קשר בין כניעות להסטוריה של התעללות מינית

פור גוד • 30 במאי 2014

ועוד שתי הערות קטנות בינתיים: רק בגלל העובדה שהרוחות המנשבות פה כרגע ביחס לכל מכלול העבודה של פרויד ולכל מכלול המסורת של הטיפול-בדיבור שנולדה מתוכה הן כל-כך שליליות, כל-כך מבטלות, לעת-עתה ( ובלי שום סיבה מוצדקת, לדעתי, ואולי גם בלי שום היכרות מעמיקה אתן ), אני נמנע מלבטא פה בינתיים את ההסתייגויות שיש גם לי מכל מיני עניינים שקשורים אליהם. אבל גם לי יש כאלו, כמובן. איך לא...

ודבר שני, ולא פחות חשוב. מכיוון שרק כעת שמתי לב לכך שהשרשור הזה התחיל להשתרשר לו משום-מה דווקא בפורום הקרוי 40+, אני חושב שיהיה עלינו לנקוט עמדה ברורה בעניין, ולבקש אם אפשר שחוץ מכל אלו שכבר הגיבו בו, יגיבו בו מכאן-ואילך אך ורק מילפיות.... כן. למען הסדר הטוב, ולמען עוד כמה דברים (-:

רפאל • 30 במאי 2014

פור גוד,

אולי יש פה אנשים שאין להם בעיה עם הכתיבה המתנשאת והמזלזלת שלך. לי יש. הבעיה העיקרית היא שזה לא נעים לי. אז אם אתה מעוניין להמשיך את הדיון גם מולי, אני אודה לך אם תטען טענות ענייניות ותתעסק פחות בי. במיוחד, אני אודה לך אם לא תנתח אותי, אם לא תציג את טענותי כתחושות שאני חש, ואם לא תשים מילים בפי. אני מקווה שאתה מסוגל להבין את הבקשה הזו ויודע על מה אני מדבר.

כמו כן, אתה מוזמן לכתוב, סוף סוף, מהן הטענות המקוריות והמהפכניות של פרויד ששרדו ביקורת. כלומר, לכתוב בצורה עניינית מה לדעתך שם את פרויד בשורה אחת עם איינשטיין ודרווין. (והכוונה אינה לתרומות כלליות לאנושות ולההבנה האמורפית שלנו את הטיפול הפסיכו-דינמי). אם אתה מתקשה לעשות זאת אולי כדאי שתחזור לברר מהי כתיבה אידאולוגית.

פור גוד • 30 במאי 2014

אוי נו, רפאל. אל תהפוך את זה למשהו אישי. יש לך באמת מן נטייה כזאת... אף אחד לא מתנשא מעלייך או מזלזל בך. וחבל לי שזה מה שאתה מרגיש.
אני פשוט כנראה חושב אחרת לגמרי, מרגיש אחרת לגמרי, והניסיון שלי גם הוא כנראה אחר לגמרי משלך. אני עומד מאחורי כל מה שכתבתי ברצינות ( כלומר לא עם סמיילי אחריו, כן ? ).

נ.ב - אל תהיה ביצ' (:
( אתה רואה, הוספתי סמיילי אחרי המשפט האחרון. אני הולך כעת לישון. לילה טוב וחלומות פז )

Re: ילד יודע

James Bondage​(מתחלף) • 31 במאי 2014

לא, אתה לא יכול שלא להסכים איתנו (או כן להסכים איתנו), כי בכלל לא דיברנו על השאלה אם הטאבו הוא טבעי או מלאכותי. הדבר שלמיטב הבנתי כחולית ואני מסכימים לגביו הוא שאין כיום אפשרות, וסביר שלא תהיה אפשרות, לברר אם הצלקת הנפשית שנותרת כתוצאה מגילוי עריות "ידידותי" (בהנחה שיש כזה דבר, ושנותרת כזאת - הנחה שנויה במחלוקת, ותקפה, אם בכלל, במיעוט מהמקרים) היא בגלל המעשה עצמו או בגלל הטאבו החברתי מסביבו.

לגבי הבסיס הטבעי לטאבו על גילוי עריות - גם הפנימי וגם החברתי, סביר שהגיעו מכיוון בריאות הצאצאים, ולא מאיזשהו ציווי מוסרי או אמת אוניברסלית - אבל זו כמובן אמונה ולא מדע, כיוון שאין דרך לבדוק אותה.



תחת סט הנחות שעדיין מקובל (סבירות גבוהה לצאצאים - ושסיכוי גבוה שהבריאות שלהם תהיה בעייתית; ובנוסף, רשת תמיכה חברתית כזאת או אחרת), גילוי עריות הוא אגואיסטי על חשבון החברה (והצאצאים, אבל זה פחות משנה) ולכן, מבחינה כלכלית גרידה, הגיוני לפסול אותו -- אם כי, יש הרבה דברים אחרים שזה נכון לגביהם, ואף אחד לא יחשוב על לאסור כמו שציינת. האיסור הזה הוא בעיקר פרגמטי - אני מניח שכל חוק פשוט שהיה מונע חלק משמעותי מפגמים מולגים (אין לי כוח לחפש, אבל אם אני זוכר נכון מדובר על בין 5 ל- 20 אחוז של פגמים מולדים, תלוי את מי שואלים ומה בדיוק השאלה) היה מתקבל תרבותית כטאבו.

כאשר ההנחות משתנות - לדוגמא, העדר צאצאים הוא אופציה סבירה עד מובטחת, זה לא אמור להיות עניינה של החברה. בנוסף, הטאבו החברתי הוא על כל קרוב משפחה ידוע, ולזה יש מעט מאוד הגיון - הסיכונים של ילד מבני דודים שניים, לדוגמא, מוערך כנמוך משמעותית מהסיכון של לידה אחרי גיל 40 אצל האשה - אבל על הראשון עדיין יש טאבו, ועל השני לא.

אני גם אציין שלמיטב הבנתי הדיון עד הנקודה שהגבת עליה היה על גילוי עריות במסגרת יחסי מרות, ולא אח-אחות שחוקרים את מיניותם ביחד (כמו שמרי ג'יין הזכירה, ושהוא סוג היחסים שיש לגביו מדי פעם הרהורים משפטיים בכל מיני מדינות אירופאיות - למיטב ידיעתי בלי שינוי באף אחת מהן, עדיין). אבל פה יכול להיות שאני זה שלא הבין...



מן הסתם אתה צודק. והיא גם עוזרת לי לדלג מעל הרבה דברים רדודים ולא חשובים שמעסיקים את רוב האנושות. משפט יסודי בתורת ההחלטות אומר שלא תתכן ארוחת חינם בהסתברות שגיאה של קבלת החלטה - אם מקטינים את הסתברות התרעות השווא, מקטינים בהכרח את הסתברות התרעות האמת. מן הסתם, אתה ואני נמצאים על אופטימום שונה ב- ROC Curve. אני תוהה אילו דברים עמוקים וחשובים אתה חושב שאני מפספס (מעבר לאלה שכבר הזכרת על מסתורין וכו').

ולגבי המחמאות שלך - די, תמשיך. אני לא חושב שאני חכם במיוחד, אבל אני כן חושב (עד כמה שנחתום יכול להעיד על עיסתו) שאני יותר ישר עם עצמי מהמקובל בעולם.


מכיוון שלא קראתי את התיאורים של פרויד, קשה לי להתייחס אליו - אבל דווקא בעולם היזמות שאני משתפשף בו מדי פעם, ובעולם משחקי המחשב שהשתפשפתי בו בעבר, מאוד מקובל בימינו לפרסם "פוסט מורטם" לפרויקטים שנכשלו. אחת הבעיות אצל אקדמאים בימינו היא שמלפרסם כשלונות לא מקבלים קביעות או תקציבי מחקר - וזה נכון כבר לא מעט זמן, אולי גם אחורה לימיו של פרויד. אם אתה רוצה למצוא אנשים שמתעדים כשלונות, אתה צריך לחפש רחוק יותר. הדוגמא שעולה לי בראש כרגע היא של סת' רוברטס, שאפילו הכרתי (למרבה הצער הוא נפטר לפני חודש כך), שכתב על ההצלחות והכשלונות, שלו ושל אחרים. הוא היה פרופסור לפסיכולוגיה בברקלי (ולא הוערך שם במיוחד) ורוב מה שהוא כתב שרלוונטי לעניינינו לא פורסם במסגרת אקדמית, אלא בבלוג, ובספרים לא אקדמים. אגב, גם ג'יינס בחר לפרסם ספר פופולרי ולא אקדמי - הוא לא האמין שהוא יקבל את ההתייחסות הראויה בתוך גבולות המקצוע.



נו, עכשיו לכלכת. יכול להיות שאתה צודק, אבל appealing to authority - לא זו הדרך. כאמור, אני לא יודע מספיק על פסיכולוגיה, אבל במתמטיקה, שזה תחום שיש בו שחור ולבן (בניגוד לפסיכולוגיה), יש הרבה דברים שלומדים "כי ככה למדו תמיד" או "כדי להבין את ההיסטוריה של המקצוע" למרות שאם היית בונה את הקוריקולום בצורה מובנה והגיונית, לא היו מכניסים אותם כי אין בהם צורך. [למי שמתעניין, רשמתי בסוף דוגמאות]. בוא אני אשאל אותך שאלה: נראה לך שכל הכמרים והאנשים שבאים לכנסיה היו מבזבזים את זמנם לריק בלהתפלל לאל שלא קיים? (או כל דת מונותאיסטית אחרת, לצורך העניין)



אני מאוד מסכים איתך לגבי הפסיכולוגיה. בעצם, אני רוצה לתקן אותך - פסיכולוגיה לדעתי היא אומנות (craft) ולא אמנות (art) ואולי בעצם לזה התכוונת. בלי להכנס לוויכוח nature vs. nurture בנושא כשרון מולד, מניסוים ותצפיות שערכתי בעצמי (לא עומדים באמות מידה מדעיות, אבל עם מספר דו ספרתי של דגימות), הרבה מהדברים שנותנים למישהו לתקשר באפקטיביות (ואני מניח שבכלל זה גם מטפלים, למרות שלא היו כאלה בדגימות שלי) דברים כמו rapport (יש מושג עברי?) שהם בלתי נראים לרוב גדול של האנשים, ושבאים באופן טבעי אפילו לחלק מהאנשים שזה בלתי נראה עבורם - ואפשר ללמוד אותם ולהתאמן בהם גם אם הם לא באים באופן טבעי. אבל ההתרשמות שלי היא שפסיכולוגים היום לא אוהבים לדבר על זה, וזה נשאר סוג של דת אצל כל מני NLP-יסטים ו- PUA-יסטים.

תנוח דעתך, אגב, שאני אכן מנסה להנות מהחיים ולא חס וחלילה לפתור את סוד הקיום. אני גם לא מנסה לכתוב יצירת אמנות או משהו - פה ושם יש לי משהו לתרום לעולם, אבל לרוב לא, ואני מאמין באמרה הגרמנית Selig sind die, die nichts zu sagen haben, und trotzdem schweigen - ברוכים יהיו אלו שאין להם מה להגיד ולמרות זאת שותקים. איכשהו, אני גם לא בטוח שהמסתורין שאני חש לגבי העולם הוא אותו אחד שאתה חש - חיפשתי חיפשתי, ושוב חיפשתי - הלכתי עם ראש בקיר (וגם נכנסתי) חיפשתי חיפשתי, ולא מצאתי - את המסתורין בקצה המנהרה. ואני גם לא כבד כמו שאולי הצטייר מתגובה קודמת בדיון הזה, ככה שאתה יכול להוריד את הדיסקליימרים מכל הלצה להבא.



זה המקום שבו פסיכולוגיה יותר קרובה למדע, וזה גם מזכיר לי את הצד השני שתומך באופי האומנותי (לא אמנותי!) של הפסיכולוגיה - העובדה שהיא מתנהלת כמו גילדה. בשביל להיות מטפל, אתה צריך להיות מטופל קודם כל. המצאות שבאות מבפנים כמו CBT יכולות להתקבל בקלות יחסית, אבל המצאות שבאות "מבחוץ" (אפילו שהממציאים הם חברי גילדה) כמו שיטת פוירשטיין או EMDR זוכות לביקורת קשה ונדרשות להרבה יותר הוכחות לפני שמקבלים אותן. ושלא תבינו אותי לא נכון - התנהלות כגילדה היא לאו דווקא דבר רע (או דבר טוב), היא בעיקר דבר שמאפיין מקצועות שהן אומנות ולא מדע.

(אגב, גם אתם צריכים לחזור ולהזכיר לעצמכם שלא מדובר על Cock And Ball Torture כל פעם שאתם קוראים מאמר על טיפול קוגניטיבי ביהביוריסטי או על הוראה באמצעות מחשב?)

ולמען הסר ספק - אם יהיה לי צורך, אני כנראה אפנה לפסיכולוג ולא לשיפוצניק, למרות שמה שהשיפוצניק עושה יותר קרוב למדע.


הדוגמאות שהבטחתי: (מי שאינו חנון או מתמטיקאי מוזמן לדלג על הפסקאות הבאות)

1. רישום ניוטון של משוואות דיפרנציאליות שנחות בכל צורה אפשרית לרישום לייבניץ, אבל עדיין מלמדים אותו בגלל שכבודו של ניוטון במקומו מונח
2. אינטגרל רימן שנחות בכל צורה אפשרית לאינטגרל לבג, אבל היסטורית רימן היה קודם וגם עשה הרבה דברים אחרים
3. משפט קושי על אנליטיות של פונקציות מרוכבות, שמבלים שעות ארוכות בהוכחה המלאה שלו עם הרבה מקרי קצה - בערך רבע מהקורס במרוכבות, למרות שאפשר לעשות את זה בערך בחצי שעה של להוכיח את משפט גרין במישור, ועוד שלוש שורות. היסטורית, קושי היה קודם, וגם לו יש יותר כבוד במתמטיקה.
4. ניסוח משוואות מקסוול בארבעה רכיבים, שמסובך הרבה יותר (למרות שהוא שקול) לניסוח הקוואריאנטי של משוואות מקסוול בכיול לורנץ. לפחות ויתרו על 24 המשוואות כמו שמקסוול ניסח אותן במקור.

מיתוסית​(שולטת) • 31 במאי 2014

אני חייבת לציין שאני מסכימה.
פור גוד מתעקש שהכל בהומור, אבל ההומור לא מכשיר, בעיניי, את זה שלא נעים לנהל איתו דיון.
גם אני חוויתי כהתנשאות את הדרך בה הוא ניסח את דבריו כלפיך, ולא רק כלפיי, ולפיכך משכתי את ידיי מהדיון. לא מצאתי לנכון להצטדק על איזה ספרים קראתי ומה לא, מה אני יודעת ומה לא, על העובדה שהוא מאשים אותנו בכך שדעתנו מגובשת מאוד ואנו לא פתוחים לדיעות אחרות, שהן לגמרי במקרה הדיעה שלו והוא כלל לא פתוח לקבל את דעתנו שלנו, שבשרשור אחר הוא אמר שניסיון עדיף על פני ידע, אבל כאן הוא מקדש את הידע על פני הניסיון (שלי, למשל) או ידע אחר.
אני מוצאת את עצמי חשה מותקפת בכל הודעה שלו כלפיי בשרשור הזה, גם כנגד הודעה שבכלל לא הגבתי לדבריו אלא לדברי ג'יימס.

סבתא שלי, עליה השלום, אמרה לי: "אם אדם אחד אומר לך שאתה שיכור- אל תאמין. אם שניים אומרים לך- לך לישון".
ודי לחכימא ברמיזא.

ולענייננו- בתחום כזה של מדעי ההתנהגות, אין אמת מוחלטת (באופן כללי אני בדיעה פילוסופית שאין אמת מוחלטת לגבי כלום ובכל רגע נתון אנחנו יכולים לקבל מידע שיזים את המידע הקיים. כן, אני יודעת שהקביעה ש"אין אמת מוחלטת" מתיימרת להישמע כאמת מוחלטת בעצמה ויש כאן אוקסימורון... אז אני *סבורה* שאין אמת מוחלטת), ויש מגוון דיעות שונות שעל כל אחת יש מחקרים שיתמכו בה ומחקרים שיסתרו אותה.

ואני רק רוצה להגיב על טענה אחת שלך עמוד או שניים אחורה- דווקא יש הרבה מחקרים שמראים שטיפול פסיכותרפיסטי (ולהזכירך יש מגוון) כן יעיל בטיפול ואני מדגישה את הCBT שעליו נעשו הרבה מחקרים והוא נחשב כיעיל מאוד בטיפול במגוון בעיות והפרעות.
זה נכון שתמיכה סביבתית עוזרת מאוד לאנשים, אבל אני ממש לא מסכימה עם טענתך שטיפול על ידי איש מקצוע הוא פלסיבו. ישנם יתרונות רבים מספור של אנשי מקצוע לעומת חבר, בן משפחה או כומר (אגב, כמרים לומדים מעט על הקשבה ותמיכה במסגרת לימודי הכמורה שלהם).

כמו כן, נעשו מחקרים רבים על טיפול בהפרעות כמו דיכאון וכשבחנו לאורך זמן טיפול בתרופות בלבד, בשיחות בלבד או טיפול משולב של תרופות ושיחות- התגלה חד משמעית שטיפול משולב יעיל בהרבה מאשר כל אחד מהם בנפרד (לדאבון הלב חולי דיכאון שאין מעות בכיסם הולכים לפסיכיאטרים של קופ"ח או מרפאות חוץ של בי"ח או מרפאות של בריאות נפש קהילתית ושם הם מקבלים תרופות ושינויי תרופות בלבד ולא שיחות), וזה מתחזק בעיקר בדיכאון בינוני או גבוה. דיכאון קל עובר מעצמו, לעיתים, עם הזמן. לפעמים תרופות מספיקות לפרק זמן קצר ולפעמים קצת שיחות תמיכה.

וג'יימס, כן, אתה לא היחיד שבכל פעם שהוא קורא על CBT בהקשר של פסיכו', הוא מתבלבל לרגע או מצחקק

ולגבי זה שציינת שאם אין צאצאים אז זה לא צריך להפריע לנו כחברה, אתה צריך להבין שטאבו כה עתיק ומושרש בחברה האנושית (ובכלל, גם בבע"ח), הוא בעל שורש אבולוציוני מובהק, ולא קל לשנות בקלות מוסכמות כאלה שמבוססות על נטיות אבולוציונית.
כל תחום אמצעי המניעה הוא תחום חדש מאוד (כבר אלפי שנים שהיו כל מיני שיטות, אבל רובן לא באמת עזרו לאורך זמן כמו אמצעי המניעה המודרנים והיה יותר קשה לשלוט על היילודה, ועדיין אלפי שנים במונחים של אבולוציה הם טיפה בים) ולכן האינסנטינקט שלנו הוא להירתע מאנשים שהDNA שלהם דומה לשלנו מידי.
גם מחקרים שנעשו לגבי בחירת בני זוג פוטנציאלים גילו שאנשים נוטים להימשך לאנשים שנראים שונה מהם ולאנשים עם ריח גוף מסויים שבבדיקה התגלה שאכן אותו אדם בעל שונות גנטית גדולה משל זה שבחר אותו (אנחנו נמשכים לפרומונים שונים של אנשים שונים. לא כולנו נמשכים לאותם איתותים).
זה הגיוני שנרצה להגדיל את המאגר הגנטי שלנו כי זה בד"כ מפחית מומים ומחלות גנטיות ומגדיל את החוסן הבריאותי (הצאצא נהנה מיתרונות שונים של שני ההורים).
וזו לא אמונה בעיניי, מאחר וזו לא בחירה של בני האדם בלבד, אלא גם בחיות, כולל כאלה שאין להן (מן הסתם...) מערכת חברתית מפותחת ומוסר.

אני חושבת שיש בעייתיות גם ביחסים בין אחים קטנים, בפרט שאחד מהם גדול במספר שנים מאחיו הקטן. איך שלא תסתכל על זה, יש כנראה יותר לחץ מצד הגדול, יותר הערצה מצד הקטן, אם הדברים לא מסתדרים (וזה משעשע אותי לומר את זה, כאילו מדובר במערכת יחסים לגיטימית)- אז ישנה בעיה ופגיעה גדולה בין השניים. אני חושבת שיש הבדל בין לשחק משחקים מיניים ילדותיים של אבא- אמא, רופא- חולה כמו בגן- שזה לגיטימי אם פער הגילים קטן (בדיוק כמו אצל חברים בני אותו גיל) לבין קיום יחסים של ממש, ולו רק אוראליים וכו.

מיתוסית​(שולטת) • 31 במאי 2014

אגב, אין לא בשנות הארבעים לחיי, אלא רחוק מזה, אבל אני מחשיבה את עצמי כמילפית

אם כך, אז רק פילפים יכולים להגיב כאן?




נראה לי שהמצאתי מילה חדשה- FILF
באופן שמשעשע אולי רק אותי, זה מזכיר לי את המילה filth

פור גוד • 31 במאי 2014

טוב בינתיים זה רק רפאל וכחולית שכותבים פה בביטול מוחלט ובזלזול בוטה, ועל דברים שהם אפילו לא טרחו לקרוא או ללמוד כראוי. ועוד "מוחאים כפיים אחד לשני" על זה.
נו מילא, שיהנו להם. אני לא כזה טאצ'י, ואני מפרגן להם (:
אבל נהייה עניניים, רפאל, כי ביקשת דוגמה, ואני מיד אתן לך אחת.
ואח"כ אני אכתוב לך עוד תגובה על ההערה בעלת הנימה "הביצ'ית" שלך על "הסגנון שלי".
ואני מאד מקווה שזאת תהיה הפעם האחרונה שאתה תכריח אותי לבזבז זמן יקר מחיי הקצרים כל-כך ובני-החלוף על הנושא המאוס והמיותר הזה.
אז בוא נבחר רק דוגמה אחת מהרשימה המאוד חלקית שכתבתי לך בתגובה הקודמת, וננסה להבין יחד אחת-ולתמיד איזו מן תמונה בדיוק יש לך בראש לגבי השאלה "מה זה מדע ". לא שאני חושב שאני אצליח כרגע לשכנע אותך במשהו, אתה נראה לי כרגע מאד "סגור על עצמך", אבל בכל זאת..
ואני פשוט אניח מראש שלא קראת את הטקסט המדובר, ולא אשאל אותך קודם על כך כפי ששאלתי את כחולית מתוך כבוד ( אבל אני רואה שהיא נעלבה מזה ששאלתי אותה. אולי כי יותר ממה שהיא רוצה ללמוד, היא רוצה להיות צודקת ? ). ולכן אספר לך קצת על הטקסט הזה, וזאת כדי שחלילה לא יהיה לך "לא נעים". ככה זה יהיה הכי פשוט. ( ומדוע ההנחה שלא קראת אותו היא מאד סבירה בעיני ? כי אני כבר יודע שבכל פעם שהעבודה של פרויד תעלה באיזשהו הקשר בכלוב, אז מעבר לאיזו תגובה נזעמת, מזלזלת ומבטלת באופן גורף שאתה תמיד תכתוב, תהיה לך גם את הנטייה להשתמש לא פעם בשילוש המושגים המעפן ההוא " איד-אגו-סופר אגו " כדי לומר משהו על הרעיונות שהיו לפרויד לדעתך . וזה תמיד היה בעיני הסימן הכי מובהק לזה שמישהו לא ממש קרא את פרויד, או רק קרא על- ( ולא את ), או קרא מעט מאד, ולא את הטקסטים החשובים והיסודיים. כי את המודל הסטרוקטורלי הזה, כמו שקוראים לו, הוא הציע מאד אוחר בחייו, עשרים שנה אחרי פשר-החלומות, ואני לא חושב שהוא עזר להבין או להסביר איזה משהו, ובעיני המודל-המושגי המיותר הזה גם נתן לכל החקירה החשובה שלו איזה נופך פילוסופי די מטופש וכך הלאה. אבל למרות שהמושגים הללו לא תרמו שום דבר להבנה שלנו, הם למרבה הצער עדיין מאד פופולריים בקרב הציבור הרחב...
בכל מקרה, במאמר הקטן והמאוד חשוב של פרויד – שנכתב בערך חמש-עשרה שנה אחרי פשר החלומות, ונקרא "אבל ומלנכוליה" הוא מעלה את ההצעה שהמלנכוליה ( כך היו קוראים בזמנו לדיכאון ) היא מצב של אבל פאתולוגי . כלומר שהיא בעצם תהליך אבל שלא נגמר, שלא מגיע אל סופו. שתקוע על לופ, אפשר לומר. אבל על מה ? אבל על המוות של אדם אהוב, או על פרידה ממנו ( בעיה כל כך שכיחה בכלוב ! ), או על חלום שנגמר, או על פנטזיה שהתפוצצה וכולי ( גם אלו בעיות כה שכיחות בכלוב ! ).
וזו הייתה נקודת-פתיחה מקורית לגמרי בגישה לבעיה של הדיכאון, חדשה לגמרי, שהיא כמובן גם רלוונטית עד עצם היום הזה.
והוא מתחיל לנסות לברר במאמר הזה מה הם התהליכים הפסיכולוגים שמיוחדים למלאכת-האבל, שהייתה בעיניו הפוכה למלאכת-החלום ( כי אם המטרה של מלאכת החלום בעיניו הייתה בין היתר לקשור או להצמיד את התשוקה שלנו לאובייקטים או לדברים, המטרה של מלאכת-האבל היא להתיר את אחיזות-התשוקה הללו מהאובייקט האבוד, כדי שהיו פנוית מתישהו בעתיד להיקשר לאובייקט חדש ). והוא מנסה להבין במאמר הזה כל מיני דברים מאד מוזרים שהוא שם לב אליהם ושמתרחשים אצל החולים המלנכוליים במהלך האבל שלהם.
הרבה מאד נכתב מאז על תהליך האבל. ועל הקשר שיש לו לדיכאונות וכולי. אבל הגישה שפרויד נקט לבעיה הייתה כל כך מקורית, כל כך חדשה וכל כך חשובה, שאין כמעט מישהו שלא ניגש לחקור מאז את תהליך-האבל ולא התייחס למה שפרויד טען.
או שאולי אתה רוצה לספר לנו עכשיו מה יודעים הביולוגים על תהליך-אבל מנקודת מבט אבולוציונית ? או איך בכלל מתפתח מנגנון כזה מבחינה אבולוציונית ? ומה הוא תורם ליכולת של האורגניזם להעמיד צאצאים, שהיא שם-המשחק באבולוציה ? אפילו חסרה עדיין הבנה טובה של איך בכלל התפתחו טקסי-האבל שאנחנו רואים בטבע גם אצל הפילים...
עכשיו, מה אתה היית רוצה למשל לשמוע מחקירה מדעית של תהליך-האבל ? מה היה מספק אותך באמת ? או שהאם תהליך-האבל הוא לא משהו שאנחנו צריכים לחקור או לנסות להבין ? או באיזה מובן לדעתך הטענה של פרויד "עיקבה" את המחקר "הפסיכולוגי-מדעי" שלו ? האם היית רוצה לקרוא רק על מחקרים סטטיסטיים בנוגע לתהליך-האבל ? או שאולי מדע בעיניך צריך להסתפק בכך שהוא יספר לנו רק אילו חומרים המוח מפריש במהלך האבל? או שאולי אסור לנו בכלל לדבר על זה ( כמו שחשבו הפוזיטיביסטים-הלוגים ) ?
או אם נחזור רגע להערה של כחולית שהיא "לא מתחברת" לשלבים הפסיכוסקסואליים. אז תענה לי רגע בכנות, רפאל : במה אתה מאמין כרגע ? ששום דבר ממה שעובר על התינוק האנושי בשלוש השנים הראשונות של החיים ( השנים של אמנסיית-הילדות ) אינו משפיע עליו כהוא זה ? לא משפיע על עולם החלמות והפנטזיות שלו, על מה שהוא יימשך אליו או ידחה אותו ? נראה לך שהתינוק האנושי, שלעומת כל שאר בעלי החיים הילדות שלו נמשכת הכי הרבה זמן, ושמתחילה בחוסר-האונים הכי מרחיק לכת, כשהוא במצב של תלות מוחלטת בהוריו, וכשמוח שלו במצב הכי גמיש, הכי פתוח ללמוד ולקלוט, הכי פחות נשען על דפוסי-תגובה מולדים לעומת כל שאר בעלי החיים, ונקשר להוריו בקשרי תשוקה ואהבה כל כך חזקים - נראה לך שלכל מה שקורה בשנים האלו לא הייתה שום השפעה מעצבת עלינו ? שום כלום ? נראה לך רציני להאמין בזה ?
אני פשוט לא מצליח להבין מה אתה מרוויח מפסילה גורפת כזאת של כל העבודה של פרויד, או גם של כל החוויה-הטיפולית שנולדה וצמחה מתוכה, ושאינך מכיר אפילו מספיק טוב .

קראתי גם בבלוג של פייה שאתה גם מאמין ( או שגם את זה אתה יודע ? ) שלמחלות נפשיות אין שום בסיס פיזיולוגי ( גם בסיס פסיכולוגי אין להן בעיניך ? ), ושהן אך-ורק "תיוגים חברתיים”...
ואני רוצה לשאול אותך - האם הטענה הזאת שלך היא טענה "מדעית" ? כלומר באיזה מובן טענה כזאת הולכת לקדם את ההבנה שלנו ? אני הייתי אומר לך את האמת שוב, גם אם היא לא נעימה לך או עריבה לאוזנייך, ואפילו אם לא בא לך לשמוע אותה ( רק כי אני אוהב אותך ), והאמת היא - שזוהי טענה פולומסנית-פילוסופית גרידא.
ואל תבין אותי לא נכון. אני האחרון שלא יסכים שישנה השפעה חברתית-תרבותית עמוקה מאד על כל הדיאגנוסטיקה של המחלות הנפשיות, ואפילו על השכיחות שלהן או ועל הביטויים שיש להן וכך הלאה. זה חייב להיות ככה. ואם היית קורא את פרויד עם קצת פחות דעות קדומות, גם היה לך ברור למה זה חייב להיות ככה ( למה לדוגמה בסוף המאה ה-19 ההיסטריה הייתה ממש מגפה חברתית באירופה, ולמה בימינו ההפרעה הזו כמעט נעלמה לחלוטין. אבל היא בהחלט הייתה בזמנו הפרעה אמתית לגמרי. הנשים הללו היו באות אל פרויד עם סימפטום היסטרי – שיתוק באחת הגפיים היה אחד הסימפטומים השכיחים ביותר למשל. האם אתה יודע מה פשר הסימפטום של השיתוק ? כיצד הוא בכלל נוצר השיתוק הזה? או מה פרויד גילה על כל זה ? כי פרויד בהחלט יעזור לך להתחיל להבין את השאלות הללו... )
עכשיו, גם אני קראתי כל מיני טקסטים של המסורת האנטי-פסיכאטרית ( ואף למדתי מהם כל מיני דברים חשובים ), ואני מכיר גם את קשקושי-המוח של הסיינטולוגים בעניין הזה. ואני מודה שמאד נחמד להאמין בזה שאין דבר כזה מחלות נפש ( אבל מה שמוזר לי בכל העניין הוא שאני זוכר שרשור אחד על מישל פוקו - קראת את "תולדות השיגעון בעידן התבונה”, כן ? זה ספר שאני באופן אישי מאד מעריך, והייתי שמח לכתוב אותו בעצמי - ואני זוכר שירדת רצח בשרשור ההוא גם על הכתיבה ועל "הסגנון" של מישל פוקו. ואני שואל אותך כי הוא הרי היום הגיבור בה'א הידיעה של כל הגישה שאתה מנסה לייצג פה. וזה מוזר לי כי אני זוכר שפסלת מכל-וכל את כל קו החשיבה של מישל פוקו. פסלת מכל-וכל. מה שמלמד אותי - ועכשיו אני כותב בצחוק, ותכף יבוא הסמיילי שיעזור לך להבין את זה - שאתה פשוט נדלק מינית מלפסול דברים (-:
או בוא ניקח דוגמה קרובה יותר אל ימינו מן ההיסטריה, דוגמה להפרעה שבבירור יש לה השפעות חברתיות תרבותיות חזקות מאד – האנרוקסיה.
אז כשילדה קטנה או נערה צעירה מפסיקה לאכול – וכדאי לך לדעת שאנרוקטיות יכולות להגיע לרמה כזאת של הרעבה עצמית שברור לכולם שאם לא יאכילו אותן בניגוד לרצונן בעזרת אינפוזיה, הן ימותו – אתה מציע ( רק מפני ש'אנרוקסיה' היא תיוג חברתי, ו"אין דבר כזה באמת" ), לא לאשפז אותה בכלל, אפילו לא בתקופה הכי אקוטית של המחלה שלה, אלא לשאול אותה בחמלה רבה, ובסגנון אדיב ומנומס איזו "עזרה היא צריכה” ?... או להגיד לה בטון אוהב “מה בא לך לאכול, פשוש ? רק תגידי לי, אני אכין לך מה שתרצי... “
האם אני מבין נכון את מה שקראתי אותך כותב בבלוג של פייה ?

נ.ב – אני תכף אכתוב גם תגובה על ההערה שלך לעניין "הסגנון שלי". אבל לפני כן אני רק רוצה להיות בטוח שאני זוכר משהו. האם זה לא נכון שלמוסף-הנשים של ידיעות-אחרונות היו קוראים פעם "סגנון" ? (:

המלט • 31 במאי 2014

לא, פורגוד. לא. זה רק אתה. זה רק אתה מתנשא, ומרגיש מאד יודע ומבין. אין דבר, זה יעבור לך. הצניעות עוד תגיע. יום אחד תבין שככל שאתה יודע יותר, אתה בעצם נורא קטן בעולם. אבל אצלך, מן הסתם, השלב הזה עדיין בחיתוליו. בינתיים אתה מרשה לעצמך להשתלח באחרים, למשל ברפאל, על ידי כתיבה בוטה וצורמת. להגיד למישהו שהדעה שלו היא קריקטורה, פורגוד היקר, זה עלבון צורב. מי עושה דבר כזה?

פור גוד • 31 במאי 2014

אוי, המלט. תפסיק כבר לדבר בשם אחרים ( פעם בייגל, עכשיו רפאל.. ) ולהיעלב בשמם.
ותפסיק כבר לחרחר סכסוכים וריבים בכלוב כמו איזה תינוק מתוסכל.
שנינו כבר יודעים ( נכון ? ) שאין לי טיפת כוח אלייך כשאתה כותב מהמקום הזה שלך.
אין לי סבלנות לתסכול העצבני שאתה משפריץ ברגעים כאלו, וגם לא לחוסר הנוראי בחוש-ההומור שאתה מסוגל להפגין, או להעמדת הפנים היומרנית שלך כאילו הכלוב הוא איזו פלטפורמה שהיא מינימום הגיליון של NATURE.
תנו לכל אחד לכתוב איך שבא לו ( מה שבאמת מזכיר לי שעוד לא כתבתי לרפאל את התגובה על "הסגנון" שהבטחתי לכתוב לו. אבל השעה כבר מאוחרת...).
גם אני לא יכול לסבול המון פעמים את סגנון הכתיבה הנפוח, הפוצי, הרציני להחריד, המריר לאללה, והלא-משתעשע שלך. ממש לא יכול לסבול את הסגנון שלך לפעמים. נו אז מה ? תכתוב איך שבא לך. רק אל תהיה עסוק בסכסכנות קטנונית ובלבוי מריבות .
תתבגר כבר (:
אני חושב שהתגובות שלי היו בינתיים מנומקות, אפילו מאד מנומקות. ואני עומד מאחורי כל מה שכתבתי, ושכתבתי מתוך כוונה להשכיל, ללמוד, לדון ( וגם מתוך כוונה להצחיק את עצמי מדי פעם. כי ככה אני נהנה מזה ). לא מתוך כוונה להעליב.
אני באמת-ובתמים חושב שהעמדה שרפאל וכחולית מחזיקים בה כרגע ביחס לעבודה של פרויד, מתבססת על מעט מאד קריאה או חשיבה מעמיקה ( במקרה של כחולית כבר ראינו את זה ), ושהיא בסך הכל קריקטורה וולגרית שלה. זו דעתי הכנה.
וכעת, תניח לי בבקשה. אלא אם כן יש לך משהו חינני או מעניין לתרום לדיון הזה ( ויש לך לפעמים דברים חיניים ומעניינים מאד לתרום לחלק מהדיונים )

Re: ילד יודע

המלט • 31 במאי 2014

i beg to differ

האינטגרל של רימן אינו נלמד רק מסיבות היסטוריות. הוא נלמד משום שהוא מושג חשוב ומרכזי במתמטיקה עיוניות ושימושית כאחד. בכל פעם שמישהו לוחץ על כפתור שמפעיל שיטת-מונטה-קרלו הוא משתמש ברעיונות שרימן כבר הבין היטב. חוץ מזה, על אף שהאינטגרל של של לבג מאפשר להמון פונקציות שלא היו אינטרביליות-רימן להיכלל במשפחה המיוחסת הזו של פונקציות אינטרגביליות, עדיין הרבה יותר קל להסביר את מושג האינטגרל לפונקציה רציפה על ידי שימוש בתיאוריה של רימן ולא של לבג. המילה ״נחות״ לחלוטין אינה רלבנטית. לימוד מתמטיקה דומה ללימוד של שפה. אתה לא יכול ללמוד שירה לפני שלמדת מהן האותיות ואיך כותבים וקוראים דנה קמה, דנה נמה. כיוצא בזה, יש חשיבות קריטית להבין מקרים פרטיים לפני שעוברים למקרה הכללי. למעשה, ההבדל בין מורים טובים למורים פחות טובים הוא בדיוק זה: האחרונים ישר הולכים למקרה הכי כללי והתלמידים לא מבינים כלום. אם תתחיל ללמד אינטגרל לבג בשנה א׳, תישאר עם שלושה תלמידים. אולי חמישה.