הסטייק לגברים, השוקולד לילדים והחסה לנשים

הסטייק לגברים, השוקולד לילדים והחסה לנשים

עינב​(אחרת) • 27 במאי 2006

שלום שלום.
הנה מאמר מעניין ומאלף של ד"ר דיאנה לוצאטו, מרצה במכללה האקדמית ת"א יפו, שמצאתי במוסף "שמנת" של הארץ, העוסק בנשים ואכילה. אשמח אם יתפתח דיון מעניין בנושא. קריאה נעימה

הסטייק לגברים, השוקולד לילדים והחסה לנשים

הקשר בין התפיסה הפטריארכאלית והאיסור על ההתענגות.

מה משותף למילת נשים בסומליה ולהרמת גבה למראה אשה הממלאת לעצמה צלחת במזנון של בית מלון? בשני המקרים מדובר בפרקטיקות תרבותיות המיועדות למנוע תענוגות אסורים מנשים. כל חברה מייצרת מספר פרקטיקות כאלו, המשנות פנים מתקופה לתקופה ומחברה לחברה, מותאמות לצרכים ולמשאבים הספציפיים בכל תרבות. ישנם שני תחומים קבועים בהם איסורים אלה מתמקדים: הנאה מינית והנאה אוראלית. בחברות מסוימות יושם הדגש על איסור מהנאה מינית, באחרות מודגשים האיסורים הקשורים באכילה. חברות מסוימות מקצות לנשים באופן פורמלי סוגי מזון שונים מאלה המותרים לגברים. מה משותף לאיסורים הקשורים במין ואכילה? שניהם עונים על צרכים גופניים בסיסיים, המזינים את האנרגיות הקיומיות שלנו. סיפוק באכילה או במין מהדק את חיבורנו לגוף ומשחרר את עוצמתנו הפיזית והרגשית. הימנעות מהנאות אלו, מנתקת אותנו מגופנו ומחלישות אותנו.
תחושת עוצמה היא סוג של כוח, הניתן לתרגום לכוח פוליטי, חברתי ואישי. היות והיא מאיימת על השליטה הגברית, כמעט כל חברה מנסה למנוע מנשים לחוות אותה. ניתוקן של נשים מתשוקותיהן הבסיסיות, מהווה אחד הכלים היעילים לביצוע דיכוי פטריארכאלי.הגל הפמיניסטי של שנות ה-60 תרם רבות לקידום השחרור המיני של נשים מערביות, אולם, בכל מה שנוגע לשחרור מתכתיבים חברתיים הקשורים באכילה , לא היתה נגיעה של ממש. הסיבה לכך טמונה בעובדה כי הפיקוח על האכילה מתבצע בדרכים סמויות אף יותר מאלו הנהוגות בפיקוח על מיניות, ולכן קשות יותר לאיתור ומורכב יותר להתקומם נגדן.

עניין של מוסר

משטר הדיכוי מכתיב איזה סוגי אוכל מותר לאכול, מהן הכמויות המותרות ודרכי האכילה. פיקוח זה ניזון מנורמות הקשורות בתפיסות המופנמות בנוגע לאופיין של נשים שאינן מצייתות לתכתיבים נורמטיביים. סטיגמה חברתית קובעת כי הנאה מאכילה, או אפילו גילוי עניין באוכל מצד אישה נתפסים כהתנהגויות סוטות בפני עצמן, ללא קשר עם משקל האשה.
אשה הנהנית לאכול, סותרת את התפיסה של מהות האשה כדואגת להזנת אחרים, במובן המילולי כמו גם במובן המטפורי. אשה המתענגת על אוכל נתפסת כ'לא נשית'.מחקרים מראים כי נשים האוכלות בהנאה מופגנת במקומות ציבוריים נתפסות מוסריות פחות ואסתטיות פחות מגברים האוכלים את אותו האוכל ובאותה מידת הנאה. הן נתפסות כגרגרניות, חסרות משמעת עצמית, חלשות אופי. לגבי גבר האוכל בהנאה, קיימת תפיסה לפיה הוא זקוק לחלבונים ופחמימות כדי להתמודד עם מטלותיו היומיומיות. תפיסה זו שורדת על אף כי נשים רבות מוציאות יותר אנרגיות מגברים. אחרי הכול, הנשים הן אלה המטפלות בבית, בילדים, מבשלות, מנקות, וגם יוצאות לעבודה.הסטייק לגברים, השוקולד לילדים, ומה נשאר לנשים? חסה, כמובן.

החלבונים לגברים

הזיקה שבין המבנה הפטריארכאלי לאכילה בולטת במיוחד כאשר בוחנים את הקשר בין מגדר לבין מאכלים ספציפיים. המאכל המסמל גבריות יותר מכל, הוא ללא ספק, הבשר. לפי Stanford ו-Bunn (2001), הנוקטים בגישה אבולוציוניסטית, הסיבה לכך נעוצה בעבר הרחוק, בו גברים שלטו בנשים באמצעות הבשר אותו צדו ואשר ניתן לנשים תמורת טובות הנאה, בעיקר מין. על כן, אכילת בשר מהווה אקט פוליטי ולא רק סוג של הזנה. הסופרת הפמיניסטית ,Carol Adamsמנתחת את תפקיד אכילת הבשר בעיצובן של תפיסות נשיות (2003; 2004). לפי דבריה של אדאמס הדבר מהווה גם אקט סימבולי: מכיוון שבמרבית החברות הקדומות נשים אספו צמחים וגברים צדו, הבשר נתפס כבעל ערך מיוחד מעצם העובדה שגברים היו בעלי שליטה על השגתו. מהיותו משאב גברי הבשר הפך לסמל כמעט אוניברסאלי של הגבריות עצמה: "אכילת בשר קשורה בגבריות, אינטליגנציה, אומץ ועושר חומרי. המין ה-'עליון' דורש וצורך יותר בשר מהמין ה-'נחות' החי על סוגי מזון 'נחותים' – כלומר – תבואה, צמחים ופירות". לדעת אדאמס, כאשר גברים שולטים במשאב יקר ערך סימבולי כגון בשר, ערכו התזונתי הוא מיתי בעיקרו, שכן מאכלים צמחיים מכילים חלבונים באותה מידה. בתרבויות רבות, כולל בחברה המערבית, גברים אוכלים בשר, מתוך אמונה שזה מקנה להם כוח. אין פלא אם כן שכאשר אישה וגבר מזמינים סטייק וסלט במסעדה, המלצרים יגישו את הסטייק לגבר ואת הסלט לאשה.

בשונה מאכילת בשר, אכילת דברי מתיקה מצד נשים זוכה ליחס חברתי אמביוולנטי. מחד, היא נתפסת כמצביעה על חוסר ריסון, ומאידך, ממתקים מסוימים נחשבים מאכלים נשיים אולטימטיביים. אמביוולנטיות זו באה לביטוי על ידי פיקוח חברתי הכולל מספר כללים הנסתרים לעין: אכילת שוקולד או גלידה, למשל, מותרת לאישה הרוצה להתנחם מאהבה נכזבת (כפי שניתן לראות, למשל, בסדרות טלוויזיה רבות). הסיסמה "מי צריכה גבר כשיש שוקולד" המוצגת לראווה בחנות בלגית, מבטאת היטב את התפיסה לעיל. השוקולד מותר בעיקר כתרופה, שהרי הוא משחרר הורמונים הנוגדים "דיכאון נשי", ולא כעונג העומד בפני עצמו. אישה המתענגת באכילת שוקולד, מודה בעקיפין על תסכול בחייה האישיים.
לאכילת ממתקים פן סוציולוגי נוסף, אשר אובחן על ידי Erving Goffman (1979(הניתוח של גופמן מראה כיצד נשים בפרסומות מוצגות כנחותות, בדרך המשקפת תפיסות חברתיות מערביות. במיוחד הן מוצגות כילדים הנתונים לפיקוח מבוגרים – הגברים כמובן. נשים בפרסומות, מצטיירות כילדים משולחי רסן – דהיינו, באופן לא רציני, לא יעיל ולא סמכותי - ומקבלות ראשונות ממתקים. מכאן, שאכילת ממתקים מהווה המחשה להשתייכות למעמד חברתי נחות, תוך הכרה בעליונות הגבר. לסיכום, אישה המתענגת באכילת דברי מתיקה, מודה בהיותה מתוסכלת ו/או אינפנטילית ו/או מינית מדי, שכן, למרות שאנחנו חיים בעידן של שחרור מיני נשים עדיין לא אמורות להפגין את מיניותן בציבור.
אם כן, מה עושה אישה הרוצה שיתייחסו אליה כבוגרת ומרוצה מהחיים? אוכלת סלט ירקות. לאחרונה, לטובת השוויון בין המינים, ולנחמת הנשים הרעבות, המזרח מספק לנו מאכל עליו שני המינים יכולים להתענג – והוא הסושי, המנותק מסמלי מגדר מערבים.
"הגבר הגשמי" מול "האישה רוחנית": הבנייה ועיצוב תפיסתה של האישה המודרנית.במאה ה-19, עם הכניסה לעידן הקפיטליזם והעצמת מעמד הבורגנות, הנאות הגוף הפכו נגישות יותר. עם זאת, התחזקה ההפרדה הבינארית (דיכוטומית והיררכית) בין נשים לגברים. כדי לאפשר פיקוח על התנהגות נשים בחברה העירונית החדשה ומלאת הגירויים, התרבו המאמצים לשמור על נשים ככנועות ופסיביות: אפילו Engels עסק בכך מפרספקטיבה מרקסיסטית. האידיאולוגיה הרומנטית "הבנתה" ועיצבה את האישה כייצור הפוך לגבר: הגבר "גשמי", האישה "רוחנית". הגבר מגשים את עצמו דרך צבירת הון וקולוניאליזם, האישה מגשימה את עצמה דרך הצלחת הגברים שבמשפחתה, התמסרות לבעל וטיפוח הילדים. היא אינה שואפת להנאות הגוף, אלא להנאות הרוח. האישה טהורה ועדינה. ראיה לכך מהוות התעלפויות יומיומיות וכאבי ראש בלתי פוסקים. כלל לא עלה על דעת אנשי התקופה, כי תופעות אלו קשורות להיותן נשים חנוקות במחוכים שאינם מאפשרים להן לנשום ומהתסכול הנובע מכך שלא ניתן להן ללמוד ולהתפתח, להשתתף בחיים ציבוריים.
אחד ממשתפי הפעולה העיקריים של הממסד הפטריארכאלי, היה , לא פחות ולא יותר, Freud הגדול. באחד הכתבים שלו ציין פרויד כי האישה "אינה מפתחת סופר-אגו טוב כמו זה של הגברים.... נשארת כל החיים תלויה, אינפנטילית ..ואינה מתאימה להנהיג". כלומר, לדימוי האידיאלי של האישה הרוחנית נוסף הממד של האינפנטיליות, אותו ממד הבא לביטוי, לפי ,Goffman בפרסומות. גם להתעלפויות נוסף הפרוש של היסטריה, הנובעת מתשוקות אסורות הקשורות ברצון לשכב עם האב. כדי להבליט את ממד הרוחניות ולהקטין את הממד האינפנטילי, ניסו נשים רבות להוכיח את רוחניותן, באמצעות הימנעות מתענוגות המין, אשר הפכו מותרים רק בחצי השני של המאה העשרים, ותענוגות האוכל. זאת, בניגוד לגבר 'הגשמי' הזקוק לאנרגיות כדי לצאת לצבור הון ולנצח במלחמות. הנשים הוכיחו הימנעות מהנאות הגוף, איפוק ושליטה, באמצעות הפגנת חוסר תיאבון. חלקן לקו במחלה שב-1870 קיבלה לראשונה את הכותרת "אנורקסיה" (Gordon, 1990).
במאה העשרים הפיקוח על הגוף הנשי בכלל ועל התיאבון בפרט - גבר, בעיקר בשל ריבוי הדרישות כלפי נשים. האידיאולוגיה של הגשמת האישה דרך המשפחה לא דעכה, ואליה נוספו הלחצים הנובעים מכפילות תפקידים, כאשר נשים צעירות החלו לשאוף גם להצלחה בלימודים ופיתוח קריירה. בנוסף, בשנות ה-70, בעקבות מודלים נשיים כגון Twiggy, השאיפה לרזון קיצוני התווספה לגורמים אלו: מחלת ה-anorexia nervosa פרצה במלוא עוצמתה, והוגדרה מאוחר יותר גם כמגיפה חברתית (צ'רנין, 1985).

הקשר הלא סמוי בין הפרעות אכילה לאשליית השליטה

"I don't care if it hurts, I want to have control, I want a perfect body, I want a perfect soul." אלמונית אנורקטית (2006)
השורות לעיל ממחישות בבהירות את מצבור המרכיבים האידיאולוגים, מהתקופה הויקטוריאנית ועד היום. האנורקטיות רואות את הגוף כמכשיר הנתון לשליטתן; חלקן חושבות שיוכלו לשרוד בלי לאכול. הן מנסות באופן נואש לפקח על היצר, הנתפס כשורש כל רע, ואינו מזוהה על ידן כרצון הגוף פשוט לשרוד. וכאן הפרדוקס הנוראי: נשים מחפשות שליטה על חייהן ועל גופן דרך אי אכילה, ואינן מבינות שכך הן הופכות לסובייקטים הנשלטים באופן מוחלט על ידי גורמי פיקוח מטעם הקפיטליזם הפטריארכאלי. (Wolf 1992).לאנורקסיה נוספו הפרעות אכילה, כגון בולימיה, שהקו המפריד בניהן אינו תמיד ברור הפרעות אלו מלוות במקרים רבים בטקסי "טהור": האישה אשר נכנעה לתשוקתה לאוכל מפתחת דרכים להוציא אותו מהגוף, למשל, על ידי הקאות.
פרקטיקות אלו, עם הזמן, גורמות לנזקים בלתי הפיכים: הרס השיניים, נשירת שיער, התמוטטות אברי גוף פנימיים, ועלולות להוביל אפילו למוות. בשנת 1998 נעשה במחלקה להפרעות אכילה במרכז הרפואי רמב"ם מחקר שבדק את הקשר בין צמחונות ואנורקסיה. "נמצא באופן מובהק ש-100 אחוז מהאנורקטיות לא אוכלות בקר", מסבירה ד"ר לצר. "85 אחוז לא אוכלות גם עוף, והמניע אינו אידיאולוגי, אלא מכיוון ש 'זה מגעיל אותי'. (ידיעות אחרונות, מוסף בריאות, 27.06.05). נקודה זו מחזירה אותנו לתחילתו של מעגל הדימויים אודות אכילת בשר על ידי נשים בביטוי הקיצוני ביותר שלו. אפשר להגיד בפה מלא: גם היום, מעטות הנשים שאינן סובלות בדרך זו או אחרת מהפרעות אכילה. למעשה, כל אישה אשר אינה מקשיבה לגופה ומתכחשת לצרכיו, סובלת מהפרעת אכילה בדרגה זו או אחרת, הופכת קורבן למישטור הגוף. (Foucault, 1980;1985) גורמים שונים אחראים לפעולת 'משטור' זו: התקשורת, ה"מומחים" השונים, התעשייה הקפיטליסטית. כאשר האנורקטיות חשות כי הגוף אינו שלהן (Bruch, 1987)הן מבטאות, בעצם, אמת חברתית, שכן גוף האישה לא שייך לה יותר.האובססיה לרזון מובילה לתחושת אשמה, הבאה לביטוי באותם טקסי "טיהור" המאפיינים את הסובלות מהפרעות אכילה קשות. אולם, גם נשים רבות אשר לא נוקטות במעשים כל כך קיצוניים, חשות רגש אשמה ובושה עקב תשוקה לאוכל, או אפילו תיאבון פשוט.
אישה המסגירה תיאבון בריא נתקלת במבטים ביקורתיים מצד נשים אחרות, המפגינות חוסר תיאבון וקושי להכניס לפה אפילו את הסלט אשר הביאו לעבודה מהבית. כך שנשים הופכות למפקחות על עצמן מטעם גורמי הפיקוח החברתיים. נשים אומללות, הסובלות מהפרעות אכילה הופכות לדמויות לחיקוי והערצה.

הנאה מאכילה כאקט משחרר-זרמים פמיניסטים, המדגישים את הפוליטיות שבבחירות אישיות, חלוקים בדעה על סוג האכילה המומלצת לנשים הרוצות להשתחרר מעול הפטריארכאליות. למשל, לפי האקו-פמיניזם, על נשים להפוך לצמחוניות כדי להשתחרר מהערך הסימבולי של הבשר כגבריות. לעומת זאת, הפמיניזם הפוסט-מודרני מדגיש את חופש הפרט לבחור איזה סוג של אישה ו/או גבר הפרט רוצה להיות. אם נאמץ תפיסה זו, אז נראה כי רק בחירה המתחשבת בצרכינו ותשוקותינו הבסיסיים, תשחרר את עוצמתנו הפנימית. מכאן, האישור ואף החובה להתענג, להפסיק לתת קדימה להזנת אחרים ולהתחיל לדאוג להזנה עצמית. כאשר נשים ידרשו את הזכות להפגין הנאה מאוכל כפי שגברים עושים, הן יצעדו צעד חשוב לקראת שחרורן ושוויונן החברתי, ובעיקר, הן יעשו זאת בדרך מענגת ומשחררת אשר תיתן להנאה שלהן את המקום הראוי.

בקשר לגישה הפאטריארכלית

izabo • 27 במאי 2006

לאחר עשר שנות דיאטה ,
ולאחר קריאה שקדנית של הכתבה ...

להלן תגובתי :

סטייק 250- 300 גרם ברוטב פלפלת ושמנת ....


די כבר !!!!!!!!!!!!!
נשבר מהחסה , נשבר מהבייבי גרינ'ס (עאלק , זה טעים לי ...) , נשבר מהאורוגולה ומחסת המשי ,
נשבר מסלט יווני , נשבר לחלוטין מסלט בריאות . נשבר מיוגורט 1.5% שומן , חלב 1% , גבינה צהובה 9% שהיא שוות ערך לסוליית גומי , נ-מ-א-ס !!!

יאללה מי מתמנה להיות יו"ר ארגון "DIE-IT" (יעני דאי-ט)
די לרעב !!!!

ובקשר לציטוט של האנורקסית מ 2006 ,
כמדומני זה שורה מהשיר "CREEP" של RADIOHEAD
או שמדומני עוד פעם הסתלבט עליי

בסופו של דבר .... אני יאכל פריכיות .
ס'עמק

scarlettempress{L} • 27 במאי 2006

תודה על המאמר, קראתי בעניין רב.

ים_yam​(לא בעסק) • 27 במאי 2006

הזכיר לי משהו...


http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=38479&blog_id=3288

נויה הל​(לא בעסק){צ} • 28 במאי 2006

ועל זה נאמר, נו מילא, כולנו סוטים פה

עד כמה שאני אוהבת סלטים למיניהם אני מסוגלת גם לטרוף בהנאה רבה עוף שלם לארוחה

ועכשיו נראה מישהו שאומר שאני לא נשית

נויה

זאלופון​(שולט) • 28 במאי 2006

1. אנגלס ופרויד זה נחמד, אבל העולם והיחס לנשים בו השתנו רבות מאז תחילת המאה ה 20, ואפילו מאז גופמן והפרסומות שלו ב 1979. אני מציין את זה כי זה משהו שכותבות פמיניסטיות עושות הרבה - מדגימות יחס פוגעני כלפי נשים תוך שימוש בדוגמאות עבר, מבלי להזכיר ולו ברמז שאולי הן כבר אינן רלוונטיות כיום, מתוך הנחה שהאפקט הרגשי שיוצרות עוולות העבר יעניק חיזוק לטענותיהן.

2. הכתוב מתאר את המצב כיום כאילו אשה מוגבלת בסוגי המזון שלגיטימי עבורה לאכול ואילו הגבר חופשי ומאושר. כמו ברוב המקרים, לא מדובר בפטריארכליות דכאנית שמגבילה את האשה ומותירה את הגבר נטול תוויות, אלא בהבניית ג'נדר שמכתיבה לשני המינים מה "נכון" להם לעשות. אם אשה וגבר מזמינים סטייק וסלט, המלצר אכן יגיש את הסטייק לגבר ואת הסלט לאשה, אך לא רק משום שלא יעלה על הדעת כי אשה תאכל סטייק אלא גם משום שלא יעלה על הדעת כי גבר יאכל סלט. זה מאד "לא גברי".
באותו אופן, גם גברים שבולסים שוקולד ללא הכרה יישפטו כחסרי ריסון וגרגרנים. מילת המפתח היא "מידה" ולא "מין".

3. יש הנחה מובלעת במאמר, כי סלט הוא פשרה שנשים לא באמת מתענגות עליה (שכן אסור להן להתענג על אוכל) ואילו סטייק הוא אוכל מענג. זו נראית לי קביעה שרירותית משהו. תחת ההסבר המוצע, כי החברה הפטריארכלית מונעת מנשים להתענג על אוכל ומדכאת אותן, הסבר פשוט יותר יטען ש: א) החברה מלמדת נשים וגברים איזה סוג של מזון "הולך" עם כל מין, ב) סוגי מזון "נשיים" הם לאו דווקא אלו שטעימים פחות, אלא אלו שתואמים את האידאל הנשי. כיוון שהאידאל הנשי בחברה המערבית הוא, בדרך כלל, נערה חטובה ומעודנת, סוגי המזון שיתאימו לה יהיו דיאטתיים (כדי שתשאר מחוטבת) וצמחוניים (כי היא עדינה, ומאכלי בשר הם תמיד תוצאה של אקט ברוטלי).

ליהי_​(נשלטת) • 28 במאי 2006

אני חושבת שזה גם עניין של יכולת להכיל כמות מסויימת של אוכל. לא נפוץ אולי לראות אשה מזמינה סטייק עסיסי, אבל אף אחד לא מופתע אם היא מזמינה מנה של קרפצ'יו סינטה ברוטב בלסמי עם פרמז'ן ועשבי תיבול.

ושוב אני לא מתנהגת כמצופה ממני?

walking dead • 28 במאי 2006

נשית... לא נשית. גישה פטריארכלית או לא...

שמישהו רק ינסה לעמוד ביני לבין שוקולד.
במיוחד אם הוא מריר.
במיוחד אם יש בו 70% מוצקי קקאו.

ים_yam​(לא בעסק) • 28 במאי 2006

עשית לי חשקים...
פתחתי חפיסת שוקולד מריר

walking dead • 28 במאי 2006

ככה? לבד?

חכי לי. אני באה.