אתגר נובמבר

כפתו אותי לעמוד.
אני חובק אותו, התחושה הקרירה של האבן נעימה לי בעור, משקיטה את הבעירה.
אני יודע שכשהיא תתחיל, לא תהיה לי דרך לעצור אותה. היא תתפשט ממני בעוצמה לא מווסתת.
ניתוב של כל הכוח לנקודה אחת מדויקת בזמן ובמרחב.
אין יותר חומר בידוד.

נזכרתי בה, מתוקה שלי,
הקירבה שנוצרה בינינו בתצורות רבות.

לא שמתי לב שאני מחייך, גיחוך ויריקה מזכירים לי איפה אני. פורמים את הקשר, מותחים אותי חזק, יד שמאל מתהדקת לעמוד ההוא, וימין נמשכת אל עבר עמוד נוסף. כופתים אותי מחדש במנח הזה, בין שני העמודים, מתוח ופתוח.
אני מאוד חשוף עכשיו. זו תחושה שאני מתרגל מאז הגלח אפס שהיא עשתה לי.
מה היא לא עשתה כדי לגלות, כמה היה נעים להתל בה, לשחק איתה. בכל פעם שחשבה שניצחה, מסתכלת עליי בעיניים בוהקות מגאווה, מתחילה להיבהל שאולי הצליחה, הייתי מקפץ עליה, מחזיק אותה חזק ומזריע בה אהבתי. כעוסה ונעלבת לא יכלה להסתיר את האושר וההקלה שגם הפעם היא לא שברה אותי.

מישהו מתחיל לגעת בי. מלטף אותי עם ציפורן קרירה בבטן התחתונה.
אני מזהה את הריח שלהם מרחוק, העיוורון רק חידד את החוש הזה אצלי. הפלשתים האלה, ריח של פולימר.
אני נזכר בריח שלה, דנא פלישתי, עם נגיעות של משהו עתיק יותר, מוכר לי בדם.
היא פה?


בסוף, גיליתי לה.
קטנה שלי, כמה שהיא בכתה עם כל חופן שיער שנפל לקרקע.
נישקתי לה את הידיים הרטובות.
"אל תדאגי מתוקה שלי. ככה צריך,
השיער היה רק חומר בידוד."

וכשבאו לכבול ולעוור אותי, היא תלתה בי מבט כזה, שביקש הכל.
לחשתי לה:
"תודה לך, ילדה שלי. שחררת אותי לחופשי".

------------

קראתי לא מזמן פוסט מיוחד שהזכיר לי את שמשון, ומשם ההשראה.

}{

אחרי 12 זה בהחלט אפשרות לזרוק עצם ליום הבא..

"עמוד!" היא אומרת.
לי או לו אני כבר לא בטוח,
כנראה שלו,
להוא שמזדקף ומתמתח במהירות,
בו בעת שאני קשור לכרעי המיטה.

כל כך יפה ואלגנטי.

אתגר נובמבר - 20. זיכרון

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=89029
יופי של פרויקט פרלין 💜