מחויותי אצל היועצת.

James Bondage​(מתחלף) • 13 באפר׳ 2014

אני לא כל כך יודע איך להתייחס ל"אפל" (אני גם חובב סרטי אימה, פילמ נואר, וסרטים שאין להם סוף טוב. זה אפל? גם זאת סיבה לפנות לטיפול?). הטיב של "בעייתי" הוא נושא הדיון כאן, אני חושב - ולגבי הרסני - כל מקרה לגופו. האם יש משהו הרסני באופן גורף או אפילו בחלק משמעותי מהמקרים? לדעתי לא. לגבי בעייתי ...

אני יודע שאני נמצא בעמדת מיעוט - אני מוצא את עצמי שם לעיתים קרובות, ובפני עצמו זה לא מפריע לי. אני לא שואל את עצמי "למה אני חושק בדברים שבדרך כלל נחשבים שליליים / מוזרים". אני שואל את עצמי, לעיתים קרובות, "למה אני X" כאשר X הוא דבר ספציפי. "למה אני רוצה מין עם אזיקים", או "למה אני לא רוצה לאכול בשר" בלי קשר לקונצנזוס. והשאלה שאני שואל את עצמי לעיתים יותר קרובות היא, "למה אני אידיוט?" (ואם אני מצליח לענות עליה בחיוב, מה שקורה מדי פעם, אני מנסה לתקן).

הייתי בדיון הזה בערך 50 פעם. הפעם המכוננת שאני זוכר, היא בתיכון - בת כתה שלי (נקרא לה "חדווה") ניסתה לארגן הפגנה נגד חנות שמוכרת מעילי פרווה.
ג'יימס: "ואיך זה מתיישב עם זה שאת אוכלת בשר?"
חדווה: "תגיד לי, אתה אידיוט? מעיל פרווה זה רצח של חיות למטרת ריקנות חומרנית, ואכילת בשר זה משהו חיוני שאי אפשר בלעדיו".
ג'יימס: "אני, ועוד כמה מאות מיליוני הודים לאורך כמה מאות שנים מוכיחים שחיוני זה לא, אז אני עדיין לא מבין איך זה מתיישב"
חדווה: "אה, אז אתה אידיוט. אם לא ברור לך ההבדל בין מעיל פרווה לבין שניצל, שהוא כל כך מובן מאליו, אין לי בכלל מה לנסות להסביר לך".

אז בתור האידיוט שאני, שאלתי אנשים שנוכחו בחלופת הדברים הזאת, וגם כאלה שלא, מה בדיוק קרה כאן. באופן מפתיע, רוב אוכלי הבשר חשבו שחדווה צודקת (זה באמת לא קשור! לא דומה!) ורוב הצמחונים האידאולוגיים חשבו שהיא האידיוטית (לפרה לא ממש אכפת למה הורגים אותה על לא עוול בכפה). חשוב לי להדגיש - הבעיה פה היא לא הצדק או הצביעות שבטיעון שלה. הבעיה היא שאין בכלל טיעון. (וגם אני, למען הסר ספק, לא העליתי טיעון - אלא רק ביקשתי ליישב סתירה שאני רואה בהתנהלות שלה). אני רק אציין שכמה עשורים אחרי, אני עדיין צמחוני, ופגשתי לאורך השנים גם טיעונים תקפים לטובת אכילת בשר.

והטיעון הזה של "כל כך ברור מאליו שאני לא מבין איך אתה בכלל יכול לבקש הסבר או להשוות" חוזר פעם אחרי פעם - בויכוח פוליטי ("אני לא מבין איך לא ברור לך שיש לנו זכות להיות פה / שאין לנו זכות לשלוט על עם אחר"), בויכוחים על דת ("איך לא ברור לך שחייב להיות מישהו שיצר את היקום"). או על סמים ("אני לא מבין איך אתה לא מבין שכל הסמים, ובכלל זה מריחואנה, הם הרסניים!"). משהו שמשותף לכל הויכוחים האלה, הוא שאם כבר יש למישהו טיעון, הוא בדרך כלל טיעון אד-הוק ולא הטיעון שהביא אותו לאמונה שלו, ובדרך כלל טיעון שקל לסתור (בפני עצמו, או בהקשר של טיעונים אחרים של אותו צד). ושדוגמאות שמצביעות נגד התיזה הבסיסית לא זוכות להתייחסות בתור "לא ענייניות" (לדוגמא, זה שניתוק האלמנט הפלילי של סמים בפורטוגול הביא לשיפור בכל מדד אפשרי לא מבלבל אף אחד שיודע שסמים הם הרסניים. גם לא הדו"ח האובייקטיבי של ממשלת בריטניה שמראה חוסר הגיון מוחלט במדיניות הסמים הקיימת שלהם - מריחואנה באופן פסאודו אובייקטיבי משמעותית פחות מסוכנת מאלכוהול). מצלצל מוכר מששת העמודים האחרונים?

אז כן, אני שואל את עצמי שאלות. אבל העובדה שאני מוצא את עצמי במיעוט (צמחונות, בדסמ) היא לא חלק מהשאלה - השאלה שלי היא לגופו של עניין "האם זה בסדר ש..".. אני גם שואל את עצמי שאלות כמו "למה אני רוצה צאצאים?" - לרוב האנשים, התשובה (מה שלא תהיה) ברורה מאליה ברמה שמטופש לנסות לדון עליה.



אני לא מפקפק, אבל אני אוסיף מנסיוני שהרבה גברים וניליים לחלוטין מרגישים מאויימים מנשים על המזרון ובזירה, ומרגישים צורך עז להוכיח שליטה מחד, אבל לא לפגוע (ג'נטלמניות?) מאידך. ואולי גם לפרומונים יש קצת השפעה - מכלול שנראה מאוד לא ונילי. האימונים של גברים בלבד ומעורבים גברים/נשים שיצא לי להיות בהם נראים מאוד שונה. אבל .. אותו דבר ראיתי גם במשחקי כדורסל. יש לך ניסיון עם ספורט תחרותי אחר? (ביוגה, עיצוב וספינינג אף שוביניסט לא יחשוש למעמדו אם "יפסיד" לאשה)

פור גוד • 13 באפר׳ 2014

המלט, האמת המרה היא שאתה יודע להיות בעיניי חתיכת פוץ בלתי נסבל , מלא בחשיבות עצמית מעייפת, ובעל רמות של תסכול שיכולות להיות די מעצבנות ובלתי נעימות . או בקיצור, סתם פוץ בלתי נסבל.
וכאשר אתה מחובר לצד הזה שלך, הכל כך פוצי, אני לא מוצא טעם לדון איתך על כלום.
ולעניינו - אני לחלוטין לא חושב שהכתיבה של בייגל ( בניגוד למה שהוא מאמין בו ) "עוזרת" או "תעזור" פה למישהו. וכמו שרפאל כבר כתב, אם אנשים סובלים פה ממשהו, קרוב לוודאי שהם סובלים יותר מהעריצות של הסופר-אגו שלהם מאשר מכל דבר אחר .
אני לא מכיר בספרות המקצועית אפילו מקרה טיפולי אחד שהצליח לעקור למישהו מהראש את הפנטזיות המיניות שלו - וגם המקרה של בייגל יכול להעיד על כך, והראייה היא - שהוא עוד מסתובב איתנו כאן.
אנשים פונים לעזרה רק כאשר נמאס להם לסבול ממשהו. אבל המציאות היא, שפרברטיים רק לעיתים נדירות ביותר פונים ( כמו בייגל ) לבקש עזרה מקצועית. רובם חיים עם הסטיות שלהם לא רע בכלל. ולא צריך לדאוג להם

James Bondage​(מתחלף) • 13 באפר׳ 2014

רגע רגע. יכול להיות שלא התנסחתי מספיק ברור. הכוונה שלי היא שאין פסול בזיון שאינו אינטימי. כן, אני חושב שזיון ואינטימיות הם זיווג מוצלח מאוד. אבל גם אינטימיות בלי מין (למי שזה מתאים לו) ומין בלי אינטימיות הם לגיטימיים ולא בעייתיים.

לנסח מה שכתבתי קודם במילים אחרות - "קודם כל, כבודה של אשה במקומו מונח. אבל אם אתה רוצה לזיין אותה, אתה לא צריך להרגיש רע בגלל הרצון הזה. יותר מזה, אם גם היא רוצה בזה, אתם לא צריכים להרגיש רע בגלל שאין ביניכם שום דבר אחר חוץ מהתשוקה. אולי תתפתח,אינטימיות רגשית ואולי לא - תקיימו מין בטוח ובהסכמה, הזדיינו בסבלנות, והפרדו כיזיזים אם לא התפתח כלום". בין זה ובין "שימוש באשה לסיפוק תאווה" המרחק מאוד גדול לדעתי. אם אתה לא מסכים, כנראה שנסכים לא להסכים (אבל אני מאוד אשמח לדעת מה דעתך)


אז שוב, נסכים לא להסכים - אני יכול לכבד במובן (2) גם אשה שתבקש ממני שאתייחס אליה בצורה שכלפי חוץ תחשב "לא מכובדת". אני אכבד את רצונה להאציל אלי חלק מסמכותה כאדונית לעצמה - האצלה שמלווה בתנאים ("גבולות") ושהיא יכולה לבטל בן רגע. שוב, קשה לי להאמין שאני יחיד סגולה בנושא הזה - אבל הכל יתכן.



התרשמותי דומה, אבל כמו שכבר ציינו פה אחרים, אני לא מבין מהחיים שלי, אז אני אשאל: אותו מחיר כבד בזוגיות / ילדים / כסף או חיי תסכול, איך הוא מתפלג מהתרשמותך, בין הקטגוריות הבאות: (מחקי/הוסיפי בהתאם לצורך; "לא מממשים מספיק" שקול ל-"לא מממשים" לצורך הדיון, לדעתי)

- אנשים שסובלים כי הם כן מממשים את החשקים שלהם
-- ויתרו על זוגיות (שאחרת הם רוצים בה) ולכן סובלים
-- נמצאים בזוגיות (שאחרת היו מוותרים עליה) ולכן סובלים
-- יש להם ילדים (שאחרת לא רוצים בהם) שגורמים להם סבל
-- אין להם ילדים (שאחרת היו רוצים בהם) שגורמים להם סבל
-- מוציאים כסף בצורה שגורמת סבל
-- חיים חיי תסכול בצורה שגורמת סבל
- אנשים שסובלים כי הם לא מממשים את החשקים שלהם
-- ויתרו על זוגיות (שאחרת הם רוצים בה) ולכן סובלים
-- נמצאים בזוגיות (שאחרת היו מוותרים עליה) ולכן סובלים
-- יש להם ילדים (שאחרת לא רוצים בהם) שגורמים להם סבל
-- אין להם ילדים (שאחרת היו רוצים בהם) שגורמים להם סבל
-- מוציאים כסף בצורה שגורמת סבל
-- חיים חיי תסכול בצורה שגורמת סבל



נכון. ואני מוכן לקבל גם שיותר זוגות שמקקלדים "מתגרשים" מאשר זוגות וניליים. אבל כבר בכלל האוכלוסיה מספר המתגרשים מגיע ל- 30%-50% (תלוי איפה הסטטיסטיקה). לפעמים זה הדדי (וגם זה יכול לקרות בקוקולד), ולפעמים זה כאשר אחד הצדדים הפסיק לאהוב את השני, ולא משנה הסיבה, בגד, וסילק אותו מחייו, ותשוקתו של השני שרפה את עצמה. אני מכיר יותר מאיש אחד שהגירושים הגיעו לו כרעם ביום בהיר, "תשוקתו שרפה את עצמה", ולקח לו זמן להחלים מזה. זה רחוק מלהיות "סבבה אגוזים". ואולי אצל קוקולדים זה קורה ב- 90% מהמקרים, לעומת רק 30% מהוניליים - סיכוי גבוה משמעותית להפגע, מה שבהחלט צריך לקחת בחשבון אם ההחלמה במקרה זה קשה. האם זה עושה את עצם הרעיון למחלה? אני לא חושב. יצא לי לשמוע את הכותב של http://www.sexatdawn.com/ מעלה את ההשערה שקוקולד מתיישב עם עם מבנה חברתי שקיים אצל קופי אדם (זכר האלפא מזיין את מושא התשוקה של הזכרים האחרים, בדרך כלל כשהם מסתכלים), ויתכן שזהו דחף ביולוגי של זכר-לא-אלפא לקבל אישור לסטטוס שלו. לא מדבר אלי, אבל לא חסר הגיון.



יש פה הטיה - לרוב הספרים והסרטים ההוליוודיים יש סוף טוב, גם כאשר הגיבורים חסרי אחריות וכו'. לסיפורי סאדו מאזו שמיועדים לקהל הרחב יהיה בדרך כלל סוף מבאס. זו תכונה של הקהל יותר מאשר היא תכונה של המציאות - הסיכוי שלנו לשמוע על על יצירה שגורמת לקהל להרגיש לא נוח קטן בהרבה, מפני שהיא לא כלכלית. יצירת סאדו עם סוף טוב היא לא נוחה לרוב הצופים. ברוב ספרי הבלשים (יש כאלה שלא?) התעלומה נפתרת לבסוף עד לפרט האחרון, וזה לא בגלל שבמציאות רוב התעלומות נפתרות, או שפתרונות הם ברורים ומוחלטים.

אבל יש גם יוצאי דופן - ל"מזכירה" יש סוף טוב (בדסם, אבל עדיין הוליוודי "האהבה מנצחת הכל").

והשורה התחתונה שלי היא: לא, זה לא לכל אחד. ואולי אפילו הסיכוי לבעיות גדול יותר. אבל ההבדל בבעיות הוא כמותי, ולא איכותי (אם בכלל), והוא לא ברמה כזאת שמצריכה לשים תווית "פסול" כברירת מחדל.

Bagel • 13 באפר׳ 2014

ג'יימס, אתה יכול באותה מידה להגן כך גם על נקרופיליה. אותם טיעונים תמימים, אותה שיטה, ואפשר כמובן להשוות את זה להטסת עפיפונים ספורטיבית, לטעון שכל עוד הגוויה נתנה אישור בכתב לפני מותה זה בסדר, שאין פה כלום זולת התנהגות קצת "שונה", שאין האדם העוסק בנקרופיליה בהכרח בעל בעיות, שאסור להכתים את הפרקטיקה וכן הלאה...

אגב, הסיפורים הסאדו-מאזוכיסטיים נגמרים רע לא משום שהוליווד לא אוהב סאדו. זאכר מאזוך כתב סיפור אותנטי שנבע מתוך עצמו כאדם וכסופר, ירח מר הוא פרי מוחו של פולנסקי שלא ממש דופק חשבון להוליווד לקהל או למוסכמות חברתיות, יכול היה לסיים את הסיפור טוב, לא? וחנוך לווין שפשוט כתב על התשוקות של עצמו ולא היסס להיות קשה וביקורתי על עצמו, לא היסס לראות ולהראות עד כמה מסובך העניין הזה אותו אתה מנסה ללא הרף לפשט. אולי הפשטנות היא תרופה טובה בכדי לא להרגיש מתוסבך?
אולי אין הבדל בין בשר לפרווה אבל זה לא אומר שאתה לא חוטא בדמגוגיה למתחילים פה בדיון הנוכחי.

זאלופון​(שולט) • 13 באפר׳ 2014

אני חושב שגם עבור מי שאינו חי בשלום עם עצמו, שאלות ממוקדות עבר ("למה?") או ממוקדות תיוג ("אפל?") הן פחות מועילות משאלות ממוקדות עצמי ועתיד: איך אני חי עם זה ולמה זה מפריע לי?
יתכן שהשאלות הראשונות יהוו, עבר אדם מסוים, חלק מפתרונן של האחרונות, אך כשלעצמן הן יותר שעשוע אקדמי מאשר אמצעי לסיוע עצמי.

אני בהחלט מסכים שיש והבדסמ מעורר קונפליקטים מהסוג שציינת, ואותם כדאי לאדם לפתור עם עצמו, אם הוא יכול, בדרך שמתאימה לו. אלא שאני סבור שפתרון "טוב", במקרה הזה, הוא פתרון שמסייע לאדם לחיות עם עצמו בשלום, ולקטגוריה הזו נופלת גם הכחשה של הקונפליקט. המטרה, בעיניי, היא קבלה עצמית, לא המסלול האינטלקטואלי שמוביל אליה. מי שמצליח להגיע שמה מבלי לחוות את הקונפליקט כלל, השיג את שחשוב ביותר להשיג בדיוק כמו מי שבילה שנים בהתלבטויות ופלפולים נבונים עד שמצא שלווה.
אצל רובנו, כך נדמה לי, הפתרון הוא בלאו הכי די פשטני וכולל הפרדה מסוימת בין העצמי שלנו לתשוקות המיניות שלנו, וזה בסדר. אנחנו פה כדי לחיות טוב, לא כדי ליצור פרופיל פסיכולוגי מושלם.

כל זה לא אומר, חלילה, שאנחנו נורמלים או לא אפלוליים. ברור שהכי סקסי להיות אפלולי וסוטה, ואם במילא אנחנו מכוערים ודחויים (ע"ע השרשור השכן), לפחות את זה לא יקחו מאתנו!

Mary Jane • 13 באפר׳ 2014

אם להעיד על עיסתי, אני מאוד אוהבת את הקונפליקט הפנימי. אני אוהבת שהוא מלווה אותי בשעת מעשה, לפני ואחרי. זה עוזר לי לקבל את עצמי, לפרקים, ולדחות את עצמי, בזמנים אחרים (שזה, לטעמי, דבר חשוב לא פחות אצלי). אני גם אוהבת להיות מהורהרת תמיד. וזה מסייע (:

אם לא היה לי קונפליקט, אולי לא הייתי נהנית כל-כך.

Mary Jane • 13 באפר׳ 2014

לא נכון, לדעתי, לשפוט את דבריו של ג'יימס באופן הזה, ולהטיח בו כי הוא מיתמם ודמגוג. זה עניין, לראייתי, של השקפות שונות. העניין אינו מסובך ממהותו או פשוט ממהותו. הוא תלוי בהשקפה, באלו משקפיים מביט האדם על הדברים, באופיו (האם הוא שמח ומרוצה כדרך קבע ומביט על החיים בפשטות, או נוטה אל הצד הקודר של החיים והוא בעצמו מסובך), וכן בחומרתה ובעוצמתה של הפרוורסיה. ככל שהנטייה קיצונית יותר, ועיקרה בתכנים בעייתיים יותר, כמו השפלה והחפצה, כך סביר שתעורר אי-נחת בנפשו של האדם ותפריע למהלך חייו.

על פניו נראה שג'יימס ואתה מגיעים לתחום ממקומות מאוד שונים, וכל אחד מביא איתו את האמת שלו.

המלט • 13 באפר׳ 2014

זו בדיוק הנקודה שלי. ה״ציד הפסיכולוגי האישי״ הרבה פחות משפיע מאשר הנורמה ההתנהגותית. ההנחה המקובלת היא שהחוויות שלך הן סוג של רכוש פרטי. אני טוען שהחוויה הבדס״מית שלך - ושלי ושל אחרים לצורך העניין -- איננה כה אישית כפי שהורגלנו לחשוב כמעט ללא הרהור נוסף.



קוקולד זו דוגמה מצוינת לחוויה בה קיים ערבוב מובנה בין הפרטי לחברתי. עיקר הריגוש בחוויה הזו נובע לדעתי מעוצמת ההתרסה כנגד הסדר החברתי. הרי ברור שאין שום דבר מרגש בפני עצמו באי-עשייה, באי-זיון. בעצם המחשבה שבת הזוג מקיימת יחסי מין עם אחר, ללא צפייה פעילה בנעשה, ללא הטחת העניין בפרצוף באופן בוטה, אין שום דבר מרגש. מדוע האדם מתרגש מכך שבת הזוג שלו מזדיינת לעיניו עם האחר? רק משום הערעור הקיצוני על ה״כללים״. במקרה הזה די בשלושה אמנם, אבל three is a company. המימד האישי מתגמד כאן לעומת העוצמה החברתית.




בדוגמה הזו אתה מתאר קוים אופייניים לדמותו של המזוכיסט. אני לא יודע מספיק כדי להגיד האם מזוכיזם הוא חוויה אישית, בבחינת יש-מתוך-עצמי, או שאולי גם המזוכיזם הינו חוויה שלא יכולה להתרחש ללא מסגרת קשיחה שמרגש כל כך לפרוץ אותה. בדבר אחד כן השתכנעתי, והוא שאנו מרבים כל כך לנבור בעצמי, באני ובפרטי, כאילו שהקיום השביר והרעוע שלנו כיחידים עשוי לאצור בתוכו הסברים רבים כל כך לתופעות רבות כל כך. יש כאן כשל מתודי מובנה: אי אפשר להסביר מרחב שלם על ידי ניתוח - מעמיק ככל שיהיה - של נקודה בודדת בו.

המלט • 13 באפר׳ 2014

מה שתגיד, פורגוד, רק לא כפיות!

רפאל • 13 באפר׳ 2014

אתה לא יכול לכבד אדם במובן (2) ובאותו הזמן לנסות לשלוט בו. אלו דברים והיפוכם, וזה נובע ממהגדרה של המונחים. זה כאילו אמרת שאתה יכול לכבד את רצונו של אדם שתנהג בו בחוסר כבוד. ואם אתה טוען טענה כזו, צריך להיות לך ברור שיש בעיה באופן שבו אתה מגדיר "כבוד", ושאתה מחביא את הקושי שאני מדבר עליו באמצעות הגדרה קולקלת של מונח.


אם אתה מסכים שבבדס"מ הסיכוי לבעיות גדול יותר, איך אתה יכול לטעון שזה עניין כמותי ולא איכותי? למה כמות הבעיות גדולה יותר בבדס"מ אם אין הבדל איכותי בין בדס"מ לבין אינטראקציות שאינן בדס"מיות? סתם סטיית תקן?