אתיקה, טראומה וגבולות אדומים: האם הכל מותר בהסכמה? (טריגר אונס)

בעקבות הפוסט שפרסמתי על הסשן האחרון שלי, קיבלתי לא מעט תגובות "אדומות". רבות מהן הביעו דאגה עמוקה, וחלקן טענו שהדברים חרגו מכללי האתיקה הבדס"מית. אני מודע היטב לקיצוניות של הסיטואציה, אבל אני רוצה לעורר כאן דיון ולהסביר את הצד שלי בעיניים פקוחות.
כדי להבין את הבחירות שלי, חשוב להכיר את נקודת המוצא שלי: אני נשלט ומזוכיסט אקסטרימי, מאוד מנוסה ובעל סף כאב משמעותי. עבורי, רק כאב עוצמתי – כזה שמגרד את הבטן מבפנים – מעניק בסופו של דבר את הסיפוק ואת השלווה הנכספת. האקסטרים הוא המקום שבו אני מרגיש חי ובטוח.
לפני הסשן נערכה שיחת תיאום ציפיות מעמיקה. הייתה תקשורת רציפה ותחושת ביטחון לכל אורך הדרך, ונכנסתי לסיטואציה הזו בידיעה מלאה לקראת מה אני הולך.
אחרי הסשן הרגשתי בסדר גמור. עלו דברים, כצפוי, אבל הם היו בשליטה מוחלטת. הרגשתי הקלה גדולה, כאילו משהו בתוכי התנקה והשתחרר. השחזור הזה – ובעיקר היכולת להיות "שימושי" עבורה כשהיא בתפקיד האונסת ולצורך שלה בזה – חיבר בתוכי כמה חלקים
אני יודע שזה לא תחליף לטיפול. עברתי טיפול מקצועי בטראומה הזו, אבל השחזור החוויתי והעובדה שנהניתי ממנו (כן, גם מינית) השלימו אצלי תהליך פנימי עמוק.
אשמח לשמוע את דעתכם: האם כשמדובר באדם מנוסה עם צרכים קיצוניים, "חריגה מהכללים" יכולה להיחשב כפרקטיקה בדסמי"ת ? איפה לדעתכם עובר הגבול בין הכללים שנועדו לשמור עלינו לבין חופש הבחירה של הפרט בתוך המרחב הבטוח שלו?


להלן הפוסט:

האונס (טריגר)

יש לה עניין משמעותי עם האונס שעברתי כנער ורצון להכיר לפרטי פרטים מה קרה שם בדיוק, איפה הכרנו, איך קראו לו, מה הוא לבש, איך הוא הריח?

הרגיש לי מוזר השאלות האלה ואפילו קצת פולשניות מדי, כאלה שנוברות עמוק בטראומה שלי.

היא לא וויתרה והמשיכה לשאוב ממני כל בדל של זיכרון עד שחזרתי להיות אותו נער ששכב על המזרון באיזו דירה מעופשת בבני ברק שמתחנן על חייו.

שאלתי אותה מה כל כך מושך אותה לגרום לי לשחזר את האונס?

"הכאב שלך מרגש אותי", היא ענתה לי. "אני מגיבה לכאב שלך והסיבה לא קשורה אליך אבל משום מה זה משהו שקשה לך להפנים. כנראה אתה רגיל להיות במרכז הסשן ושהכל סובב סביבך. איתי זה אחרת".



השבוע היא שולחת לי וואטסאפ - "אתה דופק דפיקה אחת בדלת. ברגע שתשמע אותי, תעצום את העיניים ואל תפתח אותם עד שתקבל הוראה אחרת. אתה לא פונה אליי ולא מנסה ליזום שיח בשום צורה. אם יש לך משהו מהותי לשאול אתה אומר ''שאלה'' ומחכה לרשותי כדי להמשיך".



"אני יודעת בדיוק איך אני רוצה אותך.

אני רוצה שתלחשי לי באוזן מה שהוא עשה לך ושתתעכבי על כל משפט."



אני אצלה דופק בדלת רועד מפוחד אבל גם סקרן ורעב להיות שימושי לרעב שלה, זאת חוויה עילאית.

אני מדמיין את הידיים שלה נוברות בתוכי בגסות ופוצעת אותי כי הבשר שלי משביע אותה הרגשתי לרגע כמו בשר באיטליז התלוי באנקול ונפרס לכל דורש. "אתה יכול להיכנס" אני שומע אותה אני מתלבט עוד רגע קט מריץ בראש את האפשריות ואת ההשלכות ונכנס פנימה. אני עוצם עיניים ומרגיש אותה סוקרת אותי, היא מדביקה את העיניים שלי בפלסטר ומכניסה אטמים לתוך האוזניים שלי.

הרגשתי בתוך בועה, לא רואה ולא שומע נשאר לבד עם הפחדים והחששות.

"תתפשט" היא אומרת לי היא עוזרת לי להתפשט עד שאני עירום לחלוטין. לאט לאט אני מתמסר לתחושת הניתוק הזו לא רואה ובקושי שומע, היא גוררת אותי אליה צובטת ומכרסמת את הפטמות שלי. פתאום אני מרגיש אותה מתעסקת עם הזין שלי מכניסה אותו לתוך טבעת מתכתית, היא מכניסה את הזין שלי לכלוב צניעות ונועלת אותו.

גם ככה אין לו שימוש ואני לא רוצה שהעיסה הקטנה שלך תתנדנד כשאני מזיינת אותך. חוץ מזה גם ככה אתה לא יכול לזיין מאז שזה קרה. עקר.

אני בולע את הרוק, היא נגעה בנקודה רגישה וזה הקושי שלי לתפקד כגבר במיטה ואת ההשלכות של זה על חיי הנישואין שלי, כבעל , על הגבריות שנלקחה ממני באותו הערב, הכאב ובכלל על הדימוי העצמי שלי - הדיסוננס בין הגבר שאני צריך להיות לבין הנקבה שבתוכי.

היא מלבישה אותי בתחתון תחרה אדום עם מקום לכלוב (ידעתי את זה מתמונה שהיא שלחה לי יום קודם). "תשבי על הרצפה" היא אומרת לי, "שמעתי שאת שרמוטה טובה. אז את בטח יודעת איך למצוץ בולבולים". אני שומע אותה גוררת כיסא ואז מלבישה את הגרון שלי על הזין שלה שהיה עבה ובקושי נכנס לי לפה, אני משתנק ודומע והיא שוב דוחפת לי את הראש דופקת אותו לתוך הזין שלה. לרגע היא מוציאה את הזין שלי ממנה וסוטרת לי חזק עמוק יותר "זונה! את לא זזה מכאן עד שאני גומרת".

היא מחזיקה את הראש שלי ופשוט משתמשת בו כמו חפץ ורפלקס ההקאה שלי מתפקע ואני מחרחר והיא נותנת לי לנשום מדי פעם, סוטרת לי ואני כבר מתמסר לזין שלה שדופק את הגרון שלי הסטירות שלה שלחו אותי ליקום מקביל ואז אני שומע אותה מתנשפת עמוק יותר. "זונה!" והיא באקסטזה ממלאת את הגרון שלי ולא נותנת לי לצאת ואז גומרת בשאגה.

אני נשאר על הרצפה מסדיר נשימה יורק את כל מה שיצא ממני היא מסתכלת עלייו אומרת לי "תבלעי הכל"

היא מקימה וגוררת אותי לחדר המיטות ומשכיבה אותי על הגב "תפסקי רגליים" אני שומע אותה אומרת.

היא מורידה לי את אטמי אוזניים ופתאום אני מתחיל לשמוע אותה בבירור ואת הקול של השכנים ואת המכוניות ברחוב, כאילו חזרתי למציאות אחרי שהייתי שקוע בעולם אחר.

היא תופסת חזק את הרגליים שלי ומניחה אותם על הכתפיים שלה בדיוק כמו שסיפרתי לה איך הוא אנס אותי

"תתחילי לספר לי איך הוא אנס אותך ואני רוצה לשמוע הכל".

אני מרגיש שהיא משמנת את החור שלי ומרחיבה אותו עם האצבעות שלה ואני מתחיל לספר לה את הסיפור שהיא כבר יודעת...

"אני בן 16, חיפשתי בצאט תפוז מישהו שיראה לי סרט פורנו כי זה מאוד סקרן אותי. גבר אחד הציע לאסוף אותי היה לו בית ריק והוא ישמח להראות לי. הוא אוסף אותי ברכב שלו לבית שלו, אנחנו מתיישבים לראות את הפורנו הראשון שלי בתור ילד חרדי שמעולם לא ראה אישה בעירום או תמונה לא צנועה, זה היה בהחלט שוק".

"תמשיכי" היא אומרת לי כשהיא משחקת עם הזין שלה בחור שלי ואני ממשיך.

"התחלנו לראות סרט פורנו אבל מאוד מהר הוא התחיל לאונן לי ובאיזה שלב גם להפשיט אותי. הוא הוריד אותי למזרון, השכיב אותי והתחיל למצוץ לי, זה היה לי מאוד נעים כי מעולם לא הרגשתי את זה".

"תמשיכי" היא אומרת לי ואני ממשיך.

"באיזה שלב הוא מוריד ממני לגמרי את המכנסיים ומעלה את הרגליים שלי על הכתפיים שלו".

"איזה מבט היה לו ?" היא שואלת, אני מתאר לה את המבט הרעב שהיה לו, ואת העיניים המפחידות שהיו לו .

"תמשיכי" ואני מרגיש שהיא תופסת את הרגליים שלי על הכתפיים שלה, מסנכרת את האונס שלי עם מה שקורה עכשיו . "ואז הוא תופס אותי חזק כי רציתי וביקשתי ללכת. הוא לא נתן לי ותפס אותי בביצים שלי ולחץ אותם שאני לא אזוז",

היא תופסת אותי בביצים - "תמשיכי"

"ואז הוא יורק לתוך החור שלי ומכניס לשם אצבעות", אני מרגיש שהיא מכניסה את האצבעות שלה לתוכי. "ואז הוא הכניס את הזין שלו לחור שלי" וזה הרגע שהיא הכניסה את הזין שלה לחור שלי. "זה כואבבב, גם אז וגם עכשיו... " היא התחילה לפמפם אותי באמוק

"מה עשית כשהוא זיין אותך?"

"בכיתי" עניתי לה בבכי.

היא מתחרפנת וננעצת בתוכי עמוק יותר וכבר אין לי אויר לספר לה מה היה בהמשך אבל ממילא היא כבר לא היתה צריכה לשמוע.

היא נכנסה עמוק לדמות של האנס ואני הרגשתי שוב אותו הילד שנאנס.

היא מגבירה את הקצב של החדירה לתוכי

הראש שלי נדפק בקיר היא אהבה את זה והחזיקה את הראש שלי ודפקה אותו בכל נעיצה שלה בתוכי אני שומע אותה מתנשפת ומוחצת אותי כמו ההוא.

היא מחזיקה את הצוואר שלי ולא נותנת לי לנשום

כדי לנעוץ את עצמה לתוכי חזק יותר היא שמה על הפרצוף שלי כרית ומועכת אותה עליי, אולי כדי לא לראות אותי או כדי לחנוק אותי אין לי מושג.

היא ממשיכה להגביר את הקצב והיא הופכת אותי לתנוחה כזו ולתנוחה אחרת, פעם על הגב ופעם בתנוחת עובר והיא מפסיקה רק כדי להסדיר נשימה וכדי למקם את עצמה טוב יותר.

ואני, כבר ממזמן מרחף ומנותק מרגיש איך סיפור האונס והכאב שלי ואיך הגוף שלי, משמשים את החרמנות שלה. ההרגשה להיות האובייקט לרעב שלה חידלו אותי מלהתקיים .

היא רוטטת גועשת בזעם והזין שלה עמוק בתוכי מורחת עליי את הזעה שלה עד שהיא גומרת בצעקה ונשכבת עליי באפיסת כוחות.

היא ירדה ממני ונשכבת לידי כשאני בתנוחת עובר מסדירה נשימה נוגעת בי מכניסה אצבעות לחור שלי "החור שלך מטריף" היא אומרת לי, "כמו שתינוק צריך מוצץ את צריכה זין בתוכך. רק זה מרגיע אותך".

אני ממלמל לא יודע איפה אני נמצא

מבולבל מרחף ובעיקר מרגיש סיפוק מלהיות כל כך שימושי וכל כך משמעותי לצורך שלה בכאב ובחור שלי

את הטקסט הזה היית צריך לכתוב לפני הפרסום של הטקסט המקורי כדי לשמור עליך, עליה ועל הסביבה שקוראת מה שכתוב וכדי להכין אותנו טוב יותר למה שעומדים לקרוא.

הכל מותר כל עוד שני הצדדים רוצים בכך בלב שלם וכל המסביב המוכר קורא כדי שזה לא יהיה אסון אלה סשן בדסמי שמביא ערך כלשהו - הסשן עצמו בכלל לא בעיה - אומנם לא לכולם, אבל שיתמודדו.

הבעיה מבחינתי היתה לקרוא את זה ללא הקשר. בכלל הבנתי שזה נעשה כך כדי ליצור ערך-שוק לחוויה. שגם בזה יש קסם, אבל לפחות היית כותב את זה מפורשות אחרי, אם לא לפני.

ללא ההקשר אתה חושף את השולטת ואותך לביקורת שלא מגיעה לכם, וגם ההסבר הזה פה כבר אינו מספיק כדי לתקן נזק שנעשה.

לקח לי קרוב לשני עשורים להבין שמה שהזמנתי לתוך החיים שלי כמיניות בדס"מית מאז שהייתה לי מיניות, היא שחזור של טראומה. בסתירה מסוימת, תמיד ועדיין מעצבן אותי שלמשל בתוך הטיפול הדינמי שלי והפרוידיאני מאוד זה כל מה שהם שרואים בבדס"מ. כי בשבילי זו בכל זאת, נטייה מינית. בסוף זה הדבר שהפנימיות שלי הכי מתהווה אליו. וגם אתה אומר שהדרך היחידה שאתה יכול להגיע לקתרזיס היא בחווית כאב קיצוני. אבל לפני שמעניין אותי מהאתיקה ומהרגשות הפריכים של הקוראים שלך (כלומר, אני שמה עליהם זין), אני שואלת אותך על האקסיומה הזאת, שאפשר להרגיש משהו רק כשמתענים עד דק. לדעתי זו הנחה הרסנית, לפחות עבורי. כי לפעמים לשים את עצמך במקום שבו מישהו משחזר את המקומות הכי אפלים שלך, גם מזמין בחירה באנשים שיש בתוכם סוג של אלימות או אדישות שעלולות להוביל לא רק "לשחזור טראומה בתנאים בטוחים", אלא להוסיף עוד חוויות טראומתיות לשק. כי אנחנו עלולים לחפש את הפוגעים שלנו ואת התפקידים שלהם בפרצופים מתחלפים, ואז הבדס"מ לא נהיה סתם פרקטיקה מינית. הוא נהפך להיות כל הקשר עצמו. אהבה שהיא לא רק דבר נעים. אלא צריך להרוויח למשל, או שהיא משולבת בהשפלה, הכאבות, שליטה, מאבקי כוח תפקידים, לופים, חוסר זמינות רגשית ומעשית, מגבלות. אם תגיד לי שהשולטת שלך היא גם בנאדם טוב בבסיסו שאוהב אותך, דואג לך, רואה אותך, לא מכאיב, מקטין, ומשפיל נפשית, אלא מרומם אותך, מעריך אותך, נוהג בך בעדינות, בכבוד, בזהירות, בהדדיות, באופן שלם, כגבר וכבן זוג, אז אני חושבת שזה מה שחשוב יותר מהכל. ואז אני אשאל אותך- בהינתן כל זה, איך זה שאתה עדיין מרגיש חי רק כשאתה משחזר את הדבר הכי נורא שקרה לך? אבל אין ספק שאני גם מבינה למה.

נשמע שאתם יודעים מה אתם עושים ומגלים אחריות אחד כלפי האחר. לא ראיתי את הפוסט המקורי כשפורסם אבל לאחרונה מדווחים כאן על אמירות כגון בוקר טוב יום יפה היום. כך שלא הייתי מתרגשת מדיווחים ותגובות. נשמע שאתה בידיים טובות- ראשית של עצמך כי אתה מטפל בעצמך וכן אצלה. עזוב כללים- יש לך מצפן פנימי עמוק כך נשמע- לך איתו.

לא קראתי את הפוסט שלך, מתנצל, לא קראתי כי אני לא רוצה שיסיח אותי מהנקודה הזו שהעלית.
השאלה הזו שאתה שואל.

ומה שאני רוצה לחדד זה, שהשאלה הזו לא עומדת לבד, היא לא שאלה של יחסים בדסמים,
היא לא שאלה של יחסים בכלל.
זו שאלה מהותית מאד, עקרונית מאד.
כמה חופש אנחנו מאפשרים לזולת, הן כמדינה הן כחוק והן כחברה,
וכמה מסגרות מגבלות ומשטור אנחנו מחילים על הפרט.
זה השאלה השורשית, והכל נגזר ממנה.
ואם נסתכל קצת עלינו כחברה ועלינו כמדינה, התמונה לא עקבית לא קוהרנטית ולא ברורה.
לדוגמא, אנחנו מאפשרים לפרט אלכוהול ללא מגבלה, למרות שאנו יודעים שזה מביא להתמכרות, ולבעיות גופניות קשות.
אבל אנחנו לא מאפשרים סמים, שחלקם גורמים, אהההה, בדיוק למה שאלכוהול גורם.

אנחנו מאפשרים הומוסקסואליות וריבוי בני זוג וכו וכו', אגב הן כמדינה והן כחברה, והדגש כאן על החברה.
אבל גם מכדינה וגם כחברה, במיוחד כחברה, אנחנו לא מאפשרים נישואים או זוגיות של אח ואחות,
ולמען הסר ספק זה אח ואחות בוגרים לחלוטין.
אנחנו מאפשרים לפרט לעסוק בספורט אקסטרימי ומסוכן, כגון טיפוס הרים או כל מיני סוגי צלילה מסוכנים. וכו'.
אגב, אותה צביעות קיימת גם לגבי זנות, שאנו לא מאפשרים, אבל לאותה אישה שלא איפשרנו לעבוד בזנות,
אנחנו מאפשרים לעשות אלף עבודות אחרות, בזויות, מסוכנות, וכאלו שיזיקו לבריאותה.
בעצם זה שאנחנו לא מאפשרים לאותה אישה לעבוד בזנות, אנחנו אוסרים עליה לעשות בגופה כרצונה וכראות עיניה.
ולא משנה כרגע הבעד והנגד והסיבות למה לא מאפשרים לה, התוצאה היא אחת, שהיא בנושאים מסויימים לא מחליטה על הגוף שלה.
אני לא מביע עמדה בעד או נגד כאן.
רק מראה את היחס הלא עקבי שלנו לחופש הפרט, חופש הזולת.

ומכאן גם נגזרת השאלה, האם זו זכותך וזה בסדר גמור שתעשה אקט מיני שיכול להיות מסוכן לך, שיכול ליצור בך טראומה,
שיכול להזיק לך.
או שאנחנו כחברה וכמדינה נאסור זאת עליך וננסה לעצור אותך מלעשות אותו.

התשובה לשאלה שלך טמונה בשאלה של חופש הפרט עד כמה ועד איפה, השאלה שלך לא עומדת לבד תלושה מהשאלה השורשית והיסודית
על חופש הפרט.

היי,
דעתי הקטנה היא שההתנגדות לפוסט או אי הנוחות מגיעה אולי מכך שנראה שההנאה שלה מגיעה מהסבל הספציפי שעברת, מהפגיעה שלך.
אני אישית לא הצלחתי לשרוד את הפוסט המקורי והפסקתי כשהבנתי לאן זה הולך.
זה מרגיש כמו לראות אדם יושב ונהנה מסרט סנאפ .
ואם זו פרקטיקה בדסמית לגיטימית ? זה כבר בעיני שלך עם עצמך לדעת

"אני יודע שזה לא תחליף לטיפול. עברתי טיפול מקצועי בטראומה הזו, אבל השחזור החוויתי והעובדה שנהניתי ממנו (כן, גם מינית) השלימו אצלי תהליך פנימי עמוק."
זה משפט מאוד חשוב בעיניי
ובאופן כללי ההקדמה הזאת חשובה מאוד כי זה משהו שאני (למשל) לא הבנתי אותו מתוך קריאת הפוסט בלבד

כי כשאני קראתי את הפוסט המקורי, מה שאני נתקעתי עליו בעיקר היה המשפט הזה:

"ואני, כבר ממזמן מרחף ומנותק מרגיש איך סיפור האונס והכאב שלי ואיך הגוף שלי, משמשים את החרמנות שלה. ההרגשה להיות האובייקט לרעב שלה חידלו אותי מלהתקיים ."

וזה זרק אותי למקום ולמחשבות של "אוי, זה נראה כל כך רע, כל כך מזיק וכל כך עלול לגרום לטראומה מחודשת כי יש כאן מצב של ניתוק קלאסי"

ונכון, קיים גם המשפט הזה שם:
"מבולבל מרחף ובעיקר מרגיש סיפוק מלהיות כל כך שימושי וכל כך משמעותי לצורך שלה בכאב ובחור שלי"

אבל עבורי (דגש על זה שזאת התפיסה שלי נקודתית) היתה עדיין ראייה של: "זה שחזור של הטראומה שכנראה תגביר את העוצמה של הטראומה או אפילו תיצור אחת חדשה
.

לגבי שאלתך, אני מסכימה מאוד עם פיין:
"הכל מותר כל עוד שני הצדדים רוצים בכך בלב שלם וכל המסביב המוכר קורא כדי שזה לא יהיה אסון אלה סשן בדסמי שמביא ערך כלשהו - הסשן עצמו בכלל לא בעיה - אומנם לא לכולם, אבל שיתמודדו."

הייתי פעם בסשן קשוח שמהצד נראה כמו חציית גבול ברורה. מי שהייתה שם כמעט עצרה את זה מרוב סף כאב וקשיחות ובשבילי לעצור היה הדבר הכי נורא שהיה אפשר לעשות לי באותו רגע. הרגשתי שזה נכון לי, רציתי את זה והייתי מסכימה לזה שוב.
בדיעבד.. אני יודעת להגיד שזה לא היה באמת מוחזק. זה זכור לי כסשן חזק, אפילו טוב, אבל באותה נשימה אני יכולה להגיד שאם הייתי נכנסת לזה היום בלי מעטפת ודיוק של האחרי, זה כבר היה פוצע אותי.

מה שונה בין אז להיום? הרבה דברים, אבל בעיקר שיקול הדעת.

הבעיה היא שבמקומות האלה, כשיש רצון חזק לעוד, אנחנו לפעמים מוכנים להגיד הכל כדי להגיע אליו. לא תמיד שיקול הדעת שלך שם נשאר נקי לגמרי ולא בהכרח אתה השומר הכי טוב של עצמך.
ובגלל זה, בעיניי, זה לא באמת מרחב שאפשר להכניס אליו רק רשימת כללים קבועה מראש. אנשים שונים, דינאמיקות שונות ומקומות שונים בנפש יוצרים פסיפס שאי אפשר תמיד למסגר בצורה אחת.
אז בעיניי, חריגה מכללים יכולה להתקיים, אבל היא לא נמדדת רק לפי הסכמה. כי כללים של מי ואיפה עובר הקו האדום של מי? השאלה היא האם יש התייחסות לרגעים שבהם יש מצב ששיקול הדעת לא לגמרי אמין, ולהחזקה של מה שקורה גם אחרי.

ואם אתה לא בטוח שאתה יכול לסמוך על שיקול הדעת שלך, בעיניי חייב להיות שם חבר אחד שתהיה מוכן להקשיב לו.לא סתם חבר, אלא אחד שמכיר אותך באמת, שיודע לראות אותך ולהגיב מהמקום שלך, במיוחד כשלך קשה לעצור ולהבין האם אתה שומר על עצמך מפני סכנת פציעה.

ודרך אגב , אני מבינה שלך זה לא קרה וטוב שכך. אבל התנהלות כזו כמו שלה יכולה לפרק אנשים מסויימים אט לגרום לפגיעה ממשית נוספת ולהוסיף על הפגיעה המקורית , גם אם הייתה הסכמה או רצון מודע לכאורה.
הנפש היא דבר מורכב ולא צפוי תמיד ואין נוסחה במיוחד בטראומה.

בדסמ עוצמתי ככל שיהיה מחייב את מבחן האמפתיה ואת מבחן שיקול הדעת. אם שניהם מתקימים בהנחה שגם ענין ההסכמה סגור.
הכל לגיטימי במסגרת החוק אם יש הסכמה ושני המבחנים האלה עוברים