מתי שליטה נשית מפסיקה להיות חופש והופכת לעומס?

Daave​(נשלט) • 26 בדצמ׳ 2025

מסכים מאוד עם מה שכתבת עדכון תקופתי של "החוזה" או של ההסכמות הוא קריטי, כי אנשים ותחושות משתנים. בדיוק בגלל זה, קשר FLR דורש מודעות גבוהה ותקשורת פתוחה יותר, ולעיתים דווקא השולטת חשה עומס גם על ניהול הדינמיקה וגם על התחשבות בצרכי הנשלט.
מה שאני למדתי מניסיון אישי כשהעומס הזה לא מאוזן ושאין אפשרות להביע קשיים או רגשות, הקשר עלול להפוך למאמץ מנטלי כבד. זה מחייב התאמות מתמשכות ושקיפות מלאה, כדי שהשליטה תישאר הדדית ומשמעותית, ולא רק עומס על צד אחד.
מעניין אותי לשמוע מאחרים איך אתם מנהלים את האיזון הזה כדי שהדינמיקה לא תשחוק אף אחד מהצדדים?

Daave​(נשלט) • 26 בדצמ׳ 2025

מה שכתבת נוגע בנקודה מאוד עדינה וחשובה בעיניי, במיוחד ההבחנה בין ריצוי שנובע מהתמסרות לבין ריצוי שמונע מפחד לאבד.
זה באמת לא תמיד “החלפה הוגנת” במובן הקלאסי, ובקשר של שליטה יש רגעים שבהם הנתינה לא סימטרית אבל כמו שאתה אומר, חייב להיות ערך נפשי שמורגש בצד שמקריב, אחרת משהו שם נסדק.
מעניין אותי לשאול אותך (ואחרים כאן):
איך אתה מזהה בזמן אמת שההתמסרות עדיין חיה ולא הפכה לאוטומט?
יש סימנים פנימיים שעוזרים לך לדעת מתי זה עדיין מזין אותך ומתי זה כבר מתחיל לשחוק?
ואם אתה מרגיש שהערך הנפשי נעלם מה מבחינתך הצעד הנכון: לדבר, לעצור, לשנות את הדינמיקה, או לצאת ממנה?
אני חושב שדווקא השאלות האלה הן לב ה־FLR לטווח ארוך, מעבר לפנטזיה או להגדרות.

Lady cbt​(שולטת) • 26 בדצמ׳ 2025

אגלה לכם סוד - לא רק צד אחד מקריב. אין צד שרק נותן וצד שרק מקבל.
שני הצדדים יוצאים נשכרים מהקשר, או שניהם מפסידים. גם אם רק לאחד טוב ולשני לא - הקשר לא בריא ושניהם יסבלו, או יחתכו.
לכן אני מאוד מתחברת לתגובה של פישוטו - מהצד שלי כשולטת.

Daave​(נשלט) • 26 בדצמ׳ 2025

אני מאוד מתחבר למה שכתבת, במיוחד למשפט שאין צד שרק נותן וצד שרק מקבל. זה בעיניי לב העניין, גם בדינמיקה של שליטה.
הרבה פעמים מבחוץ זה נראה כאילו הנשלט הוא זה שמקריב, אבל בפועל גם מהצד השולט יש השקעה רגשית, החזקה, הקשבה, ויתורים פשוט מסוג אחר.
מה שמעניין אותי לשאול אותך כשולטת זה איך את מזהה בזמן אמת שהאיזון מתחיל להתערער?
איפה אצלך עובר הקו בין הקרבה מודעת ומספקת לבין מקום שבו את מרגישה שהנתינה כבר לא חוזרת אלייך בצורה שמזינה אותך?
וגם כשאת מרגישה שהצד השני “מרצה” מתוך פחד ולא מתוך התמסרות, איך זה נראה לך מהצד שלך?
זה משהו שאת מעלה בשיחה, או שזו כבר נורה אדומה שמרגישים אותה בגוף עוד לפני שמדברים עליה?
מסקרן אותי לשמוע איך את חווה את זה בתוך קשר חי, לא רק כתפיסה עקרונית.

Kali Mudra​(שולטת) • 26 בדצמ׳ 2025

קשר ארוך כמו כל קשר הופך ללא הכי סקסי נוח וקל כמו בשלב ההתחלה וההתלהבות
בתור שולטת לי מאוד קשה לתמלל נשלטים
לברר ולדייק להם את הגבולות הפחדים או הכמיהות שלהם .ובאופן כללי להתעסק בכל הסינון הבלתי פוסק בחיפוש אחר קשר כזה

זה מתיש וחייב לדעת מתי כמה איך ועם מי

לצד השני במידה והוא לא תולעת תלויה בעולם
אמורים להיות אתגרים כמו לכל אדם
אבל בתור נשלט
גם מחוויה אישית כנשלטת
יש הרבה פחות עומס מנטאלי. הנשלט אפילו מוצא מפלט ושקט-אם מדובר על עבודות פיזית ושעבוד חייב להיות מודעים ליכולות הפיזיות והמנטליות. הבעיה העיקרית של נשלטים זה שהם ממש צמאים לאיזה מימוש פטיש שהם טוענים ליכולות וכוחות פנימיים שלא קיימים בהם וגם תהליך מנטאלי לא יבנה בהם זאת.

וכן זה יכול להיות מעייף ומתיש יכול להיות שהקשר לא ממלא את המיכל האנרגטי שאיתו הנשלט רוצה לספק ולרצות
יכול להיות הרבה דברים.....


לא היה לי כוח לפסק
מצטערת
תתמודד

Kitty frank • 26 בדצמ׳ 2025

קיווץ לי קצת הלב לקרוא את זה. אני לא יודעת מה אקסים שלי מרגישים או זוכרים שעשיתי. אבל את הרגשות האלו של התלות, הרצון להיות מנוהלת, מוחזקת, על ידי בן אדם לא-אנושי ובגדול מהמציאות, בבירור הרגשתי.

ניסיתי להילחם בזה ולהתנהג כמו בן אדם סביר, לא יודעת כמה הצלחתי. ואני יודעת שיש בזה משהו אלים, ב''נשלטות'' תכונה. אבל גם חלק מהקטע של סאדו זה לפלרטט עם האלימות. לא יודעת אם אפשר להיסחף לרגשות האלו בלי להיות אלימים ולא בסדר אחד כלפי השני.
איןן לי מחשבה ברורה, רק בליל רגשות בנושא. כי מרגיש לי שהרגש דומה אצל גברים ונשים נשלטים, רק הדינמיקה מתעצבת קצת אחרת. ואולי זה לא אותו דבר? ואולי בדיוק זהה?

lola lolita​(נשלטת) • 26 בדצמ׳ 2025

איזה סיוט וכאב ראש להיות שולטת ואוווווו
שואבים, עלוקות מוצצות דם!!
ברוך שעשני נשלטת.!

פישוטו • 26 בדצמ׳ 2025

איזה דיבור מסריח ולא לעניין

lola lolita​(נשלטת) • 26 בדצמ׳ 2025

ואו זה היה מה זה עדין

יולי Yuli​(לא בעסק)​{טדי} • 26 בדצמ׳ 2025

גם אני מתחברת למה שפישוטו כתב, וזה ממש מתחבר לי לחוויה שלי גם וזה מרגיש לי ששתי נקודות המבט האלה (שולטת/נשלט) יושבות על אותו עקרון של "להיות הדמות". כלומר, אנחנו לא רוצים להרגיש שאנחנו משחקים דמות כל הזמן. סבבה משחקי תפקידים אבל אנשים בזוגיות לא רוצים להרגיש שלא רואים אותם ושאין להם מקום להיות עצמם.
אז אם אני כל יום משרתת מישהו אני צריכה להרגיש רצון לעשות את זה. יהיו ימים שלא בא לי ואעשה בכל זאת (ולפעמים זה רק יעצים את הסיפוק) אבל ברמה המתמשכת צריך גם להרגיש רצון ותשוקה להתנהג ככה, וזה לא יקרה אם לא אקבל פייאוף רגשי ולא ארגיש שרואים אותי.
ועכשיו אם אכתוב את אותו הדבר בניסוח "אני הושלטת" זה ייצא לי כמעט מילה במילה אותו הדבר. אם אני מרגישה שלא רואים אותי, אם אני מרגישה שאני מובילה מישהו לא מתוך רצון שנובע מתוכי אלא מתוך ריצוי עבורו... אם בן אדם מבקש את דעתי על דברים לא כי דעתי מעניינת אותו אלא כי הוא מתעצל לחשוב לבד...

זה הכל תמיד חוזר לנקודה הזאת, בשבילי - לא להיות הדמות. אל תבקש ממני להיות הדמות. אני מוכנה לשחק דמות אבל לא *להיות*. אל תהיה הדמות. אל תסתיר ממני את מה שלא מתיישר עם הנרטיב.