knAAn
|
לפני 17 שנים •
13 במאי 2007
הסשנים בהופעה של ונוס בפרווה,נחוץ או לא?
לא מעט שיחות היו לי עם מר ציפורי בנוגע לסשנים שנערכים על הבמה.
הגישה שלי היא לתת מוסיקה נטו ולהתעסק בביצוע השירים בצורה הכי מעניינת שיש סשנים זה דבר יפה לכשעצמו אבל בהופעה חיה זה מרגיש לי מיותר ואף מתאמץ להיות מיוחד... עוד אוסיף שלדעתי זה אף גורע מההופעה מה דעתכם? אשמח לשמוע תגובות. כנען |
|
|
pagosh(שולט)
|
לפני 17 שנים •
13 במאי 2007
לדעתי אתה מתערב בעניין שלא קשור אליך.
עם כל הכבוד, אני יודע שגם אתה עוסק במוזיקה. סשנים או לא - להם אין קשר למוזיקה. יש להם קשר להופעה ולאומן. אתה חושב שיש לך משהו להגיד לונוס על איך להפיק את המופע שלו? אתה חושב שמה שהוא עושה לא מענין או מתאים לך? נראה לך שהוא כפרפורמר חוטא לעניין כזה או אחר? זה בסדר גמור. זכותך לחשוב כך. אני לא בטוח שזו זכותך להתערב בעניין אחרי שהערת בצורה חברית. ונוס הוא אמן וההופעה היא חלק מהאומנות שלו. לא רק המוזיקה. הוא מעביר מסרים כאלה או אחרים דרך ההופעה, במילים, במנגינות ובשואו. לדעתי זה לא תפקידו של אף אחד מלבד ונוס להעביר משוב על מה ראוי או מה נכון לעשות על הבמה. כאמור שוב, אני לא תוקף אותך כנען, אני רק חושב שעצם שאילת השאלה היא לא במקומה, אפילו לא בפני ונוס באופן אישי - קל וחומר שלא בצורה כללית כזו בפורום. בברכת חברים, פג |
|
|
|
knAAn
|
לפני 17 שנים •
13 במאי 2007
פגוש היקר
השירשור נפתח בהסכמתו של מר ציפורי.ואני כן קשור לזה כי גם אני נמצא על הבמה הזאת במהלך ההופעה.
ודעת הכלל כן חשובה ,אני אישית שמעתי מכמה וכמה חברים שזה מיותר בעיניהם ולכן הנושא נפתח. כמו כן השרשור הזה הוא גם לדעת מה הקהל חושב,כחלק מתהליך כזה או אחר ודעת הקהל בהחלט חשובה,גם אם לא מסכימים איתי. לכן אשמח אם תענה נקודתית כנען |
|
|
עדי זילברברג
|
לפני 17 שנים •
13 במאי 2007
בשבילי הסשנים הם הקטעים הכי מרתקים. ואתה יודע שאני מעריך את המוזיקה כמוזיקאי, ואוהב אותה כאדם
גם לי יצא לשמוע בעבר ביקורות על הסשנים, אבל דווקא האספקט הזה הולך ומשתפר באופן בולט, ובהופעה האחרונה היו בהחלט שיאים, ולא נראה לי ששום דבר מיותר, או לא במקום, וגם לא יצא לי אישית לשמוע על כך מאחרים. מעבר לכך - האלמנט של סשן על בסיס מוזיקה חיה ואינטראקטיבית נראה לי גם ייחודי, גם עובד מצוין, וגם מרתק - שוב - אותי כמבצע, ואני יכול להניח שגם כצופה |
|
|
teacher(שולט)
|
לפני 17 שנים •
14 במאי 2007
יש הרבה דרכים לספר סיפור
באמת שאלה מעניינת..
הדרכים לספר סיפור, החל מהמילה הכתובה, הסיפור בעל פה, חריזה, שירה, אופרה, תיאטרון או קולנוע, תמיד דחקו את גבולותיהם לקצה ההגדרה והתפתחו במשך השנים. מה שהיה מאוד מסודר ומקובל פעם, היום מתערבב והגבולות מיטשטשים בין המדיות השונות. אבל איפה נגמרת המדיה ומתחיל הסיפור? מה נחשב לגימיק ומה נחשב אלמנט הכרחי ביצירה? כמתבונן / מבקר מותר שתהיה לי דיעה, אבל בעיני, התהליך שעובר היוצר עצמו, בהוצאה לאור של יצירותיו, הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. התוצר המוגמר הוא הדבר שיכול לעמוד לביקורת, ואי אפשר לדעת איך היינו מרגישים אם קטע מסויים היה מנוגן בצורה אחרת, או היינו מסירים משהו ממה שקרה על הבמה. יש גם את מגבלות המדיה עצמה. באלבום רגיל - יש רק מוזיקה, ואי אפשר להוסיף לחווית המאזין דברים מעבר למה שמגיע דרך האזניים. אבל על הבמה - זה הערך המוסף. פיטר גבריאל שר שיר שלם בהופעה כשהוא תלוי במהופך ומתהלך על גשר התאורה. ג'רי לי לואיס הצית פסנתר בהופעה (תוך כדי נגינה עליו..) לצאת מקונכיה שקופה... למלוק ראש של יונה... לצייר על הפרצוף, לתת לפעלולן בוער לרוץ על הבמה... אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על ההופעות של מדונה. לא חסר דוגמאות לתוספות ויזואליות. יש שיגידו שהן מסיחות את הדעת מהמוזיקה עצמה וככאלה רק מזיקות, ויש כאלה שיתייחסו אליהן כמו חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה. בתקופה הזו, כולם צמאים לגירויים. הצירוף ''חוויה טוטאלית'' הפך להיות שגור בפי מפיקים, אמנים, וסתם סוחרים. אנשים מעוניינים לחוות משהו גדול יותר, להיות מופתעים, להתחבר למוזיקה מזויות בלתי צפויות, לערבב בין המדיות השונות, לקבל את מלא החויה האפשרית ולדחוק את הגבולות. מופעים אוונגרדים, כמו דה-לה גווארדה, כבר אינם שערורייתיים כפי שהיו, מעורבות הקהל בהופעות, היא כבר עניין שבשגרה, ומסכי ענק המשדרים תמונות ווידאו אל הקהל גם הם ''חדשות של אתמול''. ויחד עם זאת, גם ''תנו למוזיקה לדבר בעצמה'' זה משפט שמיושם בקונטקסטים שונים בהצלחה רבה. לא תראו בחורות מתפוצצות באויר במופעי הג'אז של מועדון הכותנה, או בבלו-נוט, הנגנים של הפילהרמונית נזהרים להגיע בהופעה אחידה, ומתעצבנים אם איזו סבתא פותחת עטיפה של סוכריה... מופעי אנפלאגד מינימליסטים מושכים קהל רב.. בקיצור, בנושא הזה, אין טעם להיכנס לתבנית, לשם תבנית. אם לדעתך התוצר הסופי מצדיק את זה או לא, זה בעיקר עניין לדיעה אישית. אני חשבתי שזה מתאים - זה סיפר את הסיפור. teacher |
|
|
ללא גבולות'
|
לפני 17 שנים •
14 במאי 2007
בדעתו של כנען
הסשנים גורעים מההופעה.
התחושה היא שיוצר לא זקוק לגימיקים כאלה . אכן סקס מוכר אבל זה נראה קצת זילות . מעבר לכך, בהופעה שאני ראיתי שצורף לה קטע סשן הוא היה נראה כמו משחק . אם רוצים להוסיף קטע כזה צריך גם להשתדל שהוא יהיה אסתטי במידת האפשר. בכל אופן בשורה התחתונה אני לא בעד. |
|
|
המפקדת(לא בעסק)
|
לפני 17 שנים •
14 במאי 2007
אני אתחיל במחמאה
יצא לי להיות כבר בכמה הופעות של מר ציפורי המדובר. אני חייבת לציין שהחלק הבדסמי המעשי משתנה מהופעה להופעה. לטעמי לטובה. אין ספק שמדובר גם בגימיק וגם באופי של מר ציפורי. לדעתי יהיה נחמד אם תהיה איזו שהיא הפרדה. אני לא אכנס לפרטי פרטים של איך למה וכמה, כי אני לא ממש מבינה בזה 
אבל אני חושבת שהמוסיקה של מר ציפורי מספיק מושכת גם ללא סשנים על הבמה
KnAAn אתה בובלה, כבר אמרו לך ? 
מר ציפורי, קשה לי שלא להחמיא לך שוב  היתה הופעה מדהימה ! 
|
|
|
devotion(מתחלפת)
|
לפני 17 שנים •
15 במאי 2007
Re: יש הרבה דרכים לספר סיפור teacher כתב/ה: באמת שאלה מעניינת..
הדרכים לספר סיפור, החל מהמילה הכתובה, הסיפור בעל פה, חריזה, שירה, אופרה, תיאטרון או קולנוע, תמיד דחקו את גבולותיהם לקצה ההגדרה והתפתחו במשך השנים. מה שהיה מאוד מסודר ומקובל פעם, היום מתערבב והגבולות מיטשטשים בין המדיות השונות. אבל איפה נגמרת המדיה ומתחיל הסיפור? מה נחשב לגימיק ומה נחשב אלמנט הכרחי ביצירה? כמתבונן / מבקר מותר שתהיה לי דיעה, אבל בעיני, התהליך שעובר היוצר עצמו, בהוצאה לאור של יצירותיו, הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. התוצר המוגמר הוא הדבר שיכול לעמוד לביקורת, ואי אפשר לדעת איך היינו מרגישים אם קטע מסויים היה מנוגן בצורה אחרת, או היינו מסירים משהו ממה שקרה על הבמה. יש גם את מגבלות המדיה עצמה. באלבום רגיל - יש רק מוזיקה, ואי אפשר להוסיף לחווית המאזין דברים מעבר למה שמגיע דרך האזניים. אבל על הבמה - זה הערך המוסף. פיטר גבריאל שר שיר שלם בהופעה כשהוא תלוי במהופך ומתהלך על גשר התאורה. ג'רי לי לואיס הצית פסנתר בהופעה (תוך כדי נגינה עליו..) לצאת מקונכיה שקופה... למלוק ראש של יונה... לצייר על הפרצוף, לתת לפעלולן בוער לרוץ על הבמה... אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על ההופעות של מדונה. לא חסר דוגמאות לתוספות ויזואליות. יש שיגידו שהן מסיחות את הדעת מהמוזיקה עצמה וככאלה רק מזיקות, ויש כאלה שיתייחסו אליהן כמו חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה. בתקופה הזו, כולם צמאים לגירויים. הצירוף ''חוויה טוטאלית'' הפך להיות שגור בפי מפיקים, אמנים, וסתם סוחרים. אנשים מעוניינים לחוות משהו גדול יותר, להיות מופתעים, להתחבר למוזיקה מזויות בלתי צפויות, לערבב בין המדיות השונות, לקבל את מלא החויה האפשרית ולדחוק את הגבולות. מופעים אוונגרדים, כמו דה-לה גווארדה, כבר אינם שערורייתיים כפי שהיו, מעורבות הקהל בהופעות, היא כבר עניין שבשגרה, ומסכי ענק המשדרים תמונות ווידאו אל הקהל גם הם ''חדשות של אתמול''. ויחד עם זאת, גם ''תנו למוזיקה לדבר בעצמה'' זה משפט שמיושם בקונטקסטים שונים בהצלחה רבה. לא תראו בחורות מתפוצצות באויר במופעי הג'אז של מועדון הכותנה, או בבלו-נוט, הנגנים של הפילהרמונית נזהרים להגיע בהופעה אחידה, ומתעצבנים אם איזו סבתא פותחת עטיפה של סוכריה... מופעי אנפלאגד מינימליסטים מושכים קהל רב.. בקיצור, בנושא הזה, אין טעם להיכנס לתבנית, לשם תבנית. אם לדעתך התוצר הסופי מצדיק את זה או לא, זה בעיקר עניין לדיעה אישית. אני חשבתי שזה מתאים - זה סיפר את הסיפור. teacher אין תשובה יותר טובה מזו עכשיו מתקשה לענות נקודתית להופעה של דן.. |
|
|
Venus in Furs(מתחלף)
|
לפני 17 שנים •
16 במאי 2007
אוקיי, עכשיו תורי?
כל החושים הבריאים אומרים, תשאיר את השרשור הזה, שידעך, שיעלה עובש עם שש התגובות שלו, תן לאינרציה לעשות את שלה, תרדים את הנושא המופרך הזה ממש כפי שהשלטונות מרדימים נושאים חשובים בהרבה. לא. אני מכריז מלחמה. אני מכריז מלחמה על הבערות, על הארון, על התפיסה המתחבאת, המתנצלת. לא יהיו הרוגים במלחמה הזו, גם לא נפגעים. ישתתף בה רק מי שירצה להביע עמדה ערכית. בעד כבוד האדם וחרותו, בעד אינדיבידואליזם, בעד הצורך להיות מי שאני ומה שאני, ולא להצטרך לבחור בין זה לבין שאר העולם. להיות סוטה, ושזה יהיה בסדר. אולי אפילו מגניב. גל עכור עלה עלי מאז ההופעה. השרשור דל המשתתפים הזה, העובדה שפלאשי לא הרגישה נוח עם פרסום התמונות המדהימות שלנו אחרי שפורסמו, העובדה שקורדליה לא מסכימה אפילו שאראה את התמונות, העובדה שהמתופף שעובד איתי, למרות שזו ההופעה השלישית, ושהוא היחיד שחבר קהילה מבין כל הנגנים, מרגיש צורך לפתוח שרשור ולתהות האם יש מקום לשלב סשנים כשואו בהופעת רוק.... וול, בפרשנות שאני נותן לזה, בעולם המושגים שלי... אין לזה שום קשר עם ההופעה, עם מקצוענות, עם כלום... מלבד - ארוניות, פחד, חוסר שלמות. עובדה שלונילים בהרכב זה ממש לא מפריע, להפך. הם מסתקרנים, ומתגרים, ונמשכים. הלילה הייתי בגנון. היה כמו בכל יום שלישי בעת האחרונה. ים פוטנציאל, ו(כמעט) אפס התרחשות. ךגמרי במקרה היו שם בועז, לקוח שלי, אשכנזי וחנג' אולטימטיבי, ובחור שהיה בדנג' לפני שנה עם זוגתו אחרי שתהום 'גררה' אותם לשם. שניהם התלוננו על מיעוט האקשן, וכך גם איתמר, הבחור מהחנות שאני קונה את המדיות ברחוב עליה, שהיה בהופעה שלי בחמישי האחרון והלך מוקדם מדי עקב היעדר אקשן. לך תסביר לו שהאקשן הגיע בהמשך, בשלוש לפנות בוקר, ושאם הוא היה בא שלישי הזה... וול, הוא היה הולך הביתה אפילו קודם. אני רק יכול לתאר לעצמי שכשהוא מדמיין בעיני רוחו הקודחת " מועדון סאדו " הוא לא מדמיין מועדון חברים שיושבים על הבאר ומסתכלים אחד בשני בעיני עגל. כשהגעתי לדאנג'ן, לקהילה, לפני שנתיים וחצי, הייתי גבר בודד, לא הכרתי אף אחד. לבשתי את האזיקים ואת הקולר בשיחים בכיכר קדומים, ואמרתי לעצמי שאם אני טו מאצ' אפילו בשביל הדנג', אז זהו, אני יורד מהארץ. לשמחתי, התקבלתי שם הכי מדהים שאפשר לתאר, עם סשנים עם כל מיני ועם מלכות הבית, ואז הפנו אותי לכלוב, ו-וול, השאר כבר באמת היסטוריה. נמאס לי מהארוניות. אני כועס על עצמי, שהתחבאתי, במשך כמעט שלושה עשורים. שכל הסימנים הראו לי מי אני, אבל בחרתי להתעלם מהם, או לנסות למתן אותם. לא עוד. אז כנען. אני חושב שהקטעים הבדסמים בהופעה בהחלט במקום. אני חושב שהם תורמים להתלהטות הרוחות, אני חושב שהם יפים בעין, ומחרמנים, ובעיקר מהווים סוג של מצעד גאווה. אני חושב שיותר פתיחות בעולם הונילי כלפי הסטיות שלנו תועיל לכולנו. ואני חושב שהפעילות הזו תורמת לכך. לקוחות וידידים ונילים שלי שהיו בהופעה נפתחו יותר לקטע בעקבותיה. מרי, הזמרת השחורה שהיתה לראשונה בדנג' ולראשונה בהופעה שלי ונצפתה אחרי ההופעה משחקת עם איזה עבד עכשיו מוכנה להודות לראשונה בחייה שיש לה משיכה לתחום, ורוצה לבוא שוב לדנג'. אני לא מתכנן להפסיק. גם אם היו אלף תגובות שליליות. אני רואה בזה שליחות, אני רואה בזה ציונות. אם הייתי חי את חיי לפי מה שאנשים מצפים ממני, הייתי עכשיו בטח איזה דוקטור מיובש במכון ויצמן, שגולש בסתר לאתרי בדסם ומקפיד על דיסקרטיות. אני מודע לזה שדברי אינם פוליטקלי קורקט, וקרוב לודאי לוקים בשגיאות כתיב ובניסוחים מעורפלים ורווי אלכוהול. אין לי כוונה לפגוע באיש או אישה. אני מאמין בזכותו של כל אדם לבחור את דרכו. אני לא מוכן לקבל שום נסיון של אדם אחר לקבוע את דרכי. אממ, מה עוד. פאק אני מסטול. חזרתי הביתה בלי תהום כי היא רצתה להישאר עם האופנוען בגנון. אני מפרגן, אפילו שכואב לי. אני סוטה. אני חושב שהתגובה של טיצ'ר ראוייה ביותר,, אפילו שהוא הזניח להזכיר את ג'ים מוריסון ואת הפעם שהוא הראה את הזין לאיצטדיון שלם. אני אפילו לא הולך לקרוא מה כתבתי. לא הולך לשכתב, לא הולך לנסות לייפיף מילים ולערפל ניסוחים. בטח פיספסתי המון. בטח זה היה עובד יותר טוב פנים אל פנים. אבל שתדע, שנמאס לי לגמרי להצטדק על מי שאני, נמאס לי להתחבא, נמאס לי לחיות בצללים. נמאס לי להעמיד פנים. אני כמו שאני, מי שאני, מה שאני, מה שאני מרגיש, בכל רגע נתון. ואני לא רואה שום סיבה להחביא את זה. לילה טוב. |
|
|
המלט
|
לפני 17 שנים •
16 במאי 2007
פרות קדושות
התגובה של דן, עם כל האותנטיות והכאב שנובעים ממנה, עושה לדעתי עוול לשאלה של כנען,
ולוקחת את הדיון למקום אחר, לא שייך, שבו ברור ידו שלי מי על העליונה -- כי מי לא רוצה להיות מגניב ופרוע, חופשי וסקסי? מי רוצה להיות תחת כנפי "הבערות,הארון, התפיסה המתחבאת והמתנצלת"? ויש לומר כי בכלוב הסופר-שמרני הזה, כאשר השמרנות מתבטאת ביצירת הפרה הקדושה שנקראת "להיות מי שאני", הרבה מאד דיונים מענינים ששואלים שאלות מענינות לגופם של ענינים מענינים, נגדעים באיבם מבלי שנידונו לגופם באמת, משום שהם מציגים דיעה אחרת; לא המיינסטרים הכלובי -- פשוט אחרת. די מדהים כל פעם לגלות עד כמה הרבה פוטנציאל אינטלקטואלי יש בינינו כאן בכלוב מצד אחד, ועד כמה מעט סובלנות מתממשת בפועל. אז פלאשי לא הרגישה נוח עם התמונות. אז כנען תוהה בקול רם האם החיבור בין המוסיקה שהוא מנגן לבין הסשנים נחוץ או לא. והתגובה של דן: "ארוניות, פחד, חוסר שלמות". זו לא באמת תגובה רצינית, אבל אפשר להתחשב בכך שדן מסטול ורוחו עכורה. זו לא תגובה שמתמודדת עם הקושי האמיתי של השאלה. היא שוברת את הכלים ולא משחקים. "לא רוצים אותי כמו שאני? אז אתם ארוניים, פחדנים וחסרי שלמות.". זה שמוסיקאי מסוים נמנה על חברי הכלוב, לא אומר שאין לגיטימציה לשאלה האם המוסיקה שלו באה לו טוב עם סשנים, או לא. זה לא הופך אותו מיד ל"ארוני, פחדן ולא שלם". להיפך, זה הופך אותו לדי אמיץ . זה לא פשוט להתחבט בשאלות שמטרידות אותך לעיני כל, כאשר ברור לך שאתה נגד המיינסטרים, שמשמעותו כאן, המיינסטרים בכלוב. דן, כהרגלו, מרוכז בעצמו. אולם (איזה מילה מגניבה - אולם) גם כנען הוא אחד הנגנים -- ולא ברור שכל מה שטוב לדן, גם טוב לכנען. בתור מוסיקאי שפעם הופיע בעצמו, ברור לי שיש כל מיני גישות למוסיקה. אין שום פחדנות בגישה שרוצה את המוסיקה חפה מכל דבר אחר, כמו שיש ציירים שעדיין מעדיפים להציג תמונות אילמות שציירו במו ידיהם, מבלי להצמיד לזה מיזם בינלאומי של מסוקים, מוסיקה, הפרשות, אדמה רוח ואש.מצד שני, גם הגישה של דן היא לגיטימית וראויה - ככל שזו מהווה את הביטוי האמנותי של דן. יכול להיות שפגוש צודק, ודווקא בגלל שכנען חבר להקה, היה ראוי לקיים דיון מקדים בתוך הלהקה ולא ישר להוציא את זה לכאן. אבל עצם השאלה כלשעצמה היא מענינת, ולעניות דעתי המרודה, המוסיקה של דן מחוברת לסשנים שלו, ואלה מחוברים אליו בעצמו, ולא נראה לי שיש קיום עצמאי לאחד מן הגורמים, ללא השאר. |
|
|