| עכבר(מתחלף){Yaara-g} |
לפני 6 שנים •
20 בספט׳ 2018
פאן-פיק משרד התרבות (מתוך: סטאלגים פוליטיים)
בתפקיד שלקחתי על עצמי בתוך הקאדר צריך לשמור על סודיות גמורה. חוץ משאר חברי התא, אף אחד לא יודע מה אני עושה בתוך לב המאפליה, כי למרות הסיכון הגבוה, כולנו הושתלנו בתוך משרד התרבות של הממשלה הציונית.
באופן אישי, הצטרפתי לארגון בכדי לנקום את מותו של אבי, הפנתר האפור האחרון. כפי שנהוג אצלנו בארגון, לא היה לו שם אמיתי וגם לי אין. יש לי שם קוד - "העכבר", ויש לי שם בדוי - "עידן וענונו". זהו הלחם הבנוי משמותיהם של שני קדושים, מי ייתן וזכרם יצית את אש המהפכה (אמן). גופי בנוי לתפליות, כולו שרירים מיומנים. עורי בצבע ברונזה. שכלי, בהתאם, משוייף עד לדרגת החדות המירבית. אני פוסע בתוך המשרד: יום העבודה נגמר ממזמן וכל השדכנים הוחזרו למקומם. חשוך כאן ואין אף נפש חיה מלבדי. אני מוצא את דרכי בזחילה בין פירורי הבורקסים אל הארונות השחורים. אני מושיט את היד שלי פנימה ומוציא מגילה שחורה שעליה כתובה בדיו שחורה "הרשימה השחורה". זהו רצונו של הארגון להשיג עותק של הרשימה ולהציגו בתרגיל ליצני מתוחכם: ראשית נחדור אל הליכודיאדה בתחפושות של אשכנזים שמנים. לאחר מכן נקרין על חומות העיר את הרשימה השחורה באמצעות מקרנים עוצמתיים (אשר יוברחו פנימה בתוך הבטנות של התחפושות שלנו). אני כובש צחוק מתגלגל כשאני אוחז במגילה, ופתאום שומע מאחוריי רחש קל. כמו דביבון מכאני, אני נדרך כולי ומביט לאחור. משהו נע במשרד של השרה. לפתע נדלק האור, וצל - לא, זה לא יכול להיות, אבל זו היא - מופיע על תריסי החלון הפנימי. אני נשטף תערובת רעילה של אדרנלין וקורטיזול, ושוקל במהירות הבזק אם עליי לבלוע את סוכריית הציאניד בטעם פלאפל. מאוחר מדי, היא פותחת את הדלת ומכוונת לראשי אקדח קולט 48'. עם האקדח היא מסמנת לי להיכנס למשרד ואז - "כפיים!" "מה?", אני שואל המום. "תושיט לי את כפות הידיים שלך!", היא צועקת בקול של פסיכולוגית ילדים. אומנם דגל שחור מתנוסס מעל לפקודה הזו - אבל אני מוצא את עצמי מציית לה בעיוורון מוחלט. במיומנות, היא מחברת אל הזרועות שלי רצועות בצבעי המשטר - כחול לבן ואדום, עם נצנצים. אני מביט בה דרך עיניים פעורות, במבט מבועת, כשהיא גוררת אותי על הפרקט ומחברת את הרצועות אל ארבע שלשלאות כבדות. את שלשלאות המתכת היא מחברת באמצעות ווים נסגרים אל לוחות השעם השונים שמצויים בשפע במשרדה. היא מדליקה את מערכת הסטריאו ומיד מכבה אותה משום שהרדיו משמיע, בפתאומיות מבהילה, גרסת טראנסים של ההמנון. היא שמה קסטה, מדליקה מחדש את המערכת, ולוחצת פליי. אני מקבל מנה זעירה אך נחוצה של הקלה רגעית: הטייפ מנגן גירסה רגועה ואיטית של ההמנון. הכל נעשה עד כה בדממה. עתה היא מהדקת את החיבורים. אבריי מתוחים על הרצפה הקרירה. בראשי רצות מחשבות - מה היא תעשה לי? מה היא מתכננת בראשה היפה? ואני לא מאמין שחשבתי את זה. היא לא "יפה", אבל יש בה משהו שמעורר יראת כבוד. אני מרגיש כיצד במוחי נערך קרב בין האדיאולוגיה האנטי-שלטונית בה אני אוחז ובין ההערצה המוחלטת לאישה שעכשיו פושטת את בגדיה. בגדי העבודה שלה נופלים לרצפה. גופה הערום מתגלה לי - ירכיים עבות, חזה בגודל בינוני וכוס שנמצא תחת מעטה של הסוואה צבאית חומה-שחורה. היא פותחת מגירה ושולפת תיק בד קטן. היא מושכת את הרוכסן ובאיטיות שמענה אותי, היא מוציאה מתוכו את אחד מהארטיפקטים הקדומים של מפלגת "חירות" - "שמלת ירושלים המזרחית" העשויה עור מעובד ומעוטרת בדחפורים מכסף וזהב. היא משתחלת פנימה במהירות, ובעודי שוכב פרקדן על הרצפה, אילם לגמרי מרוב השתאות, היא משחררת כפתור וחושפת מחדש את איבר מינה הפרוותי. "עכשיו תלקק את שתי הגדות, כלב בוגדני!", היא צורחת מעליי ודוחפת את עצמה את תוך פניי. אני משתנק ומנסה לנשום, אבל כמי שעבר את שנותיו החשובות ביותר בקריות, אני מורגל לתחושת המחנק, ולבסוף אני נכנע לה. הלשון שלי נעה בתזזיתיות בתוכה, על שפתיה הגסות, ושוב נתחבת פנימה, אל הסליק הלוהט של הואגינה שלה. זה לא מספיק לה, והיא מגישה לי את ישבנה. "רק בני תרבות אוכלים תחת! תאכל תחת יא סמרטוט אדום!" היא קוראת בגאון, ומזכירה לי זמנים יפים בהם הייתי מפליק לקומרד שירה עד שלחיי ישבנה היו אדומים כמו הפמפלטים ששכפלנו במכונות הזירוקס ופיזרנו מהגגות בטכניון. אבוד בתוך החוויה, אני מלקק את החור הקסום, ורד המשטר. היא דוחסת אותי לרצפה. "אתה לא תמות! אין זה מתפקידך למות, חייל!", היא זועקת במה שנשמע כמו פראפרזה על משהו של אפרים קישון או חנוך לוין. על כל פנים, מרוב מחסור בחמצן אני כבר איש כחול. ואז היא עולה. אני ממלא את ראותיי אויר הרים צלול כיין ומגלה שהסיבה היחידה שהיא עלתה היא שהיא גומרת בעוויתות פראיות ומשפריצה לכל עבר את נוזליה. "חובה לחסוך במים!", הייתה אימי היקרה אומרת תמיד (מזל שהיא לא נשארה בחיים כדי לראות אותי עכשיו). באנחות קולניות השרה יורדת ממני. ואז, בלי להוציא ולו הגה אחד מפיה, היא סוגרת את הפתח שבשמלתה, פוסעת מחוץ לחדר, מכבה את האור ויוצאת החוצה. בסרחון של חנות דגים היא משאירה אותי, עד הבוקר - עד שמגיעים הפקידים החרוצים במיוחד של המשרד. |
|
|
hrgiger
|
לפני 6 שנים •
21 בספט׳ 2018
מצויין (:
|
|
|
Netrunner(נשלט)
|
לפני 6 שנים •
21 בספט׳ 2018
עכבר, הנה השולטת מהסיפור שלך.
כותב יפה 
|
|
|
| פלייפול |
לפני 6 שנים •
21 בספט׳ 2018
כפיים!
|
|
|
ArchAngel(שולטת)
|
לפני 6 שנים •
21 בספט׳ 2018
Re: פאן-פיק משרד התרבות (מתוך: סטאלגים פוליטיים) עכבר כתב/ה: "תושיט לי את כפות הידיים שלך!", היא צועקת בקול של פסיכולוגית ילדים. 
|
|
|
|
exquisite
|
לפני 6 שנים •
22 בספט׳ 2018
משעשע מצחיק מקורי וסוטה .
עכבר , האם קיימת פה השוואה בין קצינות האס אס הנאציות לשרות בישראל ? ושאלה יותר חשובה האם הסיפור מייצג תפיסה פוליטית בה ישראל היא מדינה פאשיסטית -נאצית והסטלאג הוא פורנוגרפיה סאדו מאזוכיסטית מגרה הגורמת לקורבן להימשך אל התוקפן הציוני ? |
|
|
| עכבר(מתחלף){Yaara-g} |
לפני 6 שנים •
22 בספט׳ 2018
השלווה בקול כתב/ה: משעשע מצחיק מקורי וסוטה .
עכבר , האם קיימת פה השוואה בין קצינות האס אס הנאציות לשרות בישראל ? ושאלה יותר חשובה האם הסיפור מייצג תפיסה פוליטית בה ישראל היא מדינה פאשיסטית -נאצית והסטלאג הוא פורנוגרפיה סאדו מאזוכיסטית מגרה הגורמת לקורבן להימשך אל התוקפן הציוני ? לצערי אני מנוע מלענות על שאלות בשלב זה. כאשר יחשפו עוד פרטים ב"ישראל היום" אוכל להשיב לך. |
|
|
אישון מאוזן(נשלט)
|
לפני 6 שנים •
23 בספט׳ 2018
מעולה. תודה (:
|
|
|
בטי בום(שולטת)
|
לפני 6 שנים •
23 בספט׳ 2018
תדמיין שיש פה תמונה של אישה שמסירה כובע.
מעולה |
|
|
עוץ הגדול(נשלט)
|
לפני 6 שנים •
23 בספט׳ 2018
הקבלה בין סאדו לדיקטטורה.
איש שמאל שמשווה את ישראל לנאצים. לא ראינו את זה בעבר... ממש מקורי... עם זאת, הכתיבה עצמה נחמדה. |
|
|