באמת יש תופעה של אנשים שלא עושים אפטר קר?

זו לא שאלה אלא דרמה וזעזוע בכוס שתן.
זו ולידציה שאתה מ"הטובים הצודקים " לא מהרעים טפי.
ואם אתה מ"הצודקים " למה בכלל צריך להכריז על זה.
פוסטים ועיסוק באחרים תמיד הרגיש לי בזוי ורכילותי. אולי תפתח מיספרה.

לא רואה שום דבר פסול בכך שאדם שפותח שרשור מקפל את דעתו האישית בשאלה שהוא שואל. כמעט כל השאלות בפורום הן כאלה.
זה גם לא אומר שהוא לא יכול לשנות אותה או לרכך אותה בסוף השרשור. תלוי במגיבים וביכולת שלו לשנות את המודל הסובייקטיבי.

בריה זו לא דעה זה שיפוט ודרמה על כלום
ושכל אחד יעשה איך ומה שמתאים לו

הוא 😍,

אני לא מכירה אנשים שלא שופטים. כולנו שופטים. אם לא היינו שופטים, לא היינו יודעים להבדיל בין טוב לרע.
ודרמה היא חלק מבדסמ-שבעל-פה. בעמוד וחצי יש לנו טראומה מתחייבת, מצוקה, אנשים על סף התאבדות, חוסר אכפתיות ואפילו עלבון עמוק בשמם של אלה שלא עושים אפטרקר. וכל זה בלי בכלל להסביר מה זה ולמה כ״א מתכוון. דרמה זה הכי אחי. יש או דרמה או שרשור אסוציאציות. חתול — שפם — מלח — אוקיינוס. 🥱

הנה השאלות ברומו של בדסמ שיכולות להחליף את הסלוגן ״אין עשן בלי אש וסשן בלי אפטרקר״, עם פוטנציאל ל- 300 תגובות. וברוס נתן להן חומר גלם מצויין:

מהו aftercare?
האם הוא אחריות או צורך?
האם יש מינימום שנובע מסוג הפעילות?
מה מוסכם מראש ומה מתגלה רק בדיעבד?
האם ״אני לא עושה aftercare״ יכול להיות תנאי לגיטימי?
מתי אי-התאמה הופכת לחוסר אחריות?
האם אחריות רפואית/בטיחותית אחרי מפגש היא aftercare או משהו אחר?
האם בכלל נכון לאגד חיבוקים-נישוקים-פוצי-מוצי, מים, טיפול בפציעה, שיחת טלפון למחרת ותמיכה רגשית של שלושה ימים תחת אותה מילה?
האם נכון לצאת מנקודת הנחה שכל נשלט חווה מצוקה וטראומה בסוף מפגש?
כמה אנשים רוצים פיצה וסיגריה וכמה רוצים סרט טוב בנטפליקס?

ואפילו השיפוט של ברוס הוא חומר מעולה לדיון: האם עצם המילה care גורמת לנו להפוך העדפה לנורמה מוסרית.

ברייה, אני שרופה עלייך.
הכי חשוב לקחת מכאן זה שחלאס עם שרשור האסוציאציות! עד מתי, אמיתי שואלת, עד מתי.
וכל שאר הכיוונים מעניינים (ממש) אחלה כיוון לדיון מעניין ביותר אבל בעיקר: חלאס עם שרשור האסוציאציות, פליז.

כמו הדיונים על מילת בטחון

אפטרקייר הוא חלק יסודי מבדסם.
הוא חשוב לכל הצדדים המעורבים וצריך להיות מותאם לצרכים ולהעדפות שלהם.

יש גם אנשים שלא מנגבים תחת זו לא סיבה מספיק טובה להזדעזע
כך גם לגבי אפטרקר אכפתיות ולתת לה ליסוע בתחבצ אחרי סשן- הכל סביב חינוך ומי היו הוריך ומי אתה ביקום הזה.
האם הפרט יכול לשנות אחרים או רק את עצמו האם הפרט רשאי וצריך לחנך אחרים?
זה באמת מזכיר את התעלות שנחפרו על מילת ביטחון

מה זה משנה מה אחרים עושים?
שכל אחד יתנהל כפי שהוא רואה לנכון.

אין צורך ב"משגיחים" למיניהם כשמדובר בחיים הפרטיים שלך.

הקהילה דווקא משקיעה אנרגיות לא מבוטלות בחינוך. היא מנסחת פרוטוקולים, מגדירה מהי שליטה ראויה ואיזו לא, מייצרת כללי עשה ואל תעשה, מטביעה מונחים וסלוגנים ומפתחת שפה בדסמית שלמה. שלפעמים, מרוב שימוש, כבר קשה לראות את התוכן האנושי שמתחתיה. לכן קצת מוזר לשאול פתאום ״למה שמישהו יחנך פה מישהו אחר?״. מנקודת מבטה של הקהילה, נראה שהיא בהחלט נטלה לעצמה תפקיד של העברת ידע ונורמות, ולעיתים גם את הזכות לפסול התנהגות או אנשים שאינם עומדים בהן.

למעשה, הייתי הולכת צעד נוסף: הנטיות והפרקטיקות עצמן אינן זקוקות לקהילה כדי להתקיים. הן קדמו לה בהרבה. יש בעולם לא מעט אנשים שמנהלים מערכות יחסים היררכיות, נהנים מקינקים שונים ואפילו עוסקים בפרקטיקות סאדו מזוכיסטיות, בלי שקראו מעולם את פורום האלפוני, שיננו פרוטוקול ממגזין או למדו שכשרוצים לעצור צריך לצרוח ״גויאבה״ במקום פשוט לומר ״לא״. מחוץ לקהילה חיים אנשים שאחרי מפגש מיני אינטנסיבי רוצים להישאר יחד שעה, להתחבק ולדבר. או רוצים להתקלח וללכת הביתה. אנשים שיכולים לברר ביניהם מה כל אחד צריך בלי שאחד מהם יוגדר כ- care והשני כ- no-care, ובלי להסיק מכך לבדו מי מהם מוסרי יותר.

אני חושבת שהשאלה החשובה יותר היא לא האם מותר לה לחנך, כי היא כבר עושה את זה, אלא מה היא מלמדת, למה, עד כמה זה מבוסס על ניסיון וסיכון ממשיים ובאיזה שלב כלל אצבע שימושי הופך לסלוגן שמחליף את הצורך להסתכל על האדם שנמצא מולנו.

נ.ב. נדמה לי שאני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת שאתה לא מתלהב מהחוקים. גם הארוס שלי חותם על טופס DNR בכל פעם שאני נכנסת לכלוב, כי אין לו ספק שהפעם הוא לא ייצא מכאן בעודו בחיים. אבל הקהילה היא, בין השאר, גוף מחנך. לכן האנשים שמצטטים את הפרוטוקולים ומסבירים לאחרים מה ראוי ומה לא אינם מורים מטעם עצמם. הם חלק מהמנגנון שבאמצעותו הקהילה מעבירה את הנורמות שלה.