שיעור 1: מה רואים בכלוב?

בשוק הבשר

בכיתה ד', בשנה שבה התגרשו הורי ויצא לאור ספר שירי הראשון (והאחרון), שוב התחלתי בית ספר חדש, הרביעי במניין מוסדות החינוך שעברתי. תוך זמן קצר התברר לי שחיי החברה שלי ברוממה הישנה הולכים להסתכם בלשבת עם אחותי הקטנה על המדרגות שבין הקומה הרביעית לשלישית, לשמוע את הצעקות והצלחות המתנפצות בדירתנו השכורה, ולקונן על הכלב שלי, דלמטי בן 7 ואלוף הארץ, שנמסר לצער בעלי חיים. במצב כזה כל חריגה מן השגרה מתקבלת בברכה, אפילו ללכת עם דודה שרה לשוק תלפיות. לאחר הביקור בשוק כתבתי חיבור:

בשוק הבשר

בשוק תלפיות שבקצה שכונת הדר ניצב בנין גדול, הוא שוק הבשר. שוב הלכתי לשם עם דודה שרה, לערוך קניות לחג. הפעם נכנסתי פנימה והכרחתי את עצמי להתבונן בכל החיות המתות ובחלקי הגוויות המשתלשלות מאנקולים, נערמות בדוכנים ומושלכות על הרצפה. באוויר עמדה צחנת הנבלות המרקיבות בחמסין. ריח הדם והנוצות השרופות גרם לי לבחילה מסחררת. העופות המרוטים קצוצי הראש והרגליים נראו כמו תינוקות ורדרדים שהתייתמו פתאום. על הרצפה נזלו דם ומי שופכין, פסולת שטה על גבם, ורגלינו פכפכו בבוץ ובסחי. ראיתי חצאי פרות תלויות על אנקולים גדולים, ראשי כבשים בהו בי מן הדלפקים, ועופות שלמים מתנדנדים, ראש למטה, מתבוננים בתרנגולות החרדות הצפופות בכלובים. זיהיתי חלקי פרות, כבשים ועופות. לא הכרתי את כל האיברים, ודודה שרה הסבירה לי: "הגדולים האלה, זה ריאות של פרה, החוטים האפורים התלויים אלו המעיים. אותם ממלאים בקיגל תפוחי-אדמה ועושים מהם קישקעס בטשולנט, הגוש הזה, הירוק-שחור, שנראה כמו קקה של פרה, זו קיבה. מכבסים אותה כמו סוודר עד שהיא מלבינה ומרתיחים אותה יום שלם. סבתא שלך היתה עושה מזה מעדן", ( "היא לא עשתה קיבה כבר יומיים"). אין דבר שהסבתות הללו לא מוכנות לאכול. הן אומרות שבמלחמה אכלו דברים הרבה יותר גרועים. לפעמים אני מנסה לדמיין איך היה בשואה, ומה הייתי מוכנה לאכול בכדי להישאר בחיים. אבל אני לא מצליחה. אצל הקצב קנינו רגלים של עופות. בבית, אחותי ואני רודפות זו אחר זו, מנופפות ברגלי התרנגולות הצהבהבות כפופות הציפורניים בשאגות "מכשושה!", עד שתורן מגיע להיחרך באש, שישרפו אחרונות הנוצות, ולהתבשל שעה ארוכה עד שיקצצו מהן עיסה דביקה ל"רגל קרושה" מעוטרת בעיגולי ביצה קשה. דודה שרה בחרה מפלצת מוזרה ובלתי מזוהה, ואמרה לי: "זו לשון של פרה". חבל. דווקא לשון אהבתי לאכול. לבסוף הלכנו לחנות הדגים. דודה הצביעה על הגיגית, והמוכר לכד ברשת אחד מן הדגים. הדג פרפר והתיז מים, ודודה אמרה: "לא זה, יש לך קרפיון יותר גדול?" המוכר השיב את הדג עם הרשת התכופף פנימה ונראה בוחש בבריכה. פסים כסופים ריצדו במים בהתרגשות. כשלשונו משתרבבת בין שפתיו, שלה דג נוסף, גדול בהרבה מן הראשון. "מה דעתך, גברתי, מתאים לך לערב חג?". דודתי אישרה בהנהון והדג הוטח על הדלפק, מתעוות במרץ ומתנשם בכבדות. המוכר הניף פטיש עץ. אני עצמתי את עיני. שמעתי קול חבטה. פקחתי עיניים. הדג עוד לא לגמרי מת. הוא פוער את פיו בצעקה אילמת, זימיו רוטטים. המוכר מניף גרזן קטן. אני מסיטה מבטי הצידה, ובעודי שומעת את דודה אומרת: "תשאיר לי את הראש שלם ותנקה לי אותו טוב-טוב". אני מתבוננת באיש מונגולואידי היושב בחנות דגים. נראה שמישהו סורק את שיערו בכל בוקר ומלביש לגופו חולצה לבנה. אחר-כך אוחזים בידו (אולי אומרים לו "אדון שמש כבר זרח") ומוליכים אותו לחנות הדגים, ושם, בחנות, הוא עומד כל היום ליד הגיגית ומביט בדגים. כמה טוב שנולד לבעליה של חנות דגים!
בארוחת החג אמרה לי אמא: "נו, תאכלי כבר! לשון את אוהבת". ריח דם ונוצות חרוכות עלה באפי. רצתי לשירותים להקיא.

בתחתית העמוד המחנכת רשמה:
להורים שלום, תיאמתי לכם פגישה עם היועצת.

אבל באמ'שלך המורה, מה עם השיעור השני?

את הפרק "על הכתיבה" נקנח בהילדה הילדה.
(תיקנתי אות פה אות שם. רק את ההכרחי. והדגשתי את הטקסט של הופמן המסתתר בתוך הטקסט שלך)



הילדה הילדה,
אינני מבינה מפני מה שלחת שני טקסטים דומים להפליא מבחינת המבנה, הסגנון והתוכן. נראה כי הטקסט השני, "בשוק הבשר", המצוטט לעיל, הינו רק וריאציה על הטקסט הראשון, "מה רואים בשוק?", שדובר בו קודם בפרק "על הראיה", ושיכולת לנפק עוד אי-אלו טקסטים מן הסוג הלז, שלא היו מוסיפים דבר על מה שכבר אמרת קודם.
בדומה לביקורתי כלפי הטקסט הראשון שלך, אשוב ואומר: אם ניסית לקלוע לכוונת המורה באשר לתיאור כל מה שרואים בשוק, פיספסת. אי אפשר לתאר כל מה שרואים בשוק. ניסיונך הוביל לתוצאה הפוכה: עייפת אותי, התשת את הקוראים עם המלל המיותר. מה לא הצלחת לומר לנו בפעם הראשונה ובחמש מאות מילה, שהוספת עוד 500 עליהן בפעם השניה? ומה אמרת באלף מילים, שהופמן כבר אמר בשישים ושש בלבד?
באשר לסגנון האקלקטי של כתיבתך: בדרך כלל אני אוהבת את השילוב של השפה הגבוהה עם שפת הרחוב (מחד "סחי" ומאידך: מכשושה, קקה-של-פרה, אבטיח-מלמיליאן וכו') אך ככה לא נשמעת ילדה בכיתה ג' או ד', ולו המוכשרת ביותר (לדוגמא: "כפעוט המושך אחריו בחבל מכונית צעצוע"). את מנסה להרשים את הקורא, אך זו לא שפתה של הילדה, ובעיקר זו איננה זוית הראייה שלה. אלו דברים הנובעים אך ורק מנסיון החיים של המבוגר, המשקיף אחורה אל ילדותו. ילדה שכזאת לא היתה מעיזה לכתוב בשיעורי הבית "קקה-של-פרה", כפי שאת, המבוגרת, מעיזה.
נקודה מעניינת אני מוצאת בציטוטך את הטקסט של הופמן בתוך הטקסט שלך. מקורי, פשוט, ומתחבר בקלות.
כמו בטקסט הקודם, לדעתי, גם בנוכחי, התיאור המפורט יותר משהוא חושף את התבוננותך - הוא מסתיר את האמת העצובה והכואבת מאחורי המילים.

מסקנה: לקצץ, לקצץ, ושוב לקצץ, לא רק במשמנים אלא גם בבשר החי.
שיעורי בית שלך, הילדה הילדה: לבחור טקסט אחד מבין השניים, ולזקק אותו.
את יודעת מה? עזבי אותך מן השוק, ממילא הוא רק תירוץ לסיפור האמיתי שיש לך לספר. אז הפסיקי ללכת סחור-סחור וספרי לנו מה לעזאזל קורה לילדה, הילדה?

זה אומר שהפעם לא אזדקק לשוחד מיני?