היום שאחרי

היום שאחרי הסשן הראשון,
סיגלתי לעצמי את הדרך שלי, אך מכל מלמדיי..
ביום שאחרי הסשן הראשון בין אם היו פגישות מקדימות ובין אם מדובר במישהו עם נסיון/חסר נסיון;
כשולט/ת מהי הדרך שלכם?
כנשלט/ת מה אתם מצפים /צריכים שיהיה.
כמן כן, אם החלטתם שאין התאמה איך אתם פועלים לסיים ברגישות.

אחד הדברים החשובים לי זה לומר תודה, בכל זאת הייתה כאן התמסרות וזה אף פעם לא מובן מאליו. ואני לרוב "מרגישה" את הצד השני.

להלן דוגמא להודעה שכתבתי למישהו שהיה לו קצת ניסיון אך הסשן היה אינטנסיבי.

"יודע מה זה subdrop?
אחרי סשן שבו כל הלחץ, הציפיה וההכנה התממשו, יש נחיתה.
היי של אדרנלין ודופמין ובסיום תחושת נפילת סוכר כזאת.
זאת תגובה כימית פיזית טבעית של הגוף. זה עובר אחרי שנחים אוכלים טוב שותים טוב וקוראים את המילים שלי.

לא להיבהל, לקבל שזה חלק מזה. גם לי זה קורה לפעמים מהצד של השולטת.. עם הזמן והקשר זה מתמתן ולפעמים נעלם לחלוטין. אני כאן בשבילך.. "

אז איך זה אצלכם?

אני פשוט שואלת שאלות של התעניינות בהתאם לדינמיקה חלמה שהיה
איך הגוף שלך מרגיש הבוקר?
יש משהו שכואב או מציק לך מאתמול?
איך אתה מרגיש אחרי מה שהיה בינינו?
איך הראש שלך היום?
איך מצב הרוח?
יש משהו שאתה צריך ממני


כמה ימים אחר כך אני גם מנסה לעבוד את החוויה, גם בשבילי

1. כבר בתיאום ציפיות ובשיחה / שיחות מוקדמות אני מראש מגדירה שלא נעלמים. שיום אחרי כותבים לי מה המצב ומה קורה גם אם לא מתאים להמשיך.

2. אני מבקשת לשלוח לי "תחקיר ארוע" - הודעה מפורטת עם מחשבות, רגשות, תחושות מהעיניים שלו. ממש כל מה שעבר עליו.
זה מאפשר לי להכנס לראש שלו (כי אני לא קוראת מחשבות 😉) וזה מאפשר לו לעבד ולהתקרקע אחרי.

תודה, אהבתי את ההתייחסות למצב הנפשי ולגופני.
אם מזהה שהוא בדרופ איך את מגיבה?
יש לך ציפייה כלשהי ממנו?

אני אומרת לו שזה טבעי ושזה יעבור ושואלת מה הוא צריך.
כמו בכל שלב , אני מצפה שייתקשר ויגיב.

אם אני בדרופ (לרוב כמה ימים אחרי) אני אומרת לו אומרת שאני צריכה להתכנס בתוך עצמי וזה יעבור

ביום שאחרי אני כמובן מצפה למארז כפול של שוקולד תות.

כמה פשוט.
הידעת שיש קבוצת פייסבוק "אוהבי שוקולד תות"?
החברים שם טוענים שהם מחזיקים בחוש טעם נעלה וששאר האנשים פשוט לא מספיק מפותחים קולינרית כדי להבין זאת. אני כמעט בטוחה שה"תות" בפנים זה סירופ נגד שיעול.

גם סירופ נגד שיעול אני אוהבת 😻

אני חושבת שבתור נשלטת זה מה שאני צריכה ורוצה, תודה לך על התגובה הזאת ותודה לפותחת השרשור.

אני לא שולטת ( יש שיחלקו, אבן הן מיעוט זניח, בחיי )
ואני רוצה להתייחס לשתי נקודות.

הראשונה, נראה בשרשור כאן ולא רק כאן, תפיסה של הנשלט לאחר סשן כילד טעון טיפוח שחזר מהגן הטיפולי
וצריך לוודא איתו שהיה לו נעים והילדים שיחקו איתו יפה
ושהוא מרגיש טוב ושאכל את הסנדוויץ שאמא שמה לו בתיק אוכל ( עוד יש תיק אוכל? שולחים לגן עם תיק אוכל? )
אני לא חושב שזה המצב של הנשלט אחרי סשן, קשה וארוך ככל שיהיה.
אני גם לא חושב ( ואולי אני טועה, במידה ואני טועה, ודאי יתקנו אותי כאן ) שנשלט, או שרוב הנשלטים, רוצים יחס כזה.

הנקודה השניה.
משתמע מכאן, שהנשלט מפסיק להיות נשלט אחרי סשן, למה בעצם? כן היה לו קשה, כן היה לו מפרק, כן היה לו סוחט, בסדר, אז?
למה עכשיו הוא מפסיק להיות נשלט? למה היחס אליו מפסיק להיות כאל נשלט? למה הציפיה ממנו מפסיקה להיות ציפיה מנשלט?

והנקודה השלישית ( נו מה ) והכי חשובה.
מי עושה אפטר קייר לשולטת? כן. באמת.
השולטת היתה שם לא פחות מהנשלט, נתנה מעצמה לא פחות, נפשית רגשית ופיזית, השקיעה אנרגיה רבה, היתה חשופה בצרכים שלה, ( לפעמים תרתי )
ניהלה הובילה היתה דומיננטית לקחה נתנה פעלה וכו' וכו'.
זה סוחט, זה מרוקן.
מי שם בשבילה? מי דואג לה מי עושה לה אפטר קייר?
ולמה אין ציפיה מהנשלט להיות שם בשבילה, ולו חלקית, ולו רק במסגרת היכולות שלו, ויש לו לרוב, יכולות, גם אחרי סשן.