הסכמה, ולמה לפעמים זה מבלבל

לעולם הונילי קשה להבין איך ניתן להסכים לדברים כמו כאב, השפלה והגבלות מסוגים שונים. אנחנו כאן יודעים שבהחלט ניתן להסכים לכך. עם זאת, ואולי דווקא בגלל העולם בו גדלנו, לא תמיד פשוט גם לנו לדעת מה אנחנו רוצים ומה לא, כמה, איך, מתי ועם מי?
אז איך אתן מגדירות הסכמה בבדס"מ?
זה משהו שהשתנה במהלך הדרך?
יש מצבים בהם לא הייתם בטוחים אם אתם רוצים משהו או לא (ולא משנה מאיזה צד של השוט אתם)?
ואיך הצלחתם לתקשר את זה לצד השני?

#kinkWise

הסכמה זה לא מספיק. רצון זה הדבר האמיתי.

אתה אומר כאן בעצם, שאפשר להסכים למשהו מבלי לרצות אותו?

בוודאי. ולא חסרות דוגמאות.

אם הדרישה היא להסכמה נלהבת - אין "לא בטוחים שרוצים".
לכל מצב ומקרה אחר קיימת מילת ביטחון, גם אם במקרה היא "לא".

אני לא רוצה שאבא יחדור לי לתחת ויגדיל לי את הפיסורה. אבל אני מסכימה לו.

האמת? לא בטוחה שלונילים זה כל כך קשה.
בעיני הפתרון טמון לא בדיכוטומיה הזאת אלא דווקא בביטולה - ככל שנפטרים מהפוריטניות ומפנימים שמה שחשוב זה לא אקט כזה או אחר אלא ההתחשבות והאכפתיות - הכל מסתדר.
נכון שיש אקטים בדסמים אהובים ומהנים שלא מקובלים חברתית וטוב שכך, אבל יש הרבה דברים שהם סבבה במרחב מותאם ולא סבבה בפרהסיה.

בשנים האחרונות עלתה מאד המודעות לכך שהתעללות לא חייבת להיות פיזית, גם אקטים כביכול תמימים יכולים להיות צורה של אגרסיה אם משתמשים בהם באופן מניפולטיבי.

כמו שבדסמ יכול לקרות בהסכמה, כך גם מין ונילי יכול להתרחש בכפיה - כלומר, זה לא האקט אלא איך עושים אותו.

ובהתאם, לא בוניל ולא בבדסמ ולא בקינק ולא באפיית עוגות, מה שחשוב זה לא אם האנשים "הסכימו" אלא האם נהגו בהם בהתחשבות ובכבוד ואיפשרו להם חופש בחירה והיו הוגנים כלפיהם.

עקרונות של דרך ארץ שלומדים בגן חובה נשארים רלוונטיים גם בסשן פומבי במועדון.

הסכמה איפה?
בסשן? בתוך מערכת יחסים? קודם כל צריכה להיות מסגרת ואז בתוכה, ללכת בזהירות. כי אם אני במערכת יחסים טוטאלית (או איך שתקראו לזה, אני יודעת שאני זקנה ויש אלפי מונחים לכל דבר) שבה ההסכמה היא כללית, החוזה הוא כזה שהצד הנשלט לא נדרש להסכמה עבור כל אקט, העניינים נהיים אפורים ומעורפלים.
ברוס דיבר על רצון נלהב, אבל יכול להיות זוג שדווקא רצון לא נלהב, על גבול הכפייה, זה הדבר שמדליק אותם.
זה באמת מאוד מסובך ולא סתם הרבה אנשים לא מוצאים את עצמם בתוך חוקים כאלה. כי זה תלוי דינמיקה, מערכת יחסים, מה שאתה מחפש בתוך מערכת יחסים.

כן, הסכמה בלי רצון זה ריצוי, וריצוי מתמשך שוחק תשוקה וקשר.
זה לא אומר בהכרח שכל מה שעושים למען ההנאה של אחר זה ריצוי - אפשר להנות מאוד מכך שתרמנו לצד השני.
אבל גם רצון זה דבר מורכב, יכול להיות שיהיה משהו שחלק ממני ירצה אותו וחלק ממני לא ירצה אותו, בו זמנית (ולפעמים בעוצמה שווה).

ובאופן כללי, לתקשר רצונות זה הרבה יותר קשה מאשר לתקשר הסכמה... בכלל תקשורת זה דבר קשה, אבל תקשורת מינית ובדס"מית בפרט. נתחיל בזה שהרבה אנשים לא מתקשרים מינית אפילו עם עצמם - לא באמת יודעים מה הם אוהבים/לא אוהבים. אפילו אלה שיודעים מה הם אוהבים - לפעמים קשה להם לתקשר את זה. מיניות ובדס"מ נוגעים לנו בקישקעס, במקומות הכי עמוקים ורגישים שלנו, ולחשוף את זה דורש המון המון אמון.
בנוסף, תקשורת היא לא רק מילולית, אנחנו מתקשרים רצון והנאה (או העדרם) גם בסימנים לא מילוליים, כמו שפת גוף וקולות. אבל להבחין בזה, במיוחד בזמן אקט סוער, דורש הרבה תשומת לב ואכפתיות. לא כולם יודעים בכלל איזה סימנים לחפש (או שאמורים לחפש...). אז לרוב אנשים מתקשרים הסכמה (וריצוי) ולא רצון.

בסוף (ואני מניח שזו הרמה להנחתה), אני חושב שזה הרבה עניין של זמינות של ידע, והלגיטימיות ללמוד אותו. אנחנו חיים בארץ מאוד שמרנית, ועסוקים המון בהישרדות - פיזית, כלכלית וכו'. כמה לגיטימיות יש ללמוד על מיניות מיטיבה, תקשורת מינית או בדס"מ? כמה משאבים יש כאלה זמינים? ככל שהידע פחות זמין ופחות לגיטימי ללמוד אותו, אנשים יודעים פחות.

תודה, זו ממש תשובה מקסימה ומעמיקה!
יש לך אולי טיפים, איך להבדיל אצל עצמנו בין רצון לבין ריצוי? או מה עושים כשאתה אמביוולנטי לגבי הרצון שלך במשהו? ואכן, קשה למצוא את הזמן והמקום ללמוד על תקשורת מטיבה- מינית/בדס"מית, אבל זו חלק מהסיבה שאנחנו מנסים לאסוף ולהנגיש יותר ידע בנושא.