיד, וקודם כל לנפש.
את פה כי יש בך את הצורך להיות פה.
הפכת לשפחתו כי היה לך הצורך להיות שפחה. מתאורייך הוא לקח את הצורך שלך והפך אותו לדבר לא לגיטימי בהתעללות שלו.
לפחות את בקשר היום, קשר שאני מקווה שעושה לך טוב.
ומהמקום של הזכרונות שעלו, ושל הפחד. זה הזמן להאחז במה שטוב היום בחיים. זה מה שיחזק עכשיו.

ואם זה עוזר, אני מקווה שגם החיבוק שאני שולחת אלייך עכשיו יחזק במשהו.
kael
לפני 19 שנים • 25 באוג׳ 2005

אין לי משהו מדהים להביא אל הכתב

kael • 25 באוג׳ 2005
אך עדיין חשוב לי שתדעי, שגדלים, בסופו של דר כולנו מוצאים את עצמנו גדלים.
גם אני לא ממש קשור לפורום הזה {הומו אחרי הכל} אבל אני מבין מה זאת התעללות, אני מבין טוב מאוד... יותר משרוב בני האדם מבינים...

חשוב לי שתדעי שאת תצאי מזה, חזקה,בריאה, יפה.

את לא זכוכית, את קריסטל. את יותר מורכבת מזכוכית פשוטה ונראה כי את יפה ועמוקה הרבה יותר מפי העולה בכתב.
וקריסטלים צריך ללטש כדי לראות את האור עובר דרכם.


בהצלחה ושהליטוש יבוא בקרוב,
kael
ginger
לפני 19 שנים • 25 באוג׳ 2005
ginger • 25 באוג׳ 2005
קיראי נא את משפט החתימה שלך.
זיכרי כי את בחרת בו לייצג אותך. ואיחזי בו.
הוא לא סתם שם.

מעבר לכך, אני מאמינה כי מה שלא בשל - לא יכול לצאת.
כנראה שהדברים צריכים עוד זמן בישול בתוכך.
תקוותי, כי תקיאי את כל הלכלוך שאת עדיין סוחבת איתך.. כדי שתוכלי להתמלא מחדש...ולהמשיך בדרך בריאה עבורך.

לזמן יש יכולת ריפוי.
ביטחי בעצמך, בדרכך, ובמהות שלך.
אם יש לך אהבה להתעטף בה , זה הזמן.

אל יאוש..

ג'ינג'ר.
תבונת אש​(שולטת)
לפני 19 שנים • 25 באוג׳ 2005

Re: המממ...

תבונת אש​(שולטת) • 25 באוג׳ 2005
G-O-L-D כתב/ה:
יש פעמים שבהם אנשים כותבים את עצמם על הדף.
לרגעים הבודדים שבהם הם עושים זאת, אפשר לקרוא חיים.
יש אנשים שכשהם עושים את זה, הם עושים לי להרגיש.
על רגעים בודדים דוגמת זה, אני מודה להם ולעצמי שעצרתי לקרוא.

חמוד'לה,
שאלת את עצמך למה את כאן?



כן, גולדי. שאלתי ושואלת וכנראה גם אשאל.
לא יודעת. אין לי תשובה מוגדרת. אולי כאן חופשי לי יותר לדבר.
אולי לנקות פצעים פתוחים, דרך ההקשבה.
לרוב לא כותבת כאן. רק קוראת, רק משקיפה. מנסה להבין.

אולי זו טעות. ייתכן והעולם הזה הוא לא בשבילי. אולי אני מסוג הנשים שצריך לאהוב רק ברוך, ואין לי את החוזק הנפשי לכאב הזה. לא יודעת. לפעמים נראה לי שהחיים כואבים ומכים בבנאדם מספיק, שאולי לא צריך להכאיב לו יותר. אבל אולי זה רק אני.
קליבר​(שולט)
לפני 19 שנים • 26 באוג׳ 2005

תכתבי , ספרי

קליבר​(שולט) • 26 באוג׳ 2005
העלי את כל החוויות האלה על הכתב , וזה יוציא אותן , ינקה אותן מליבך ..
Succubus​(אחרת)
לפני 19 שנים • 26 באוג׳ 2005

Re: המממ...

Succubus​(אחרת) • 26 באוג׳ 2005
תבונת אש כתב/ה:
אולי זו טעות. ייתכן והעולם הזה הוא לא בשבילי. אולי אני מסוג הנשים שצריך לאהוב רק ברוך, ואין לי את החוזק הנפשי לכאב הזה. לא יודעת. לפעמים נראה לי שהחיים כואבים ומכים בבנאדם מספיק, שאולי לא צריך להכאיב לו יותר. אבל אולי זה רק אני.

יש פה שאלה שנדמה לי שחייבת להישאל: למה הגעת לזה מלכתחילה?
שהרי, בדס"מ הוא לא עניין של "צריך". הוא לעולם לא עניין של "צריך". זה לא משהו שאת חייבת למישהו, או שאת צריכה לקיים. בדס"מ הוא קודם כל עניין של "רוצה".
יכול להיות שאת צודקת, יכול להיות שזה לא מתאים לך, אבל אז נשאלת השאלה: האם עדיין יש לך את ה"רוצה" הזה בתוכך? ואם כן, איך תתמודדי איתו אם תגיעי למסקנה שזה בעצם לא בשבילך?
לא בהכרח יש לזה תשובה. לפעמים בחיים יש צרכים סותרים שקשה או בלתי אפשרי ליישב. אבל השאלה הזאת די צועקת מתוך הדברים שלך.

וגולד צודק. היכולת לבטא את הדברים האלה היא מתנה אדירה שיכולה לעזור לך המון, גם לפרוק את הכאב וגם לסדר לעצמך דברים בראש. תנצלי אותה.