trained_doggie(נשלט) |
לפני 19 שנים •
29 בספט׳ 2005
אני - סיפור עצמי בשלושה חלקים (חלק ג')
לפני 19 שנים •
29 בספט׳ 2005
trained_doggie(נשלט) • 29 בספט׳ 2005
חושך, שקט.
שעה רביעית. העייפות עושה את שלה, חוצבת בי פערים. מותחת סדקים לכדי חוסר התגוננות. השלמה זו מילה גסה. אני לא משלים, רק מתאים. את עצמי אליה. היא קוראת יפה. המפה שכתובה לי על הגב נהירה לה. הריח של זיעת הנכונות-מוכנות שלי מדגדג בנחירי אפה. הריסים המתכווצים שעוטפים את עיניה מלמעלה אומרים שהגיע הזמן. היא קושרת לי את העיניים, ושמה לי כיסויים על הפה, האף והאוזניים. יש את השנייה הזו האחרונה, לפני החסימה, שבה נכנסים יותר אור-רעש-ריח לגוף. והיא זועקת בכל אחד ממיליוני הננו-שנייה שלה - תנצל, זה עוד רגע נשלל ממך. היא מחייכת, fade away, יותר אני לא רואה כלום. אני מחייך, כשהגאג מעקל את החיוך שלי להבעה סתומה. אני שומע את הכיסוי שאוטם אותי לרעש. אני מריח פלסטיק רגע לפני שלא מריח. וזהו. ציטוט שלה - זה לא בגלל שאני לא סומכת עליך שלא תפתח עיניים ולא תדבר כמו שהורתי לך, זה כדי להמחיש לך טוב יותר את ההרגשה של אין אונים. ואני מאמין לה. וזה עובד. אולי קורים דברים מסביב, ואולי לא. אני, בכל מקרה, בחלל משלי. מנותק מכל הדאגות של היומיום. מופרד מכל מה שמתרחש מחוץ לסשן הזה. שום דבר לא קיים מלבד מה שקורה פה ועכשיו. הייתי רוצה להיות מנותק גם מהמחשבות על הרגע, אבל את זה אני לא יכול למנוע בעצמי. בשביל הניתוק המוחלט, גם ממה שקורה מסביבי עכשיו, אני צריך אותך, שתביאי אותי לספייס המתוק שלי. אני מרגיש בך אוחזת בי. מתחילה החמישית. לפחות אמצעי חישה אחד הותרת לי, המגע. מזל שאת לא בענייני חליפות לייטקס אטומות. את מושכת את היד שלי כלפי מעלה, זה בטח סימן בשבילי להתרומם. אני קם ונותן לה להוביל אותי. היא מושיבה אותי על כסא. חבל מתחיל להיכרך סביבי. בהתחלה כפות הידיים נקשרות זו לזו מאחורי מושב הכסא. אחר כך הקרסוליים מהודקים אחד לשני. ואחריהם החבלים עוטפים גם את ירכיי, מצמידים את חזי הדוק לכסא, וחבל אחד נכרך מאחורי העורף שלי, גורם לראשי לנטות למטה. הפה מציק לי. יובש וטעם של אחרי שינה. הוא חסום כבר הרבה זמן, אבל להתלונן אני לא יכול. גם ככה לא הייתי אומר כלום, בטח שלא כל עוד זה לא היה נהיה קריטי, אבל במילא הדרך להתלונן חסומה לי. האוזניים מגרדות קצת מהכיסויים. היא שמה לי אטמים ומעליהם מגיני אוזניים של סקי, והפרווה מדגדגת וגורמת לי להזיע. הייתי נותן לא מעט בשביל להיות מסוגל לגרד את אוזן ימין. החבלים מכאיבים. בייחוד זה שעל בית החזה, הוא מפריע לי לנשום. אני מנסה להפסיק לחשוב על הכאב ועל אי הנוחות, ולהתחיל להתרכז בהם. רק בהם. אבל זו לא משימה קלה. היא מתיישבת עלי, החזה שלה נצמד לחזה שלי. הירכיים שלה על שלי, והרגליים שלה משתלשלות מאחורי גב הכסא. היא נשענת עלי, לאט לאט נותנת למשקל גופה להעיק על החבל שעוטף את חזי. הכאב נהיה חד יותר. היא שולחת ידיים למשענת הכסא ומהדקת. אני נמעך בינה לבינו. הכאב נהיה ברור יותר. היא מרפה מאחיזתה בכסא, ושולחת אלי שתי כפות ידיים פרושות קדימה, ולוחצת. היא מפתלת את החבל שעל החזה. אני נמחץ תחת הכאב שהפעם תוקף אותי חזק. הלחץ נמשך ואני מאבד תחושה של זמן. מאבד תחושה. הכאב נהיה עמום יותר. בראשי. הנה אני שוקע. להתראות מחשבות, ברוכה הבאה ריקנות מיוחלת. אחרי שעתיים של חסימת חושים, ומתוכן שעה של היקשרות, היא מתירה את החבלים ומסירה את הכיסויים. אני נשאר לשבת בלי לזוז. לא פותח עיניים, לא אומר מילה. אני סחוט ומרוקן, אבל זה לא רק זה, אני לא רוצה לאבד את הרגע. תנו לי עוד שנייה לפני שהמחשבות יחזרו להציף. תעשה חתול. הנה באה השישית. אני מתסכל בה, לא מבין. הריכוז פתאום ממני והלאה. תעשה חתול, היא חוזרת. תתקמר, תתחכך ברגל של שולחן תוך כדי תנועה, תתכרבל בחיקי, תגרגר. שעה של חתוליות עוברת עלי. אני צמוד אליה. היא מלטפת לי את השיער, חופרת בו באצבעותיה. אני מגרגר בלי קול, רק רעד פנימי שבוקע ממני מרעיד את המיטה. |
|
Queencie(שולטת) |
לפני 19 שנים •
29 בספט׳ 2005
לפני 19 שנים •
29 בספט׳ 2005
Queencie(שולטת) • 29 בספט׳ 2005
וואוו... הרעד הזה הגיע עד לכאן....
נפלא!!!! אהבתי את תאור השעה הרביעית והחמישית במיוחד. אבל גם הצלחת להדאיג אותי עם כיסוי האף .... "ושמה לי כיסויים על הפה, האף והאוזניים".... כל הזמן בדקתי אם אתה עוד נושם שם מתחת לכיסויים..... ואגב, מה רע בחליפת לייטקס (חוץ מהעלויות.....) ? אז מיאו חתולה .... קדימה לעבודה .... לסיפור הבא!!! |
|
trained_doggie(נשלט) |
לפני 19 שנים •
29 בספט׳ 2005
לפני 19 שנים •
29 בספט׳ 2005
trained_doggie(נשלט) • 29 בספט׳ 2005
קודם כל , תודה על התגובות שלך ל-3 הפרקים....
ולגבי הלייטקס, אין שומדבר רע בזה, אבל ככה היה נלקח ממנו גם חוש המישוש. |
|
FrozenLips |
לפני 19 שנים •
30 בספט׳ 2005
לפני 19 שנים •
30 בספט׳ 2005
FrozenLips • 30 בספט׳ 2005
רציתי לקרוא את כל השלושה לפני שאגיב
התגובה שלי לסיפור הייתה חמימות מבורכת לא מהסוג הרטוב והמרטיט אלא חמימות של הרגשה ביתית ונעימה. היה משהו נוגע נורא בסיפור הזה. אהבתי. אלי |
|
trained_doggie(נשלט) |
לפני 19 שנים •
30 בספט׳ 2005
לפני 19 שנים •
30 בספט׳ 2005
trained_doggie(נשלט) • 30 בספט׳ 2005
FrozenLips כתב/ה: התגובה שלי לסיפור הייתה חמימות מבורכת לא מהסוג הרטוב והמרטיט אלא חמימות של הרגשה ביתית ונעימה. היה משהו נוגע נורא בסיפור הזה. אלי אני לא בטוח שהמילים ביתיות ונעימות נחשבות לבעלות קונוטציה חיובית פה, לול. אבל הבנתי למה התכוונת, תודה. |
|
גלתיאה |
לפני 19 שנים •
1 באוק׳ 2005
לפני 19 שנים •
1 באוק׳ 2005
גלתיאה • 1 באוק׳ 2005
קראתי בבת אחת את שלושת הפרקים, ומאוד נהניתי.
|
|
אתנה |
לפני 11 שנים •
10 ביולי 2013
משהו אתה
לפני 11 שנים •
10 ביולי 2013
אתנה • 10 ביולי 2013
נפלא, באמת נפלא : )
|
|
אניגמטית(שולטת) |
לפני 11 שנים •
10 ביולי 2013
סיפור נהדר
לפני 11 שנים •
10 ביולי 2013
אניגמטית(שולטת) • 10 ביולי 2013
ובצורה מוזרה, הוא לא מחרמן בכלל. הוא משרה שלווה ונועם ותחושת שייכות.
אתה כותב נפלא. |
|
רצסיבי(נשלט) |
לפני 11 שנים •
11 ביולי 2013
ובכן
לפני 11 שנים •
11 ביולי 2013
רצסיבי(נשלט) • 11 ביולי 2013
א. תודה על התגובות (כן, זה סיפור שלי, שנכתב בשם הקודם שלי).
ב. מצחיקות הנסיבות שבהן דברים מועלים מהאוב, ככה פתאום, אחרי שנים רבות. ג. הואיל וכמעט בלתי אפשרי למצוא ככה סתם את שני החלקים הראשונים, אני אפנה פה לפוסט שכתבתי לפני כמה ימים, שבו יש הסבר מדוע זה הועלה מהאוב, וגם לינקים לשני הפרקים הראשונים. http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=387053&blog_id=18668 |
|