| חציל נטראלי |
לפני 17 שנים •
15 בספט׳ 2007
שיעורי בית - שיעור מס' 1
אהבתי במיוחד את הקטע של "הוא":
" 3 וחצי , מקיץ, חוסר שקט, ארגזי קרטון מוכנים, אבק, הרבה אבק, זיפים שלא גולחו, תשישות, הטרמוסטט של המזגן קופץ, נעים לי, ציפיה לבאות , בטחון, חופש, פסטורליה, ילדים מאושרים, יחסי שליטה עשירים, לא, לא עושר-חיי נוחות , שאיפות עשן ולאושר, כל קשר הוא תחנה בחיים, השווארמה השביעה והקפה הערבי היה מצוין , ארטיק בטעם לימון סיים את זה, תקופה חדשה , שינוי גם לי לא רק לה, אני יותר מנוסה בזה, היא עושה אותי יותר מאושר מהרגיל, תוהה איך יראו חיי בעתיד מנקודת הזמן הנוכחית " התחברתי. פשוט כך, מצד אחד הטקסט די פשוט, לא פלצני, לא מתיימר להיות משהו אחר, הרגע נראה כול כך אמיתי . מצד שני הוא נוגע במקום טוב, רגיש, כתיבה בוגרת עם טוויסט רומנטי חולמני. הוא הצליח להעביר לי את הרגע הזה, והבאים אחריו... כנראה כאילו כול מילה חשובה, ואין שום דרך לוותר על כלום. קצר וקולע. קטע מחווה: שוב לא שקטה, לילה, שקט עירוני מהול ברחשי חשמל, כוסית של ליקר שקדים, ריצפה מלוכלכת, כלים בכיור, בלבול וחרטה, השלמה רגעית עם העתיד. ריח של בישול, זעת סקס, אצבעות מלוכלכות ממחשבות. חולות בכיסים, אבנים בכליות. שנה חדשה, מחשבה ישנה. פחד, חיבוק אוהב, געגוע לעצמי, ללבד. רגלים קטנות מתופפות על הפרקט, חיוך. שוב שלווה, אהבה. ציפיה, תפילה חרישית. |
|
|
רואנדה
|
לפני 17 שנים •
16 בספט׳ 2007
שיעורי בית הסאדיסט הרומנטי כתב/ה: זאבה אפורה כתב/ה: אחרון חביב, הסדיסט הרומנ(ט)י.
הסאדיסט הרומנטי כתב/ה: רצון בין יכולת לציפייה, כבלים של צרכים, אמת, שקר ואשליה, מגדלים רעועים, על סף קריסה, מחשבה נבובה, מעגלית וחמקנית, דרך החוצה, דרך לנשום, בין פסים בוהקים ונייר עיתון, ידית קטנה, ודלת של אור. בקצה בקצה לתוכי יש מקור. סדיסט רומני, כמעט כתבתי לך מה שרשמתי לדרלינג. אני לא יודעת אם זה טוב מאד או לא טוב בכלל. בכל אופן זה בלתי ניתן לעריכה, מבחינתי. אין כאן מה לשכתב. אולי זה גאוני? אולי זה מה ששירה אמורה לעשות? הרבה דברים אהבתי. דימויים כמו "כבלים של צרכים", אנלוגיות כמו "מגדלים רעועים על סף קריסה", את העיסוק ב"מחשבה מעגלית וחמקנית" ובמיוחד את השורות: "בין פסים בוהקים ונייר עיתון, ידית קטנה, ודלת של אור". אלא מה, אין לי מושג מה זה אומר, רק מה זה מרגיש. זה מרגיש כמו כלוב, שלא נכנס בתוך קטגורית הכלובים האחרים. בדומה לכלוב של קייסי, הסורגים הם כבלים של צרכים. המחשבה המעגלית היא הכלוב ממנו אתה מנסה להחלץ. התוכי שלך לא מרגיש לי כמו שאר הציפורים. קודם כל הוא תוכי. לא סתם ציפור. ודבר שני, מה זאת אומרת "בקצה בקצה לתוכי יש מקור"? מה מייצג התוכי, הפורץ את גבולות שפתו על ידי חיקוי של מילים חדשות, ולמה הדגש על המקור? הכלי שבעזרתו התוכי מתקשר וגם מנקר? ולמה הוא "בקצה בקצה"? מרחיק את הפיתרון? אני לא מבינה את נייר העתון, וגם לא מצאתי כותרת מתאימה. אולי: "התוכי". אבל לא, זה לא לעניין. מאחר והכתיבה היא "דרך החוצה, דרך לנשום", הכרחי שתמשיך. אבל איך בדיוק - לא אדע. אצפה שמישהו ירים את הכפפה וינתח את יצירתך במקומי. . השיר מעביר הרגשת דחיפות, חוסר סדר, מחשבה אינטואיטיבית שלא מקובעת ע"י גבולות ההגיון, שלא מנסה להגדיר את עצמה ונותנת דרור לאסוציאציות חופשיות. האסוציאציות מתארות עולם פנימי עשיר שכללים נוקשים של הגיון נוקשה מגבילים אותו. הדיכוטומיה הזאת ברורה ברצף האסוציאטיבי העשיר של השיר. ההתחלה הססנית, לא בטוחה "רצון בין יכולת וציפיה כבלים של אמת , שקר ואשליה" הכותב מתחיל ביציאה מהכלוב הפרטי שלו אבל נבהל. הוא נבהל מהחופש שיתן לעצמו. השורות הבאות מרגישות כמו פאניקה של יציאה מהכלוב לחופש. " מגדלים רעועים, על סף קריסה, מחשבה נבובה, מעגלית וחמקנית, דרך החוצה, דרך לנשום" היציאה מהכלוב הנוח לחופש מבהילה אותו. הוא רוצה את הדרך החוצה לנשום אבל הוא מתחיל להרגיש קריסה, ההגיון עוזב אותו "מחשבה נבובה, מעגלית וחמקנית", "מגדלים רעועים על סף קריסה" הוא נבהל וחוזר למוכר אבל מרגיש כמו התוכי בכלוב שלו: בין העיתונים הפרושים בכלוב התוכים, בין מוטות הכלוב החופש נראה כמו פסים של אור אבל התוכי נשאר בפנים, בכלוב. הדלת של האור סגורה בפניו. הוא פוחד לצאת מכלוב ההגיון והמחשבה הסדורה. בקצה בקצה לתוכי המדבר בכלוב יש מקור שיכול לקרוא בקול מילה אחת: "חופש". התוכי רוצה חופש. בביקורת האחרונה הוא חזר לכלוב של ההגיון ושל הבקשה לסדר. |
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
17 בספט׳ 2007
Re: שיעורי בית רואנדה כתב/ה: הסאדיסט הרומנטי כתב/ה: זאבה אפורה כתב/ה: אחרון חביב, הסדיסט הרומנ(ט)י.
הסאדיסט הרומנטי כתב/ה: רצון בין יכולת לציפייה, כבלים של צרכים, אמת, שקר ואשליה, מגדלים רעועים, על סף קריסה, מחשבה נבובה, מעגלית וחמקנית, דרך החוצה, דרך לנשום, בין פסים בוהקים ונייר עיתון, ידית קטנה, ודלת של אור. בקצה בקצה לתוכי יש מקור. סדיסט רומני, כמעט כתבתי לך מה שרשמתי לדרלינג. אני לא יודעת אם זה טוב מאד או לא טוב בכלל. בכל אופן זה בלתי ניתן לעריכה, מבחינתי. אין כאן מה לשכתב. אולי זה גאוני? אולי זה מה ששירה אמורה לעשות? הרבה דברים אהבתי. דימויים כמו "כבלים של צרכים", אנלוגיות כמו "מגדלים רעועים על סף קריסה", את העיסוק ב"מחשבה מעגלית וחמקנית" ובמיוחד את השורות: "בין פסים בוהקים ונייר עיתון, ידית קטנה, ודלת של אור". אלא מה, אין לי מושג מה זה אומר, רק מה זה מרגיש. זה מרגיש כמו כלוב, שלא נכנס בתוך קטגורית הכלובים האחרים. בדומה לכלוב של קייסי, הסורגים הם כבלים של צרכים. המחשבה המעגלית היא הכלוב ממנו אתה מנסה להחלץ. התוכי שלך לא מרגיש לי כמו שאר הציפורים. קודם כל הוא תוכי. לא סתם ציפור. ודבר שני, מה זאת אומרת "בקצה בקצה לתוכי יש מקור"? מה מייצג התוכי, הפורץ את גבולות שפתו על ידי חיקוי של מילים חדשות, ולמה הדגש על המקור? הכלי שבעזרתו התוכי מתקשר וגם מנקר? ולמה הוא "בקצה בקצה"? מרחיק את הפיתרון? אני לא מבינה את נייר העתון, וגם לא מצאתי כותרת מתאימה. אולי: "התוכי". אבל לא, זה לא לעניין. מאחר והכתיבה היא "דרך החוצה, דרך לנשום", הכרחי שתמשיך. אבל איך בדיוק - לא אדע. אצפה שמישהו ירים את הכפפה וינתח את יצירתך במקומי. . השיר מעביר הרגשת דחיפות, חוסר סדר, מחשבה אינטואיטיבית שלא מקובעת ע"י גבולות ההגיון, שלא מנסה להגדיר את עצמה ונותנת דרור לאסוציאציות חופשיות. האסוציאציות מתארות עולם פנימי עשיר שכללים נוקשים של הגיון נוקשה מגבילים אותו. הדיכוטומיה הזאת ברורה ברצף האסוציאטיבי העשיר של השיר. ההתחלה הססנית, לא בטוחה "רצון בין יכולת וציפיה כבלים של אמת , שקר ואשליה" הכותב מתחיל ביציאה מהכלוב הפרטי שלו אבל נבהל. הוא נבהל מהחופש שיתן לעצמו. השורות הבאות מרגישות כמו פאניקה של יציאה מהכלוב לחופש. " מגדלים רעועים, על סף קריסה, מחשבה נבובה, מעגלית וחמקנית, דרך החוצה, דרך לנשום" היציאה מהכלוב הנוח לחופש מבהילה אותו. הוא רוצה את הדרך החוצה לנשום אבל הוא מתחיל להרגיש קריסה, ההגיון עוזב אותו "מחשבה נבובה, מעגלית וחמקנית", "מגדלים רעועים על סף קריסה" הוא נבהל וחוזר למוכר אבל מרגיש כמו התוכי בכלוב שלו: בין העיתונים הפרושים בכלוב התוכים, בין מוטות הכלוב החופש נראה כמו פסים של אור אבל התוכי נשאר בפנים, בכלוב. הדלת של האור סגורה בפניו. הוא פוחד לצאת מכלוב ההגיון והמחשבה הסדורה. בקצה בקצה לתוכי המדבר בכלוב יש מקור שיכול לקרוא בקול מילה אחת: "חופש". התוכי רוצה חופש. בביקורת האחרונה הוא חזר לכלוב של ההגיון ושל הבקשה לסדר. תודה, רואנדה, מעניין אותי מה הרומנטי חושב על ניתוחך זה. |
|
|
| נסיך345 |
לפני 17 שנים •
23 בספט׳ 2007
מה רואים בשוק
באחור רב, ובאישור המורה זאבה -
מה רואים בשוק =========== כבר עברה שנה מאז שקברו את אבא. אתמול בערב הביאה איתה אמא איש זר הביתה בפעם הראשונה, אני לא אוהב כשאמא מתאפרת ושמה בושם. היא קראה לי מהחדר ואמרה לי "תכיר את דני" ואז חיבקה אותי ואמרה לו "זה יואב, הוא כבר ילד גדול!" . היה לו ריח של סיגריות והוא דיבר בקול חזק מידי, קול של איש מבוגר: "שלום יואב, באיזה כיתה אתה?". "הוא בכיתה ג' וצריך ללכת לישון, נכון?" אמרה לי אמא. הלכתי לחדר ושמעתי אותם מדברים, אחר כך היו קולות אחרים ואמא צחקה ועשתה קול מוזר. חלמתי שאני פותח עיניים בחושך ורואה דמות עומדת ליד המיטה מלטפת לי את הראש כמו שאבא היה עושה. למחרת בארוחת בוקר אמרה לי אמא שדני יבוא גם הערב ושהוא והיא חברים, ואז היא אמרה "כשהוא שמע שאתה אוהב כדורגל הוא אמר שאולי הוא יקח אותך לראות משחק של מכבי". "אני אוהב את הפועל" אמרתי לה "אני לא רוצה ללכת איתו, אני שונא את מכבי". "סליחה, התכוונתי להפועל" אמרת אימא. בשיעור אמרה המורה שצריך לכתוב חיבור על "מה רואים בשוק". בדרך הביתה ירדתי מהאוטובוס שתי תחנות קודם ונכנסתי לשוק הכרמל. זקנה עם גב מכופף ועגלה חלודה חיטטה בערימה של מלפפונים, ורוכל אחד צעק "קילו בשקל! רק היום!". אני מפחד מהרוכלים, הם תמיד נראים לי כאלה מלוכלכים וחזקים. פתאום היה ריח של דגים וחנות לבנה שבפתח שלה הייתה שלולית מסריחה. בתוך החנות עמדה אישה מבוגרת ושמנה עם סינר לבן בסכין ענקית ביד, היה לה שיער אפור ופנים אדומות. לידה עמד איש עם חולצה לבנה ותסרוקת מסודרת והביט בגיגית . בהתחלה חשבתי שהוא סופר את הדגים אבל פתאום הוא צחק מין צחוק מוזר כזה עם הפסקות וראיתי שנוזל לו רוק מהפה לתוך הגיגית עם הדגים. "אמרתי לך לזוז משם!" צעקה עליו האשה עם הסכין ולקחה אותו עם היד לכיוון השרפרף שעמד בצד. הוא פחת את הפה ועשה מין כזה "אה וה" ותנועת מוזרה בידיים. הוא בטח מפגר, אבל לפחות יש מישהי ששמה לב אליו, לא כמו ההוא המלוכלך עם הזקן והמכנסיים הקרועים שמסתובב אצלנו בשכונה וצועק, זה שפעם ראיתי אותו עומד על המדרכה ועושה פיפי במכנסיים. בערב כתבתי את החיבור על המונגולואיד שראיתי בשוק והגשתי אותו למורה בבוקר. אחרי יומיים היא החזירה את החיבור עם ציון "מספיק" והערה בעט אדום על זה שהייתי צריך לכתוב כל מה שרואים. אחרי השיעור באתי אליה ואמרתי לה שדווקא כן כתבתי את מה שראיתי והיא אמרה שלא הייתי צריך להמציא סיפור כזה מוזר על מישהו, אלא לכתוב תאור של מה יש בשוק כמו למשל דפנה שכתבה איזה אנשים שמחים יש בשוק שמוכרים פירות וירקות בכל מיני צבעים, וכמה השוק הוא מקום שמח. "אתה צריך לפתוח את העיניים ולהיפתח למה שאתה רואה" היא אמרה לי "אתה לא מפעיל את הראש, לא מספיק חושב". אני לא אוהב את המורה הזאת ואני לא אוהב את דפנה שהמחברות שלה תמיד נקיות ומלאות מדבקות של פיות. בערב סיפרתי על זה לאמא והיא כעסה עלי שהלכתי לבד לשוק . |
|
|
|
רואנדה
|
לפני 17 שנים •
23 בספט׳ 2007
נסיך,
הובלת אותי למקומות עם הילד. כתוב יפהפה. הוא מעביר הכל חד וחזק. תודה. |
|
|
| קייסי |
לפני 17 שנים •
23 בספט׳ 2007
נסיך
גם אני אהבתי מאוד את הסיפור. ליוויתי את הילד במסע הקטן והמשכנע שלו, עם הרצף האסוציאטיבי החצי אקראי שאופייני לילדים. הוא הצליח לעורר אצלי הזדהות עם חוסר האונים של מי שעולם המבוגרים קצת גדול עליו עדיין.
|
|
|
rose garden
|
לפני 17 שנים •
23 בספט׳ 2007
עיניים של ילד ותחכום של מבוגר
נסיך,
אהבתי את השילוב בין העיניים של הילד והתחכום של המבוגר. עוררתי בי הרבה הזדהות. חשבתי כמה מהסיפור אוטוביוגרפי. סיפור מרגש. |
|
|
Whip(שולט)
|
לפני 17 שנים •
23 בספט׳ 2007
נסיך, אהבתי מאד את הסיפור שלך.
הזכיר לי כמה סיפורים שראתי בעבר, שנכתבו מנקודת מבט ילדותית, נקודת מבט שחושפת ומצביעה על האמת העירומה ללא כחל ושרק, ללא בושה או ניסיון הסתרה. מקווה שתמשיך לכתוב. |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
23 בספט׳ 2007
דרוש/ה...
ברוך הבא נסיך,
מוטב מאוחר מאף פעם לא! רואנדה, קייסי, רוזי, וויפ, היש בכם מישהו המוכן להעניק לטקסט של הנסיך טיפול מדוקדק יותר? |
|
|
|
rose garden
|
לפני 17 שנים •
23 בספט׳ 2007
אני מוכנה לנתח.
זאבה, אם תאשרי אכתוב ניתוח עד מחר. |
|
|