בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שיעור 3: מילים, מילים

זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007

הנה הנה הנה

זאבה אפורה​(אחרת) • 3 באוק׳ 2007
המורה הגיעה. שקט בכיתה.


לפני שאני מתנפלת על המילים שלכם, לוקחת את הזמן לקרוא שוב את הכל. לנסח את המשימות האישיות לכל אחד ואחת.
עכשיו תורי, אז...
סבלנות.




המורה זאבה
rose garden
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007
rose garden • 3 באוק׳ 2007
גמעתי את המלים בשקיקה אבל מיד אחרי החג אני טסה לתקופה קצרה.

זאבה, כדאי להוציא אותי מסבב שיעורי הבית של התרגיל.

חג שמח.
Queeny​(מתחלפת){being}
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007

Re: אחרי החגים

Queeny​(מתחלפת){being} • 3 באוק׳ 2007
זאבה אפורה כתב/ה:
רוזי יקרה,

"משורה ישחרר רק המוות"
(יאיר שטרן)


הי, הכרתי פעם את הנכד שלו. דווקא בחור אינטליגנט.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007

אחרי החגים

זאבה אפורה​(אחרת) • 3 באוק׳ 2007
שיעור 3: מילים, מילים.

תודה לכותבים שנענו לשיעור 3:
רוז-גרדן, כחולית, אלישבע, רואנדה, היילני, וויפ, סדיסט רומנטי, פרלין, קייסי, אפיניטי, הילדה, ריפרף, ויני, פלאשבק וחציל ניטראלי.
הייתם נפלאים (עד כאן המחמאות...)



בהתקבץ יצירותיכם חשתי במבוכת-מה. כוונתי הראשונית עת פרסמתי את התרגיל היתה לנסות ולמיין את הכתובים שיתקבלו על-פי סוגות וסגנונות כהמשך וכדוגמאות לדיון המתנהל בנושא חשוב זה בשרשור שעת הקבלה, שכן בדמיוני סברתי כי בעת שאשחרר אתכם מתבנית מסודרת וקבועה מראש תניבו שלל אפשרויות ידועות לבדיקה ולניתוח. אולם בבלי דעת ובהשתלח אצבעותיכם על המקלדת, שמתם רעיון זה לאל, ואני נאלצת לשנות גישה ולהתאים את המשך השיעור לתוצרים.
כשלושה מכם כתבו סיפור קצר, עוד כמספר הזה כתבו שיר, (מהו שיר? בשעת הקבלה התקשינו לענות על סוגיה זו, ולכן אתקן ואומר: טקסט בעל שורות קצרות הנראה על פניו כשיר), והיתר התבטאו באופן עוד יותר קשה להגדרה. יש שכמעט כתבו סיפור, ויש שכתבו "כמעט-סיפור" והרוב גלשו לכתיבה בלוגיסטית, מן הסוג שבלית-ברירה אכנה כאן "יומני היקר".

וזה לא רע, אל תבינו אותי לא נכון, חלק ניכר מן הדברים מעניינים בהחלט. נכון, נכון, הכל באשמתי. אני זו שביקשתי שתבחרו בכל סגנון שמתחשק לכם, ובכך "יריתי לעצמי ברגל". ציפיתי שמן הכתיבה החופשית ייוולדו דברים מוגדרים היטב, ולא הבאתי בחשבון שכשאני מכוונת אתכם לכתיבה חופשית אתם עשויים לקחת את החופש מדרגה אחת נוספת, היורקת בפרצופה של המורה ובשיטותיה המוגדרות, או שמא המקובעות.

נקודה אחרת שחשבתי עליה, עת קבלתי הערות ותלונות בכללי ובפרטי על התרגיל, היא שככל שהמשימה חופשית וערטילאית יותר גדל הקושי מצד הכותבים. נדמה כי דווקא התרגילים בהם המטלות היו מפורטות, מסובכות-לכאורה ומובְנות יותר, הצליחו המשתתפים להתגבר על המשוכה הראשונית (תוך קללות ונאצות שהמטירו על ראשי) וכתבו חומר מגובש וקוהרנטי, אולי גם איכותי יותר.
(אם נדמה לכם שאני "מורחת" אתכם בקצת חמאה לפני שאני חודרת או מפציצה, "עליתם עלי!")


באשר לכתיבת "יומני היקר":
אחד יכול לכתוב בבלוג "היום אכלתי בצל ורותי לא רצתה להתנשק איתי. נראה לי שהיא כבר לא אוהבת אותי יותר", ואחר אולי יכתוב: "היום אכלתי בצל כי ידעתי שאני הולך לישון לבד. אין כמו אכילת בצל תאוותנית כפיצוי על בדידותי". לכל אחד מן הכותבים יהיו את קוראיו משכבר הימים, והכתוב יהיה מעניין או משעמם במידה שווה, תלוי אם אנו מכירים את הכותב או את רותי שלו. שלישי אולי יקצר ויאמר: "היום אכלתי בצל" ולא יפרט. וגם זה יהיה בסדר. מי שירצה להסתכל בחיוב יאמר: זה ממש זן. פשוט מושלם.
ולי בשלושת המקרים לא יהיה הרבה מה לומר. כי ב"יומני היקר" הכל אפשרי. אין כתיבה גרועה, (כל עוד שמרנו לפחות על תחביר ודקדוק "נכון"), אין צורך לפתח רעיון, אין צורך במבנה מסודר, בהתחלה ואמצע וסוף, ואת מי זה בכלל מעניין אם זה שיר, סיפור או אגדה, העיקר שרותי תחזור, או שתלך קיבינימט, הבת-זונה. נכון, יש יומנים מעניינים יותר ופחות, ויש כתיבה טובה יותר ופחות, אך אין צורך לתקן ולשפר, לערוך ולסגנן. האמת של היומן/הבלוג באוטנטיות שלו. כמו בשימוש במצלמת הטלפון הסלולארי - לא התכוונּו להוציא תחת ידינו יצירת אומנות, רק לתעד רגע מסוים, תחושה מסויימת, ותו לא.

כפי שאני רואה את מטרת סדנת הכתיבה – כוונתנו לבחון אפשרויות נוספות לביטוי עצמי ולהתפתחות ככותבים, ורצוי תוך שמירה על הראשוניות והאוטנטיות של כל טקסט, ומתוך נאמנות לסגנון האישי ולחוויה הייחודית של כל כותב.

הקדמה ארוכה זו נועדה לתרץ את המשימות הלא-פשוטות שאציב בפניכם כעת.
לפני שאעיר לכל כותב הנה הנחיות כלליות לכולם:

א. כתוב סיפור קצר בעל מבנה פשוט וברור, ולפחות 3 פסקאות: פתיחה, גוף הסיפור, וסיום.
הסיפור יתאר את יחסך למילים ש"נופלים" לתוכן, ובאופן ספציפי את "נפילתך" הקונקרטית לתוך מילה מסוימת. פיסקת הסיום תתאר את תהליך ההיחלצות ממנה (או את הניסיון להיחלץ).
ב. השתמש בכמה שיותר מן הטקסט המקורי החופשי שכבר פרסמת בשיעור זה ליצירת הפתיחה או לגוף הסיפור, וערוך אותו כך שיתאים באופן קוהרנטי לסיפור מבלי שתאבד משמעותו.
ג. ערוך רשימה של 4 - 8 מילים "נבחרות" והשתמש בהן בכתיבתך תוך שאתה מדגיש אותן (בבולד, בצבע שונה, בקו תחתון, במירכאות או בחזרות – כרצונך. רק שמור על עקביות בהדגשה).
ד. ובכדי שהכול יהיה קצת יותר מאתגר והולם את התקופה: שלב בסיפור את הביטוי "אחרי החגים".


אגב, חלקכם פטורים מרוב הסעיפים, ואחרים יקבלו וריאציה מותאמת אישית, לכן בבקשה נא לקרוא בעיון הן את ההנחיות כאן והן את ההוראות הספציפיות לכל כותב.


דד-ליין: רביעי 10/10/07


בברכת חג שמח,

זאבה אפורה

(אמנם יריתי לעצמי ברגל אך גיליתי שרק הסנדל נהרס...
לא נורא! הזדמנות לקנות נעלים חדשות! היפ-היפ-הוריי!)


ריפרף
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007
ריפרף • 3 באוק׳ 2007


25/9/07

אפשר לדעת בשכל שהרוח בסוף אוקטובר כבר קרירה,
שהיא נושאת אל החוף אויר מדברי יבש, ושהיא חזקה דייה להרקיד את כפות הדקלים.
אפשר להרגיש את הרוח, לחוש באופן בלתי אמצעי את מהותה כשהיא מלטפת את פני ופורעת לי
את השיער. להרגיש את התכונות של הרוח נושבות לאורך הגוף.
ואפשר להתמזג איתה, להפסיק להיות יצור נפרד מן הרוח, לעזוב את הגוף ולהפוך לרוח.
כעת לא צריך לחשוב על הרוח ועל תכונותיה השונות, גם לא צריך לחוש את הרוח ואת מהותה.
אחדות מתוך הכרה שלמה והבנה מוחלטת, חווית התודעה את הדבר בשלמותו.-
אני מבלה יפה עם הספר שהחלפתי באשרם, על גורו שוויצרית מפורסמת
שמשחזרת גילגול קודם שלה כבת פרעה שבאה בסודה של חוכמה מיסטית עתיקה.
ביום קצת שנורקל בשיכון לדגים הצעירים, בערב ארוחה עם חברה מהלימודים שפגשתי במקרה,
ארוחת ערב ושירים מצחיקים איתה ועם חברים שלה בחוף של השכן.

נחמדת לי מאוד ההפסקה הזאת בסוף כל ערב, והעלאת הדברים על הכתב.



26/9/07


לילה אחרון בסיני ?

ממלכה קטנה, צבעונית, וקסומה אל מול חושתי. אם אתמול ביקרתי בשיכון לדגים צעירים,
אז היום עשיתי את הגראנד-טור בין כל אתרי התיירות של הדגים.
הגנים הוורודים, היער הצהוב, ארמון החסה וכמובן אנדרטת האונה הפרה-פרונטלית המפורסמת.
אני חושב שגם הייתי בקניון הגדול שלהם. והאוכלוסייה? אני מכיר כמה אנשים צבעוניים פגשתי לא מעט.
אבל החבר'ה האלה לוקחים אותם בקלות, בשתיקתם הססגונית.
לפני כן אני ומרסל, מזרון הים של המורות לצילום, יצאנו לקרוז ארוך לאורך החוף.
אני מקווה שמרסל ושאר הנופשים קיבלו בהבנה כשוויתרתי על בגד הים ושטפתי את התחת הלבנבן שלי באור השמש,
אכן חומר החיטוי הטוב ביותר.
את ערב סוכות, ליל הירח המלא של חודש תשרי, ביליתי עם אותן שתי מורות מהחושה שממול.
ארוחת חג על ראש של הר, בטירה המשקיפה על הים. כשעלה לאיטו הירח מעל ההרים שמעבר לים,
עוד השתכשכנו בבריכה בחברתה המשעשעת של מוקה כלבת הצפרדע, בזמן שהדג החגיגי שלנו התבשל בעצלתיים.
הירח המלא מאיר לי שעבר חצי מחזור מאז שיצאנו לדרך, אני משיר אליו מבט ארוך ולוקח שאיפה עמוקה.
חגיגה של זמניות. לחיי הטבע המשתנה של הדברים, לחיים לחיים.
ביום שישי (מחרתיים) בצהריים יש מפגש עם אסי דיין בחיפה, ומחר אחותי אולי מגיעה לכאן.
לילה אחרון בסיני ?
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007

רוצה שיעור פרטי?

זאבה אפורה​(אחרת) • 3 באוק׳ 2007
ריף דארלינג,
אתה קורבני הראשון.
הגם שאני נהנית לקרוא את יומני "מסעות-ריף-במדבר", ועל אף שהטלתי עליך משימה זו בעצמי, אני מקווה שכאן נצליח לזקק מהם סיפור שקולע יותר לשיעורנו הספציפי.

מה שתפס אותי בתאור מדיטציות השתיקה של יום כיפור הוא השחרור מן המילים.
שאלתי לך היא מאילו מילים היה לך הכי קשה להשתחרר?
זה מתקשר לי לנסיעה לסיני - כשאנו נוסעים אי-שמה לחופי הזהב אנו מרבים להשתמש במילים "חופש" ו"שחרור". לרוב מדובר בשחרור מן העבודה ולחצי היומיום. אולם אתה נסעת לשם מייד אחרי השהייה באשראם, שהיתה חווית חופש משחררת בפני עצמה.
ולכן שאלתי השניה לך היא: האם גם מן "שיחרור" רוצים / ניתן להשתחרר?

נסה לעקוב אחר המטלות הכלליות אך המפורטות שפרסמתי כאן ברגעים אלו, ולהיעזר בהן בכתיבת סיפור תוך שימוש בקטעים מיומני המדבר שלך.

נקודה נוספת בה תוכל להשתמש היא החיבור בין שם הפסטיבל ובחירתי בטקסט מתוך הספר "זורבה היווני". אשמח אם תמצא דרך לשלב זאת בסיפורך (לא חובה).


בתודה, בברכה, בקנאה ובעניין,
זאבה
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007

אחרי החגים

זאבה אפורה​(אחרת) • 3 באוק׳ 2007
rose garden כתב/ה:
המילים הגבוהות שאנחנו פוגשים יכולות להרוג.

לא דורשים מנשים מה שדורשים מגברים אבל הפרחים שנקטפים בני 18, 20 ויותר מראים שמילים הורגות.


פעמונים של חג

מילים צלצלו כמו פעמונים
קול חזקים מהדהדים
כמו כנסיה שענבליה מנגנים
צלילי מזמור קוראים
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים, מילים, מילים
קולות חזקים, צורמים
במעלות קדושים וטהורים
כזוהר הרקיע מזהירים
"קומו לעבודת האלוהים!"

דמעות כמו טללים
אגלי טל נוצצים
פרחים שנקטפים
בני 18 או עשרים.
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים גבוהות
מילים הורגות.


זאבה, הקיצור רוזי היה בסדר.

שנה טובה.



רוזי,
עד נסיעתך אחרי החג יש לך זמן להפוך את שירך לסיפור.
בנוסף להנחיותי הכלליות הקודמות כמה נקודות נוספות להתייחסות בכתיבתך:
אכן מילים גבוהות. הנושא שהצגת טעון ובר-פוטנציאל לרגש, אך הטיפול שלך בו מרוחק - ומרחיק.
במקום לדבר באופן כללי על נערים בני עשרים, דברי על אחד ספציפי, אמיתי או בדוי.
לאסונינו לכל אחד ואחת מאיתנו יש נגיעה אישית בשכול. השתמשי בזאת בכדי להפוך את יצירתך לאישית ונוגעת יותר.
"קומו לעבודת האלוהים" - האם אלו הן המילים ההורגות?
השתמשי בדימויים הנפלאים שלך בתוך הטקסט החדש, חבל שיאבדו.


חג שמח ונסיעה טובה!

זאבה
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007

אחרי החגים

זאבה אפורה​(אחרת) • 3 באוק׳ 2007
כחולית כתב/ה:

חיית מחמד

להרבה אנשים שאני מכירה יש חיות מחמד. לרובם יש חיות מחמד קונבנציונאליות: כלב, חתול, דג זהב או תוכי. לחלקם חיות קצת יותר מיוחדות כמו איגואנה או נחש. אני מהאנשים שיש להם חיות מחמד שנויות במחלוקת. למען האמת, אינני היחידה שמחזיקה בחיית מחמד מהסוג שאני מחזיקה בו, אלא שמרבית האנשים שמחזיקים בה- מסתירים את קיומה.
לא קל לגדל אותה. זו חיה תובענית מאוד, נושכנית מאוד וזקוקה לתשומת לב רבה. אתה נותן לה הרבה והיא רק לוקחת, היא לא נותנת לך יותר מידי. בגלל זה יש לי רגשות מעורבים מאוד כלפיה. היא מתישה אותי מאוד מצד אחד בגידולה ומצד שני יש איזשהו סיפוק נסתר בהאכלתה וטיפוחה.
הוצאתי אותה מהמחשכים, שלפתי אותה מן הביבים. היא הייתה קטנה מאוד, גורה של ממש. התלבטתי אם לשמור אותה או לאו. היא חייכה אליי והביטה בי בעיניים העגולות והמבריקות שלה והחלה ליילל.
היא הייתה צריכה אותי.
או שמא, אני הייתי צריכה אותה?
לא יכולתי לסרב לה, זה היה חזק ממני. חפנתי את גופה הפעוט בין כפות ידיי ולקחתי אותה תחת חסותי. הכנסתי אותה לכלוב במרתף החשוך וביקרתי אותה מתי שרק יכולתי. בהתחלה, היא לא דרשה הרבה. היא הסתפקה במועט. נגיד, פעם במספר חודשים או פעם במספר שבועות. אבל כשגדלה, שיניה התחדדו וטפריה גדלו. היא דרשה עוד ועוד מזון, דרשה כמה שרק יכולתי לתת. לפעמים דרשה הרבה מעבר לזה. ועם המזון, בא התיאבון.
לפעמים חשבתי שיש בה בור ללא תחתית, תהום עצומת ממדים, חור שחור שאיש אינו יודע היכן תחילתו והיכן סופו.

שנאתי אותה בהתחלה, שנאתי כל כך את קיומה, אבל הרגשתי שאין לי ברירה ואין לי אפשרות להרחיק אותה ממני. ברגע שהפכה לחלק מחיי, הפכה לחלק ממני.
ואני? אני רק בת- אדם.
והיא? רק היא. זה הטבע שלה וזה הטבע שלי, גם אם נתכחש לזה ללא הרף.

מהרגע שהפכה שלי, הרגשתי חזקה, כמעט בלתי מנוצחת. איש לא יכל לי. היא הייתה האריה הפרטי שלי, זאב טורף, נחש מלא ארס... היא העצימה אותי ואני הפכתי לחומה בצורה שאיש לא יכול לחדור אליה.
היא החלה לשלוט בי, החלה להצר את צעדיי. לא יכולתי בלעדיה. כל צעד ושעל בחיי תכננתי על פי התנהגותה ואורח חייה, עד כי כמעט הרגשתי כי אני והיא- חד הם.
השתניתי.

היה יום אחד, אותו יום ארור ומקולל, שבו החזקתי באמתחתי את ליטרת הבשר שאליה שיוועה ואף יותר מכך. שקי היה מלא במזון ובמיני תרגימה עבורה. ירדתי במדרגות המרתף, מדרגה אחר מדרגה אחר מדרגה. בידי פנס קטן שהאיר את דרכי באפלה. שמעתי אותה נושפת ונושמת בכבדות. היא החלה להתפרע, חשה בחושיה החדים את בואי ואת מזונה. יללותיה היו מחרישות אוזניים, נהמותיה קרעו את לבי. היא דרשה כעת את מזונה, שלטה בי. הייתה רטיבות בקירות המרתף, בעזרת הפנס יכולתי לצפות באזוב ובריקבון שפשט על הקירות. היא הייתה ענקית כעת. כבר ארבע פעמים מאז שהכרנו, הגדלתי את מקלטה. בכל פעם הרחבתי עוד, והיא גדלה כמו בלון, כמו נחש. בכל פעם היא התרחבה והתרחבה עד שכיסתה כמעט לחלוטין את מרחב הכלוב שלה, ואז החלפתי את הכלוב לחדש וגדול יותר. הכלוב הזה תפס הפעם כמעט את מחצית משטח המרתף. תהיתי מה יקרה בפעמים הבאות כשתגדל, כשהמרתף יהיה קטן מידי להכילה ואאלץ להוציאה החוצה, לאור היום.

פתחתי את השק, והוצאתי מתוכו את מזונה. הייתה שם חתיכת בשר, "קינאה". היא הייתה גדולה למדי, אבל עדיין יכלה להיכנס אל בין מוטות הברזל של הכלוב. היא בלעה את חתיכת הבשר במהירות. הוצאתי פרוסת עוגה עבה, "כעס", וזרקתי פנימה. היא טרפה אותה מיד והתנפחה מעט. בזה אחר זה, הוצאתי את: "עצב", "מרירות", "עלבון" ו"אכזבה".
היא ליקקה מעל כף ידי את פירורי ה"שקרים" ואת פיסות ה"בדיות".
כשחפרתי במעמקי האמתחת, מצאתי עמוק בתוכה את חביצת ה"נקמה". היא הייתה גדולה מאוד. גדולה מידי. לא יכולתי להעביר אותה מבעד לכלוב. חשבתי אולי לא להאכיל את חיית המחמד שלי שהפכה כבר למפלצת אימתנית בחביצת הנקמה, אבל היא שאגה חזק כל כך, עד ששערותיי התמלאו בנטפי רוק וריר דביקים.
לא ידעתי מה לעשות. ייקח זמן רב מידי עד שאבנה לה כלוב חדש, ובינתיים משמניה השחורים כזפת יצאו מהסורגים שהותירו בה פסים אדומים של לחץ.
החלטתי לשחרר אותה, רק לרגע, כדי שתאכל מעט ואז אשיב אותה בחזרה.
ניסיתי להניח על צווארה העבה קולר ושרשרת, אולם הם נקרעו ונשברו.

נשמתי עמוק, פתחתי את המנעול בעזרת המפתח שלו שהספיק להחליד מהפעם האחרונה שהחלפתי כלוב ומנעול ואט אט הסטתי את דלת הכלוב. היא הייתה שקטה לפתע. שקטה מידי.
זה נסך בי תחושת ביטחון ושלווה מסוימת. התרחקתי מספר צעדים לאחור וקראתי לה, שתבוא אליי.
"שנאה, בואי אליי! בואי, מתוקה שלי. בואי!"
שנאה יצאה מהכלוב ונעמדה על שתי רגליה עד שהשתרעה במלוא גודלה ואונה. כעת, כשלא הייתה מכופפת וספונה, היא הייתה גדולה פי שלושה ממני באורכה וברוחבה.
נפנפתי בחביצת הנקמה ונפנפתי לעברה בחלקיה.
היא מאוד אהבה את החביצה הזאת. היא הייתה המזון האהוב עליה ביותר אחרי בשר כעס.
היא נהמה חזק כל כך, עד שגופי רעד כעלה נידף.
פערה פיה, שיניה המחודדות נצצו לעברי באור הפנס הקלוש שהחל להבהב. הסוללות החלו להיחלש ובעוד רגע או שניים, כבר ידעתי שהן ישבקו חיים.
היא התקרבה אליי ואני התחלתי לחוש לראשונה בחיי, פחד אמיתי מה הוא.
שנאה, שגדלה כל כך מאז הכרתיה, אהבה אותי והייתה חלק גדול כל כך ממני (או שמא, אני הייתי חלק גדול כל כך ממנה?), עד שכבר לא שבעה ממה שנתתי לה, ורצתה לקחת לעצמה את כולי.
הפנס נכבה, ועוד לפני ששמתי לב, נקרעתי לגזרים.
שנאה המשיכה לחיות ולבעוט.
אני לעומת זאת, כבר לא...




כחולית,
לטעמי: משובח! לא לגעת! קבלי פטור משיעורי בית עד הפעם הבאה.

חג שמח,

זאבה
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007

אחרי החגים

זאבה אפורה​(אחרת) • 3 באוק׳ 2007
אלישבע כתב/ה:
יש מילים

יש מילים שמפחידות אותי,
יש מילים שמכאיבות.
הכי אני שונאת את המילה לא.
לא שווה, לא טובה, לא יפה,
לא מתאימה, לא מעניינית, לא מבינה,
לא את...
זה אני...

אני מסתתרת מפני המילה שמפחידה אותי
בורחת למילים אחרות:
אהבה, אהבה ללא גבולות,
התמסרות, נתינה.
נתלית על מילים, נשענת עליהן,
נאחזת בהן בכל כוחי.
אבל למילים,
אין צבע, אין צורה,
אין ריח, אין טעם, אין כלום.
הן רק מחשבות,
או אולי חלומות,
מילים נזרקות לאוויר,
אוויר בתוך אוויר,
כלום.

ואני אוחזת אותן בכף ידי,
מהדקת את אחיזתי בהן עד שאצבעותיי מלבינות, וציפורני חורצות חריצים בכף ידי, ואז, כשאני משחררת לאט, אני רואה שבעצם אין שם כלום.



אלי7 מה נחמדת,
לכאורה כתבת שיר, אנו מזהים זאת עפ"י השורות קצרות, אך כשסידרתי את הטקסט באופן פרוזאי חשתי שבסידור כזה חלק ניכר מן הליריות מתבטלת. דבר זה מצביע, לדעתי, על כך השהליריות במקרה זה היא חיצונית לטקסט, ונראה לי שבאותה מידה זה גם "לא-שיר".
התייחסי בתשומת לב להערות הכלליות שפירטתי לעיל וכתבי סיפור שבו את משתמשת בדרך זו או אחרת בכל הטקסט הנ"ל.
במקום לדבר סביב סביב אנא היכנסי לפרטים, קרי: היכנסי לעובי הקורה לגבי המילה שמפחידה אותך והמילים שעוזרות לך לברוח.
הסיום יפה מאד. אשמח לראותו מופיע שוב כמשפט סיום לסיפורך.



בברכת חג שמח,

זאבה