צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שיעור 3: מילים, מילים

היילני
לפני 16 שנים • 4 באוק׳ 2007

Re: תורי

היילני • 4 באוק׳ 2007
זאבה אפורה כתב/ה:
היילני כתב/ה:

מעשה בצורה מרדנית

קווים חסים מעלינו ובונים רשת סבוכה של טביעות דיו שגם בהן אנחנו משתקפות. נוצרנו בעל כורחנו. ואין מנוס: אנחנו נבלעות כמעט בכל כתם שחור. אנחנו מתפזרות על גבי פיסת עץ ונוסקות משמעות בטבע טובע: דומה היה שהצילוהו למען האדם המודרני.

אנחנו מתגעגעות לתנועות. למרחבים בהם נוכל להעלם לגמרי. הפנטזיה הזו, כך אנחנו אומרות לעצמנו, מעוגנת במציאות: הרי ישנן ממלכות, קדומות ומקבילות, כך מספרים לנו, בהן התנדפנו ברוח. המחשבה על אי קיומנו או על אי קיום אחיותינו שוטפת כתם שחור בלחלוחית. עוד רגע אנחנו דהויות, אך מיד חזקה עלינו יד הגורל ושוב אנחנו נמתחות בקווים. שוב אנחנו נופלות על מילים. הלוואי ויכולנו לנצח את חוקי הכבידה.

אנחנו ארבע בנות טובות לבית יהודי. אומצנו על ידי איש משופם וממושקף, ולמרות שהוא מת מזמן, אנחנו עדיין נושאות את שם פועלו. מטעמים אלה, אנחנו חרוצות, צייתניות ועושות עבודתנו נאמנה, לכן, לעת עתה, בדברינו אלו, נשתמש בשמות קיצור. מעשה שהיה כך היה.

הכול התחיל בבוקר יום ב' או ג' או ד', איננו זוכרות, כאשר א' אמרה: "די!". עמדנו תוהות אל מול ההצהרה הזו. "מה כוונתך?" שאלה י'. "אני שובתת ממלאכתי" ענתה. "זה בלתי אפשרי, את יודעת" התערבה ו'. "אתן יודעות שזה אפשרי, הכול שאלה של ביצוע". "לא נדע מנוח עוד זמן רב, יקירתי" גרסה ו' בעודה מתרכזת בעבודתה. י' נאנחה ואמרה: "כל עוד אנחנו נצרכות, נאלץ לקבל את דיננו. הודי ל-ה' על חייך. קבלת מתנה". "להודות לי?" פרצה ה'. "לא לך, טיפשונת. לאלוהים". "פחחח" הטמיעה א'. "בחרת לך מילה מצוינת!" הגיבה ה'. כולן צחקו מלבד א' שהזעיפה פנים. "כאילו זו שאלה של בחירה" מחתה א'. "אהה..." לחשה ה' והניחה ידה על א': "אני יודעת מה ינחם אותך. ביקור מאת חמש אחיותינו!". כולן שמחו על הרעיון. א', כשקו עור ניבט בין גבותיה, הפצירה: "לא מספיק שאנחנו עייפות והן עייפות, את גם רוצה להכפיל את עבודתן?". "הן ישמחו על משב הרוח המרענן" ענתה ו'. "אני גם חושבת" אמרה י'. א' שתקה מספר רגעים, ולפתע פרצה בקול: "רגע, אם אנחנו יכולות לקרוא להן לביקור, אז אולי באמת ננצל את ביקורן למנוחה?". "רגע, על אלו אחיות אנחנו מדברות?" שאלה ו'. "התכוונתי לאלו האנגלו-סכסיות" ענתה ה'. "הו, כן, הן סקסיות ביותר" צחקה ו'. "מה מצחיק?" צעקה א', ופניה כבר היו מאדימות. י' שהבחינה בכך וניסתה להרגיעה, אמרה: "אולי בעוד כמה שנים תהיה לך מנוחה שלמה, אחותי היקרה. בינתיים, התנחמי בזה שאת לא לבד. יש לך אותנו, צמודות ואוהבות". א' נשפה אויר: "אבל לא הייתן רוצות לפעמים להעלם? לפעמים, רק לפעמים". ארשת פניה של ה' הייתה רצינית. היא הביטה בעיני כולן, השפילה מבטה, אחר כך הביטה השמיימה ואז הביטה בעיני א': "כן, א'. גם אני תוהה לפעמים מה יש שם למעלה. או למטה, או בצדדים" והיא הסיטה את מבטה. "אבל אני שמחה שיש לי תכלית, את מבינה?". "איזו תכלית בדיוק?" שאלה א'. "ליפול כל פעם על אותן מילים? לעיתים מופיעה לה מילה חדשה, אבל היא במהרה הופכת לעוד פס ייצור, ושוב זה מרגיש לי כמו בית כלא". שאר הבנות הביטו זו בעינה של זו ואז הביטו ב-א' בחמלה. י' התקרבה ל-א', אחזה בסנטרה, ומילותיה, שעוד מהדהדות באוזני כולן, היו אלו: "את אמיצה, א', אמיצה וטיפשה. את אמיצה כדי לחשוב ולשאת את דבריך, ואת טיפשה כי מחשבתך, כמו פועלך, לכודה. אחיותינו מתות כל יום. ורק במותן אחיותיהן יכולות להעריך את החיים. הביטי סביבך, וראי. אם תנוחי, לא תוכלי להתענג על מנוחתך; פשוט לא תהי. ואנחנו, אחיותייך האוהבות, נמרר על גורלך, אך לא נתרעם על עבודתנו המכופלת. ניפול על המילים, שוב ושוב, כי זהו קיומנו. לבד, אין לנו משמעות. נשמח כי אנחנו נצרכות, כי יש לנו סימן ויש לנו קול". י' חתמה את דבריה ושבה למלאכתה. ו' ו-ה' אחזו בידיה של א' ובהרף עין נפלו על מילים. מיד הצטרפה אליהן גם י'. באוויר, כולן אחזו ידיים, ניפחו חזה וצעקו בגאון: "אותיות אהוי!".


הי הלייני,
מחד: כתיבה טובה, את אכן יודעת את המלאכה. הסיפור חמוד, בנוי היטב.
מאידך: בכל זאת הייתי שמחה לו היית כותבת סיפור חדש עפ"י ההנחיות שפירטתי לעיל.
הערות נוספות:
אותיות אהו"י - נו באמת...
מילא היו האותיות הללו מנסות להתמרד ולצאת מן המילים, משאירות אותנו בלי תנועות, רק עם עיצורים. כך, דרך חסרונן, היינו חשים בחשיבותן.
ומה לגבי אותיות הבומ"ף?

חסרה לי במיוחד הנימה האישית המתבקשת מן התרגיל, משהו שאפשר להתחבר אליו ולא רק ברמה האינטלקטואלית-השעשועית.
איה המילים שאת נפלת אליהן, יקירה?


בברכת חג שמח,

זֵבָ בְּלִ אהו"י


תגובתי לביקורת של זאבה:

אותיות אה"וי הן אותיות ניקוד, כידוע לכל, ולהבדיל מאותיות בומ"ף הן אינן יכולות באמת לצאת מהמילים, כמה שתתמרדנה. א' מנסה, אך אינה מצליחה. לקחתי את המושג 'ליפול על מילים' והרחקתי לכת. יש שיקראו לזה הפשטה. לדעתי הצנועה, הסיפור הוא מהמקוריים שנכתבו בתולדות הסדנה.


אני מקבלת את הביקורת שחסרה הנימה האישית. אולי ה'רגשית' זה מונח טוב יותר. אבל, כפי שאת בטח מסכימה, יצירה אינה נמדדת בערך הסנטימנטאלי שלה, מה גם שזה כזה בנאלי : ) אולי אם הייתי כותבת על משמעות המילה 'אמא' בעיניי, ובפורמט של סיפור קצר הייתי מספרת כמה אני "נופלת" עליה שוב ושוב למרות שאין לי למי לקרוא אמא - אולי אם הייתי כותבת כך, הרבה, כולל אותך, היו מתרגשים או נבוכים והיו "מתחברים לסיפור ולא רק ברמה האינטלקטואלית-השעשועית". אולי. ואולי זה היה נגרר לקיטש - הו נווז. מכל מקום, אני מרוצה מהסיפור. ואולי אותיות אה"וי הן מטאפורה למשהו גדול יותר? אני חושבת שהרדוקציה לשעשוע-אינטלקטואלי היא קצת מביכה. לא כל סיפור חייב להיות סוחף דמעות.


תגובתה של זאבה לתגובתי:

אני מקבלת באופן חלקי את ביקורתך.

אכן סיפור מקורי בהחלט, בין המקוריים שהניבה סדנא זו.

יכול להיות שלכתוב על "אמא" ו-"יתמות" זה לגמרי בנאלי וסוחט דמעות מאולצות. מה לעשות, כנראה אני שרוייה כעת בתקופה יותר סנטימנטלית וסרת-טעם. אני מחפשת שמשהו יזיז לי ולא רק בראש, אבל כאמור מדובר בטעם אישי, (תלוי הורמונים, אולי) והוא משתנה חליפות.

לגבי הערתך:

"אותיות אהו"י הן אותיות ניקוד, כידוע לכל, ולהבדיל מאותיות בומ"ף הן אינן יכולות באמת לצאת מהמילים, כמה שתתמרדנה" -

אותיות אהו"י, אותיות ניקוד כלשונך, הן תנועות, לעומת כל שאר האותיות שהן עיצורים (כולל אותיות בומ"ף). דווקא משום כך בעברית ניתן להשמיטתן ולהחליפן בניקוד, לעומת אותיות שהן עיצורים, שאין להם שום תחליף.

דוגמאות: נקל להשמיט את האות ה' מסופי המילים, הצליל לא ישתנה כל עוד ננקד את העיצור האחרון. לעומת זאת אין תחליף לאות מם. את האות י' קל להחליף במקרים רבים בחיריק, אבל אין תחליף כלשהו לאות פ', וכו'.

הרעיון שנבט בי בעקבות סיפורך הוא כי מטפורית או בידיונית כל אות שהיא, תנועה או עיצור, יכולה להתמרד ולהחליט שהיא יוצאת מן המילים, דבר שישבש אותן ויגרום אט אט להתפוררות השפה.

יהיה מעניין, לדעתי, לראות כיצד קבוצת אותיות אהו"י עושה זאת, דווקא משום שבחלק מן המקרים ניתן להחליפן בניקוד - התפוררות המילים תהיה איטית יותר, ונוכל להמשיך לקרוא ולהבין את הנאמר במשך זמן ארוך יותר מאשר לו בחרו ששת אותיות אותיות בג"ד-כפ"ת, למשל, להתמרד ולנוס מן השפה.
Queeny​(מתחלפת){being}
לפני 16 שנים • 4 באוק׳ 2007

בנימה חייכנית

Queeny​(מתחלפת){being} • 4 באוק׳ 2007
היילני כתב/ה:

אותיות אה"וי הן אותיות ניקוד, כידוע לכל, ולהבדיל מאותיות בומ"ף הן אינן יכולות באמת לצאת מהמילים, כמה שתתמרדנה.



אז כך לרגע, בחיוך, נזכרתי בשני דברים:
הראשון, השיר "מעשה בפ"א סופית" של נתן אלתרמן, שמתאר כיצד החליטה הפ"א הסופית, לאחר ששבעה מרורים מחברותיה האותיות, לעזוב את המילון. ומה שקרה אז: "עופ לא עופ... / תֹּף לא תפ... / סוס לא שט... / ברז לא נט..." וגם לילד יוסף לא ניתן היה לקרוא לחזור הביתה.

השני, בתכנית "גלגל המזל" ששודרה פעם, אפשר היה לנחש כל אות שרוצים, למעט אותיות אהו"י, עבורן צריך היה לשלם. בספיישל סלבריטאים אחד התארחה מרגול, וארז טל המנחה חזר על ההוראה שאסור לנחש אותיות אהו"י. "מה זה אהו"י?" שאלה מרגול, והוא פירט בסבלנות - "אל"ף, ה"א, ו"ו, יוד". "אה!" קראה מרגול בחדווה, וסובבה את הגלגל. האות הראשונה שברחה לנחש היתה... אל"ף. "לא", מסביר ארז טל בסבלנות, את עוד לא יכלה לקנות אותיות אהו"י כי אין לך כסף בקופה." "אה, נכון", אומרת מרגול, ומנסה כוחה בשנית: "ה"א!"




ומשהו נוסף: היילני, אני חושבת שהסיפור מקורי, חמוד וכתוב היטב. אבל יש הבדל בקצב בין חלקו הראשון (שבנוי ממספר פסקאות קצרות) להמשך שלו. החלק הראשון, שמרגיש יותר "אישי", מוצלח יותר בעיני.

אין מה לעשות, בובה, אנחנו רוצות את הקישקע שלך פה, כאן ועכשיו.

בתחושה שלי לקחת את הקיצוניות השניה לעומת אלו שכתבו פה ובשיעור הקודם ואמרו "זה אמיתי".
אני חושבת שיש איזו דרך ביניים, בין משהו שהוא כל כך רגשי עד שלא ניתן כמעט להעביר עליו ביקורת (בלי להסתבך, זאת אומרת), לבין משהו שהוא א-פרסונאלי ולכן גם מרחיק מעט.
אהבתי את הרמיזה המדרשית

"כן, א'. גם אני תוהה לפעמים מה יש שם למעלה. או למטה, או בצדדים"
על האות ב' שהעולם נברא בה כדי שלא נשאל מה למעלה מה למטה, מה מפנים ומה מאחור. בקיצור, היו מלא רעיונות ממש טובים - אולי שווה לפתח אחד או יותר מהם יותר לעומק?
צונמי
לפני 16 שנים • 5 באוק׳ 2007
צונמי • 5 באוק׳ 2007
המרד של האותיות והתנועות מופיע אצל אלתרמן פעמיים.
הסיפור מעשה בפא סופית יועד לכיתות היסוד של בתי הספר ומספר על הפא הסופית שנעלבה מאחיותיה ויצאה מהמילון.
אחרי ההצלחה אצל התלמידים הרכים המשיך אלתרמן ב"מעשה בחיריק קטן" שהיה סיפור דומה על מרידת החיריק.

המדרש הידוע על האות ב' מספר שהעולם נברא בב' כדי שהיהודי המאמין לא ישאל מה קדם לזמן בריאת העולם, מה נמצא מלמעלה ומלמטה ונמצא במדרשים.

בתקופת ההשכלה ולפניה היו הרבה סיפורים על משמעות האותיות והסיפורים עליהם והסיפורים של ביאליק ואלתרמן הם המשך מתקופת ההשכלה.
אצל ביאליק יש סיפור ילדים על אותיות האלף בית ודמותן והמדרשים מלאים במשמעויות של האותיות. יש רבנים שמיחסים לאותיות תכונות מאגיות ומקבלים כסף על יעוץ איזה אותיות לכתוב בבית בפינות שונות.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 5 באוק׳ 2007

Re: טפו, טפו, טפו

זאבה אפורה​(אחרת) • 5 באוק׳ 2007
פרלין כתב/ה:
אני יושבת באותה נקודה כבר הרבה זמן. ביקשו ממני לחכות שם, עניינים בירוקרטיים. מישהו צריך לעשות משהו ואיזה טופס שצריך למלא. תמיד יש טופס שצריך למלא. אז בהתחלה ישבתי על הכסא הלא נוח הזה אבל אחר כך נזלתי לרצפה ונשענתי על הקיר. לנו, ה"אבלים" מותר לעשות מה שאנחנו רוצים הרי. כזו "טרגדיה". איזו טרגדיה איומה.

עוד מעט האחים שלי יגיעו. אבל בנתיים אני בוהה בקיר שמולי ומנסחת הספד. אני שונאת את עצמי על הניסוח הבלתי נשלט הזה ושונאת את עצמי אף יותר שזה נשמע כל כך רע. תמיד שנאתי חוסר כנות. עוד מעט גם אבא שלי יבוא. פעם, בהלוויה של בן דוד שלי בכינו ביחד. אני זוכרת את עיגולי הזיעה שלו כשחיבקתי אותו. אבא שלי רועד בזרועותי ואני רק בת 14. היום אני גדולה יותר וקטנה הרבה יותר. כי היום אין לי שורשים.

המילים שחגות לי בראש נבובות: "גדיעה", "כריתה". "מוות", "חסד", "כוח", "אימה", "עפר".
אני רוצה רק להרים את הראש ולראות אותם באים כבר. את הפנים החיוורות והאבלות של האנשים שאני אוהבת. את הפנים המבוהלות ושטופות הדמע של אחי הגדול, הפתוחות של אחי הקטן והחתומות והרועדות של אחותי הקטנה. אני רק רוצה שיבואו כבר. שיבואו.

כי עכשיו, בנקודת הזמן הזו, אני באמת לא יודעת לאן ואיך לשאת את יגוני.



ממתקית,
כרגיל קשה להעביר ביקורת כאשר מדובר בתכנים כה אישיים, רגישים וכואבים. ובכל זאת מספר הערות ושאלות:
הסיפור כתוב היטב, אך עונה על התרגיל באופן חלקי. רק כשלושה משפטים מתייחסים לנושא השיעור:
1. כזו "טרגדיה".
2. אבל בנתיים אני בוהה בקיר שמולי ומנסחת הספד. אני שונאת את עצמי על הניסוח הבלתי נשלט הזה ושונאת את עצמי אף יותר שזה נשמע כל כך רע.
3. המילים שחגות לי בראש נבובות: "גדיעה", "כריתה". "מוות", "חסד", "כוח", "אימה", "עפר".

כל השאר הוא סיפור המסגרת (כתוב היטב).

כפעמיים ניסיתי לנסח הספד. רק פעם אחת צלחה בידי (הוא נמצא אפילו כאן באתר) אך כשרציתי לומר דבר מה על קברו הטרי של אבי, לא הצלחתי לגמגם אפילו שיר שבחרתי (מות האב, או קץ האב, אינני זוכרת, של אלתרמן), ובסופו של דבר דחיתי זאת ליום השנה, למרחק הזמן.
אני מזדהה עם התחושה שבשעה כזו כל המילים נשמעות נבובות.
בשעת-כאב נוספת כולן נשמעות מליציות, גדולות מן החיים, בלתי הולמות.
אולי עוד שעה דבר לא יוכל עוד להיאמר.

ובכל זאת: כיצד הצלחת להתגבר על המילים
"טרגדיה", "גדיעה", "כריתה", "מוות", "חסד", "כוח", "אימה", "עפר"?
האם הצלחת למצוא להן תחליף? האם הצלחת בסופו של דבר לנסח הספד שלא יכיל מילים אלה?

בצער,

זאבה
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 5 באוק׳ 2007

Re: דליקות

זאבה אפורה​(אחרת) • 5 באוק׳ 2007
קייסי כתב/ה:
קוראים לי קייסי ואני מכורה. קשה לשים את האצבע על מה בדיוק. כמו מעשן כבד, גם אני מדליקה התמכרות בהתמכרות, מועכת בפיזור נפש בדל התמכרות וכבר נחפזת, ברעד קל ובאצבעות קפוצות, להתמכרות הבאה שהצתתי.

כבר הייתי מכורה בחיי לספרים, לאוננות, לקפה, לאנשים כאלה ואחרים, למכון כושר, לסטוצים, לאוכל, לתחלופה סיטונית של נשלטים בליקוק התחת שלי, לשיחות רשת מזדמנות, לסושי, לאהבה, למשחקים, לקיסמי אוזניים, לחברויות נפש, לסרטי קולנוע סינים, לחופש.

בתקופה שהייתי מכורה לליקוק התחת שלי, נהגתי להזמין צעירים מצודדים לביתי, להתיישב על פרצופם החינני ולהפליג לשרשרת גמירות בלתי נגמרת, עד שקרסתי על גופם באפיסת כוחות.
קצת אחרי ששילחתי אותם למקלחת, צפיתי בהנאה בשריריהם העירומים נוטפים סבון ורעננות, ודחקתי בהם בעדינות לצאת לדרכם, כבר יכולתי לחוש שוב בעיקצוץ הסידרתי המוכר. אותו עיקצוץ ששלח אותי שוב לצוד לי קורבן טרי ולזיין את פניו ברעבתנות מחודשת.

כדי לא להביך את עצמי לא אפרט כמה לשונות פלשו לחור התחת שלי במהלך שבועיים כפייתיים במיוחד בתקופת ההתמכרות הזו. אציין רק סמ"ס אחד שקיבלתי באחד הבקרים, שהזמין אותי במתיקות פאמיליארית לאירוע כלשהו באותו ערב. כשהחזרתי, מקץ התחבטויות, את הסמ"ס התוהה: 'מי זה?', נעניתי במשפט מעוטר בסמיילי קטן: 'זה שעשית אתמול'. צביטה קטנה של זעזוע הבהירה לי שאפילו השטן וכל שליחיו לא יצליחו לגרום לי להזכר את מי טחנתי יום קודם. השבועיים החריפים הללו נמזגו לבליל פסיכודלי אחד, מבחיל ומענג, של לשונות רכות ותובעניות וגופות מפרפרים לנשימה תחת עולי וחשקיי.

בשולי ההתמכרות ההיא, שנגמרה עוד באותו יום בגל ירקרק של מיאוס עצמי, הדלקתי התמכרות חדשה: התנזרות. טהרנית ומזוייפת ככל שתהיה, היה בה משהו מזכך. שקעתי בזרם פלירטוטים וירטואליים עקרים ונבזיים שהסתיימו בהיעלמותי החד-צדדית ובחסימות על פי גחמות של רגע, שלא טרחתי לתת עליהן את הדעת ביום שאחרי. אבל גם התמכרות זו התאבכה, בתורה, בענן האבק שהשאיר הטנק הדורסני והגורף מכל, אהבה.

ההתמכרויות שלי קשות, יסודיות, גסות, חולניות. כשאני מתארת אותן במילים זה לא מגרד אפילו את הריגוש המרעיש שמיוצר אצלי בגוף כשאני מציתה אותן בזו אחר זו, כפירומאנית חסרת עכבות ביקום חלופי מקרטון-ביצוע. ובכל זאת, חרף דלותן, מילים הן ההתמכרות הכי עמוקה שלי.


קייסי,
על אף שהסיפור שלך מצויין, מעניין, אישי, חושפני, נוקב, זורם, מהפנט בגסותו ובעדינותו, בקיצור, כתוב באיכות הקיסרית הידועה ואף מביא דוגמאות קונקרטיות
- הרי שלנושא השיעור את מגיעה רק במשפט האחרון:
"ובכל זאת, חרף דלותן, מילים הן ההתמכרות הכי עמוקה שלי".
(כן, אני יודעת. גם שלי).

אנא כתבי את הסיפור מחדש, מבלי לאבד מכל הטובין העמוסים בו.
נסי-נא לחלץ מילים מכוננות (חרף דלותן) מתוך ההתמכריות שתיארת, ותארי התמכרותך זו למילים (על אף שהיא פחות ציורית וסקסית מן ההתמכרות לליקוק התחת שלך).


(עדיין חג שמח?)

זאבה
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 5 באוק׳ 2007

Re: מילים, מילים

זאבה אפורה​(אחרת) • 5 באוק׳ 2007
affinity כתב/ה:
אחי הגדול לא מדבר. שמים אותנו בעגלת תאומים ומאכילים אותנו ביס לו- ביס לי.
ואני מקשקשת, ממלמלת, מתחילה ליצור מילים. "איזו מתוקה" כולם אומרים. בולעים את הרוק מהמבוכה שנוצרת מהילד הגדול שחולק איתי עגלה ואפילו הברה אינו אומר. מבטו תועה, אולי גם תוהה. הוא גדל עוד קצת וגם אני, והחדות של חוסר ההתפתחות שלו לעומתי צורמת לכולם. העבירו אותו למוסד. פעם בשבוע היינו נוסעים לבקרו. חוצים את המסדרון הארוך בעל המרצפות המעויינות ומגיעים לחדר האחרון.
והוא שם. בוהה. שותק.
ואני שואלת "אמא, למה הנשים האלה לבושות מצחיק ומדברות מוזר?"
"הן נזירות צרפתיות, מתוקה שלי. נשים מאוד טובות" היא עונה.
לי הן סתם נראו מוזרות ונוקשות. בכלל במקום הזה, לא ממש מדברים.
מילים לא ממש נהגות אבל יש רעש כל הזמן. יש ילד שנורא אוהב לרדוף אחריי ולמשוך לי בשיער. אני תמיד רצה מהר ומסתתרת מאחורי המיטה של אחי. בדרכו שלו הוא מגן עלי. עד שאבא בא ומרים אותו, מעביר אותו לעגלה ואנחנו יוצאים לחצר המוזרה. המבוגרים מדברים על כלום ואני חוקרת את הסביבה. את חומת האבן עם הצורות המעניינות. את הנדנדה שאף ילד כאן לא מתנדנד עליה. את ההר שממול. מדי פעם מביטה לעבר אחי, אותו מבט, אותו שקט. הלוואי ויעיף את הזבוב הזה מפרצופו. זה לא קורה. אמא וסבתא מקשקשות ואבא מעשן בצד. אני הולכת בצעדי חייל ומעיפה את הזבוב העיקש מפרצופו.
מחייכת אליו והוא בוהה בשתיקה.
ככה, כל שבת, עד שאבא מת.
בינתיים בגן, אני כל כך שולטת במילים, שהגננות מכינות גם לי נס קפה ומתמוגגות כשאנחנו יושבות ומדברות.
מילים , מילים, ובבית אני שותקת בדיוק כמותו.
אמא החליטה שאם אבא מת, זה עלול לקרות גם לה והחלה להכין אותי לתפקידי החדש. אני הממונה על אחי. פעם בשבוע, אמא אוספת אותי מהגן ואנחנו נוסעות בשלושה אוטובוסים למקום המוזר, לבהות באחי שותק ובוהה. בכל אוטובוס אני מקיאה והאנשים מסתכלים והנהג כועס ואמא מתנצלת. אנחנו מגיעות ומטפסות במדרגות במעלה ההר, בשתיקה. חוצות את המסדרון והילד רודף אחריי וההן ממלמלות בשקט במבטא מוזר ואמא שלי ממלמלת איתן. ואני,
אני רק מעיפה את הזבובים ממנו. אולי זה תפקידי.
בינתיים בביה"ס אני מלכת המילים, תמיד מייצגת את הכתה, תמיד כותבת סיפורים , תמיד לוחמת צדק.
ואת המילים שאני באמת רוצה לצרוח אני שותקת לתוך תוכי. אולי עדיף לחיות כמותו, בשקט מבורך...
וכך, כל שבוע, אני ואמא במסע להר השקט. עד שגם הוא מת.
בהלוויה של סבתא, ישבתי על מדרגות בית הקברות. בהלוויה שלו כבר הורשיתי להכנס. בכ"ז אני הממונה עליו.
בקושי היו אנשים. אספו כמה גברים זרים להגיד את מה שצריך.
ואני רק הבטתי בשקט על הגוש הלבן והחזקתי את עצמי בכח שלא לרוץ להעיף ממנו את הזבובים.
והכניסו אותו לאדמה וידעתי שעכשיו הוא יהיה בשקט תמידי ורציתי גם...
אח"כ אני ואמא עשינו מסע, קצר בהרבה. בלי אוטובוסים, בלי נזירות, בלי ילד שרודף אחריי.
הפעם הוא שותק מתחת לאבן גדולה שעליה שמו שמעולם לא הגה, מתנוסס באותיות גדולות ותנצב"ה.
הפעם הוא מוקף פרפרים ואני שקטה.
והיום אני אשה של מילים שעובדת עם ילדים שלא מדברים ומגרשים מעצמם את הזבובים
והשקט ממני והלאה...


אפיניטי,
סיפור מעולה, רגיש, נוגע, וכתוב כהלכה.
קרוב, ובכל זאת לא קולע בול לתרגיל.
הדיבור שלך על המילים הוא כללי, וגם כך הוא מופיע ישירות רק פעמיים:
"בינתיים בביה"ס אני מלכת המילים"
"והיום אני אשה של מילים"
בכל שאר הטקסט התייחסת יותר לאי-מילים, לאובדנן, להימנעותך, להתנזרותך מהן מחד - ולהתמכרותך להן מאידך. העברת באופן מבריק את היחס שלך למילים, את המתח בין הדיבור לשתיקה, בין המילים לאין-מילים,
אך לא נתת דוגמא למילים עקרוניות שימחישו את נושא השיעור.
האם היו לך מילים שקשה יותר לשתוק אותן?
האם היו לך מילים "בשבילו"?
לאילו מילים הפכת מלכה?
אילו מילים יצרו לך מולדת-מילים נכספת, ממלכה שבה תוכלי למלוך, עוד בהיותך ילדה?
התוכלי להוסיפן לסיפורך?



בברכת לילה צלול ההופך ליום,

זאבה
היילני
לפני 16 שנים • 5 באוק׳ 2007

Re: בנימה חייכנית

היילני • 5 באוק׳ 2007
Queeny כתב/ה:
היילני כתב/ה:

אותיות אה"וי הן אותיות ניקוד, כידוע לכל, ולהבדיל מאותיות בומ"ף הן אינן יכולות באמת לצאת מהמילים, כמה שתתמרדנה.



אז כך לרגע, בחיוך, נזכרתי בשני דברים:
הראשון, השיר "מעשה בפ"א סופית" של נתן אלתרמן, שמתאר כיצד החליטה הפ"א הסופית, לאחר ששבעה מרורים מחברותיה האותיות, לעזוב את המילון. ומה שקרה אז: "עופ לא עופ... / תֹּף לא תפ... / סוס לא שט... / ברז לא נט..." וגם לילד יוסף לא ניתן היה לקרוא לחזור הביתה.

השני, בתכנית "גלגל המזל" ששודרה פעם, אפשר היה לנחש כל אות שרוצים, למעט אותיות אהו"י, עבורן צריך היה לשלם. בספיישל סלבריטאים אחד התארחה מרגול, וארז טל המנחה חזר על ההוראה שאסור לנחש אותיות אהו"י. "מה זה אהו"י?" שאלה מרגול, והוא פירט בסבלנות - "אל"ף, ה"א, ו"ו, יוד". "אה!" קראה מרגול בחדווה, וסובבה את הגלגל. האות הראשונה שברחה לנחש היתה... אל"ף. "לא", מסביר ארז טל בסבלנות, את עוד לא יכלה לקנות אותיות אהו"י כי אין לך כסף בקופה." "אה, נכון", אומרת מרגול, ומנסה כוחה בשנית: "ה"א!"




ומשהו נוסף: היילני, אני חושבת שהסיפור מקורי, חמוד וכתוב היטב. אבל יש הבדל בקצב בין חלקו הראשון (שבנוי ממספר פסקאות קצרות) להמשך שלו. החלק הראשון, שמרגיש יותר "אישי", מוצלח יותר בעיני.

אין מה לעשות, בובה, אנחנו רוצות את הקישקע שלך פה, כאן ועכשיו.

בתחושה שלי לקחת את הקיצוניות השניה לעומת אלו שכתבו פה ובשיעור הקודם ואמרו "זה אמיתי".
אני חושבת שיש איזו דרך ביניים, בין משהו שהוא כל כך רגשי עד שלא ניתן כמעט להעביר עליו ביקורת (בלי להסתבך, זאת אומרת), לבין משהו שהוא א-פרסונאלי ולכן גם מרחיק מעט.
אהבתי את הרמיזה המדרשית

"כן, א'. גם אני תוהה לפעמים מה יש שם למעלה. או למטה, או בצדדים"
על האות ב' שהעולם נברא בה כדי שלא נשאל מה למעלה מה למטה, מה מפנים ומה מאחור. בקיצור, היו מלא רעיונות ממש טובים - אולי שווה לפתח אחד או יותר מהם יותר לעומק?


הי קוויני,

מכיוון שאני מאוד אוהבת את הכינוי שלך - אני מאמינה שהוא האהוב עלי בכיתה - אתמוגג על יופיו ואומר: "קוויני, קוויני, קוויני!" ועוד פעם: "קוויני"! וכן, המורה, אני מפריעה לשיעור אבל את לא תסתמי לי את הפה. אם תגעי בפה שלי, אפנה לדיקן המשמעת. דרך אגב, מי דיקן המשמעת? אולי זו ההזדמנות לפנות לתלמידי הכיתה ולומר לכולם, שאם המורה זאבה, המקצועית בעליל, תיגע בכם באופן שאינו משתמע לשתי פנים או תדבר אליכם באופן בלתי ראוי, אז נציגת התלמידים, היינו אני, תעלים עין באופן מקצועי בהחלט, בעבור טובות הנאה. עד כאן.

מצחיקה אותי מרגול. ועכשיו, משהו כמו עשר שנים אחרי "גלגל המזל", הוא פסאודו-מחיית-השפה-העברית ב"כוכב נולד". אולי היא לא יודעת מה ההבדל בין עיצורים לתנועות, אבל היא כן יודעת להגות ח' גרונית, לייצק משמעויות חדשות לשמות תואר קיימים (מחוזי) ולהשתמש במטאפורות (עשית לי שליכטה בלב).

אני מקבלת את הטענה שיש הבדל בין שני חלקי הסיפור. דווקא הראשון, שמצטייר בעיני כיותר עמום, נראה לי פחות "אישי" מהדיאלוג בחלק השני בו האותיות פשוט אומרות את מה שהן מרגישות. כמו כן, אני מסכימה שהסיפור מאוד שטחי (אולי זה גם עניין רוחב היריעה, או אולי אני עצלה או שונאת להכביר במילים: לכתוב "חיבורים ארוכים"), כלומר יש בו הרבה דברים שאפשר עוד לפתח. אולי לזה זאבה התכוונה כשהיא דיברה על "אישי יותר".

אהיה כנה ואומר שאת השיר של אלתרמן לא הכרתי, ובריאת העולם לא הייתה לנגד עיניי בכתיבת אותב שורה מצוטטת. באותה שורה דמיינתי במוחי את האות א' שבויה בין אותיות אחרות במילה/במשפט ותוהה מה יש מחוץ למסגרת הזו. אבל זה היופי בפרשנויות, מה? לפעמים נותניםלמחבר יותר קרדיט משמגיע לו : )

ובתגובה גם לחברתי לכיתה ולמורתי:
יה, יה, בעברית יש גם ניקוד וכתיב חסר. אז עקרונית, אותיות אה"וי יכולות להפסיק ליפול על מילים. אבל, אותיות ניקוד, או תנועות, מאפיינות כמעט כל שפה מדוברת ידועה (בשפות בעלות מערכות כתב אף יש אותיות ניקוד). לעומת זאת, ישנם עיצורים שלא קיימים בכל שפה. למשל, פ' דגושה אינה קיימת בערבית, ואילו ברוסית הר' אינה גרונית. בקיצור, עיצורים משתנים. יש שפות בהן עיצור כזה או אחר אינו נצרך, אז לעיצורים יש לאן לברוח. אבל לתנועות אין לאן לברוח.

אבל, בסדר.

תודה לחברתי לכיתה קוויני על הביקורת המשובחת. רק להבא: "אני רוצה X" ולא "אנחנו רוצות X".
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 5 באוק׳ 2007

Re: תיווך

זאבה אפורה​(אחרת) • 5 באוק׳ 2007
Queeny כתב/ה:


תיווך

אנשים שסובלים מחולשה במרידיאן הטחול נוטים לעיתים לחוות דברים באופן מתווך - למשל: לצטט שירים במקום בו הם מבקשים לומר מה הם מרגישים, לתאר סצנה מסרט כאשר הם מבקשים לתאר משהו שעבר עליהם, להקשיב למוזיקה כאשר הם מבקשים להביא עצמם לידי בכי. הם מסוגלים, לפעמים, להתרגש מסיפורו של אדם אחר אך להתייחס בביטול לסיפור הזהה-כמעט-לחלוטין שקרה להם עצמם.

את התופעה הזו ניתן להסביר בשתי דרכים. ההסבר הראשון הוא שהנטייה לתווך את הרגשות באמצעות יצירות אומנות של אחרים נובעת מחוסר-יכולת להכיל את החוויה הפנימית האמיתית, והבעת ההזדהות עם היצירה המתוארת מאפשרת לבטא את הרגשות מבלי להסגיר את מקורם. לכן אני מצטטת: "כי מרוב שאהבתי אותך לא יכולתי לומר לך. / לא יכולתי לומר לך מרוב שאהבתי אותך. / מרוב שאהבתי אותך." לכן אני מתארת איך ג'ון לנון עלה על הסולם הלבן שהציבה יוקו אונו בגלריה, וכשראה למעלה את המילה "yes", ידע שהיא האישה בשבילו. לכן אני שרה: "כן אלך / בשבילך / עד קצה העולם / יבשה וגם ים…" ובלילות אני נדחקת אליו לחוש את גופו, וכשהוא מתרחק ממני בגלל שהחום מכביד על שנינו לישון אני חובשת כובע אפרפר ומרימה אליו מבט דומע: "אבל מה יהיה עלינו?" ואני גם עונה, "We'll always have Paris".

ההסבר השני נובע מכך שאחד מתפקידיו האנרגטיים של מרידיאן הטחול הוא להחזיק את הדברים במקומם. כאשר הטחול חלש, נוצרת או גוברת נטייה לנפילות או לאיבוד שיווי-משקל. היכולת של כלי-הדם להכיל את הדם נפגעת, והדבר מתבטא בדימומים – רגישות בחניכיים, טחורים, אנמיה ודימום ב"טפטופים" לכל אורך המחזור החודשי. ביטוי נוסף הוא בסימנים כחולים הנוצרים בקלות רבה על הגוף, והזמן הממושך שחולף עד שהם נעלמים. כל אלה גורמים לרגישות יתר של הגוף ולכן לעיתים גם להימנעות מפעילות גופנית, למרות שזו יכולה לשפר מאוד את המצב.

כשכל חוויה הופכת חזקה מדי, אני נסוגה פנימה; כשכל מגע הופך סימן כחול, אני מצטמצמת מן העולם. אך כעבור זמן, דווקא כשההימנעות הופכת להרגל, והעולם הופך אַל-חושי, מתעורר בי צורך הפוך, צורך בקריעת העור הפנימי ורצון בסימנים שיישארו. הגוף מבקש לחוות את מה שהנפש אינה מאפשרת. אני מוכנה לרוץ בלי שיווי-משקל, לא אכפת לי ליפול; אני קמה, אני נוגעת, אני צועדת, אני מתחילה לאכול מסודר ולישון מספיק שעות. אני לא נמנעת ממגע-יתר, אני מאפשרת לעצמי את הכאב הכרוך באינטראקציה אנושית. אני מבטאת את עצמי במילים שלי ומפסיקה ללחוץ על הסימנים הכחולים. כל אלה הם סימנים להתחזקות אנרגית-הטחול, ולייצור ולפיזור טובים יותר של אנרגית הגוף בכלל. האשליה שרק בעת חולשה ניתן ליצור, מתפזרת ונמוגה. המילים חוזרות אלי ואין עוד ציטוטים. המקור שלי.




קוויני,
הטקסט שלך כתוב מצויין, כרגיל, והדוגמאות כמעט ספציפיות.
אבל זה לא מספיק "סיפורי", לטעמי.
אשמח אם תקחי את הטקסט הזה מדרגה אחת גבוה יותר, ותהפכי אותו לסיפור של ממש, כמפורט במטלה הנוספת שפרסמתי, מבלי לאבד מאומה מן החומר המקורי שכתבת לעיל.



בברכת
"אני יודעת שאין לך זמן ושיש לך מטלות כתיבה נוספות ומשעשעות יותר על הראש",

זאבה
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 5 באוק׳ 2007

Re: שיעור 3: מילים, מילים

זאבה אפורה​(אחרת) • 5 באוק׳ 2007
ניקי לכתיבה כתב/ה:

המורה זאבה, זו מטלה קלה זו? לא יפה לשקר !!!! ועוד בערב יום כיפור! מקווה בשבילך שצמת...
טוב נו... אני בכל אופן סולחת לך icon_wink.gif
ועכשיו לעניננו... לקראת בואו של הסתיו, תפס אותי דיכדוך קל וגם המוזה הלכה קצת לאיבוד.. ניסיתי לחשוב על מילים מהילדות, מהבגרות, כאלה שמאפיינות תקופות בחיי, אבל כשחשבתי מלים - הדבר הראשון שצץ בראשי היא דנה הסטלנית, מי מכם שזוכר "דנה נמה דנה קמה, דנה שיחקה לרן בקטן" חיים טובים היו לזונה. עוד אשליה שמכרו לנו כשהיינו קטנים.. אז אם אי פעם הסתקרנתם מה עלה בגורלה של דנה מאז כיתה א', קבלו את גירסת הניקי - חיים שכאלה לדנה נמה דנה קמה- מילים:

דנה נמה דנה קמה
דנה רוצה לאכול
דנה בוכה
מקבלת בקבוק וחיבוק
שקט.
דנה נמה.

דנה נמה דנה קמה
דנה הולכת לביה"ס
והמורה אומרת
"יש לך פוטנציאל אבל..."
את הפוטנציאל דנה לא שומעת,
נשאר רק "אבל"
ודנה הולכת לישון.
אכזבה.
דנה נמה.

דנה נמה דנה קמה.
דנה חשבה שמצאה אהבה.
וכשהלב שלה נגע בעננים
האהבה אמרה לה
"את באמת מקסימה אבל..."
דנה השפילה מבט, הלכה האהבה.
ודנה נכנסה עם "אבל" למיטה.
דחייה.
דנה נמה.

דנה נמה דנה קמה
והלכה למיסדר בוקר.
בצבא היא קוצרת שבחים
ומדגלת שיק, לסבו שיק, הטרו שיק, רטרו שיק
ואז בלילה כשדנה במצב מאוזן
היא נזכרת שהמורה אמרה משהו על...
מה זה היה.. פוטנ...? פוטנציא...?
ספקות (באמונות של שנים).
דנה נמה.

דנה קמה... ומאז היא רצה...
תרה אחר הפוטנציאל הלא ממומש,
מנסה לממש,
וגם כשהיא כבר מצליחה
עבורה זה אף פעם לא באמת מספיק.
רכבת הרים.
ודנה לא נמה כבר שנים....



ניקי,
השיר שלך קולע היטב לתרגיל שפורסם.
הוא קליל וגם רציני, גבוה וגם יומיומי, זורם ובעל קצב טוב ומשקל, ועוסק גם במונחים כללים וגם בהתמקדויות קונקרטיות באופן ברור ונהיר.
ובכל זאת הייתי שמחה לראות אותו מופיע כתוב גם בז'אנר אחר.
במקום ההערה המקדימה שכתבת עבורי לפני השיר,
נסי-נא לכתוב סיפורון עפ"י הוראותי הקודמות, כשהשיר הנ"ל משולב בתוכו.
נראה אותך שומרת על החן, ההומור והקלילות שבשיר שלך כשאת "מתרגמת" מסוגה אחת לשניה.




בברכת
סליחה שלא מניתי אותך ואת קוויני ברשימת הנוכחות בעמוד כך וכך,
נשמטתן מזוית עיני בקריאה ראשונה (17 כמשתתפים שנענו לשיעור 3 - הרי זה מכובד)
אך הנה - בסופו של דבר - לא שכחתיכן.

זאבה
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 5 באוק׳ 2007

Re: מילים, מילים

זאבה אפורה​(אחרת) • 5 באוק׳ 2007
הילדה כתב/ה:
מילים, מילים, אני אורגת אותן למרבד, למלבוש, סורגת אותן עמוד-עמוד ופורמת עין-עין, אני בונה בהן כבלבני-משחק, אות מפה ואות משם, עיצורים ותנועות, חידושים לשוניים וזיכרונות עבשים, ואז משמידה במחי-יד חטופה, מוחקת, מפוררת, נשארת עם גמגום היולי, בראשיתי, כתינוק שטרם למד להשתמש בהן כהלכה, כאילם המסגל לעצמו שפה חדשה, מלחכת אותן כשאני רעבה לחידוש או לטעם של פעם, מגלגלת אותן על לשוני, לועסת כמסטיק שוב ושוב עד שטעמן המתוק יפוג, ודווקא כשאין לי מה לומר אני דולה מתוכי עוד ועוד, יוצרת אותן כביצי עכבישה, כל מילה לבנבנה-שקופה מחוברת לבאה אחריה בריר דביק, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד עשרות אלפים, שרשראות רעילות הנפרדות ומתחברות באלפי צירופים, מעלה אותן גירה, ממחזרת אותן, מטילה אותן מלוא חופנים מעלה, כענן מתפזר, זורקת אותן בפניכם כמסך ערפל, כיריקת בוז, כדגל לבן מתנופף לעזרה.

בסופו של דבר יש רק שתי מילים מהן אי-אפשר להיחלץ:
אימא, אבא.




הילדה הילדה,
יופי-טופי. הבנתי את יחסך הכללי למילים (מזדהה!)
אבל אני סקרנית במיוחד לגבי משפט הסיום שלך, רק שם את למעשה נוגעת בליבו של השיעור:
"בסופו של דבר יש רק שתי מילים מהן אי-אפשר להיחלץ: אימא, אבא."
התוכלי להרחיב בסיפור קצר לגבי שתי מילים אלו, תוך שימוש בטקסט הקיים במלואו?




בברכת אימא אני רוצה לישון,
(נשארו לי רק ויני, פלאשי וחציל - שתסלחנה לי, אני מקווה)

זאבה