רצסיבי(נשלט)
|
לפני 18 שנים •
31 באוג׳ 2006
משרתם של משרתים (חלק א')
[[ הסיפור הזה, על החלק שכתוב פה והשניים האחרים שיגיעו במהרה בימינו, הוא בעצמו חלק מטרילוגיה בשם "ציות אפור", שאת שני הפרקים הקודמים שלה אפשר למצוא אצלי בבלוג או בפרסומים קודמים בפורום הזה ]]
= = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = את החיים שלי אני מחלק לשלוש תקופות. לכל אחת כמה שמות משלה. הראשונה היא ההקדמה, השנייה הדבר עצמו, והשלישית האפילוג. הראשונה היא הלידה, השנייה החיים, והשלישית החיים שלאחר המוות. הראשונה היא העיוורון, השנייה האשליה, והשלישית ההתפכחות. קצת מצחיק לחשוב שהדבר עצמו, או החיים, הם רק אשליה, אבל זו לפחות המסקנה הפרטית שלי. אבל אני לא דוגמא לכלום. בעיניי שליטה היא לא יותר מסוג מתוחכם של עבדות. ואני לא מתכוון להסביר את עצמי לאף אחד, מקסימום להדגים. בתקופה הראשונה של חיי, אם היתה לי ואגינה, בטח הייתי מחפש דברים מגעילים במיוחד כדי להחדיר אליה. מחפש ומוצא. זה לא קשה במיוחד, הם נמצאים בכל מקום סביבנו. במיוחד הריחניים והחלקלקים שביניהם. בעצם, המצחינים והדביקים מביניהם. בעצם, כל דבר שאין לו צורה-לא-נכונה-בעליל, אפשר להפוך אותו לראוי להחדרה מבחילה. בעצם, אין דבר שלא ניתן לעצב אותו כדי שיהיה למתאים לתפקיד, עם מסור ושופין. אבל אני סוטה מהעיקר, ואגינה אין לי ולא תהיה. גם ככה, חור התחת שלי תמיד היה תובעני. דרש יותר ויותר מהכל. יותר תשומת לב, יותר פעירוּת, יותר עבה-גדול-ארוך-משונן-רוטט, יותר מוזר. אבל חור תחת, אחרי הכל, הוא רק חור תחת, ושיגיד תודה שבכלל מחדירים אליו משהו, גם זה לא מובן מאליו. הוא לעולם לא יוכל לעמוד על שלו כמו כוס מלוחלח. הגבולות שלו, גם הדרישתיים, צרים הרבה יותר. אבל, במידה מסוימת הוא כן שלט בי, גם אם לא כמו ואגינה בעלת רצונות משלה. בגיל שש נחשפתי לראשונה לזיון טוסיק. ככה זה כשההורים שלך אוהבים לשחק משחקים עם דלת פתוחה. ממקום התצפית שלי, מאחורי הסטנד של הבגדים במסדרון, לא הייתי מסוגל להבחין בפרטים, לא רק לאיפה אבא שלי דוחף את הזין שלו, אלא גם איך הוא בכלל נראה כשהוא עומד, אבל אמא שלי דאגה לספק לי את הפרטים החסרים. "לאט, לאט, תחת זה לא כוס, כמה פעמים אני צריכה לחזור על זה. השרירים לא רגילים ואין סיכה טבעית, אז בעדינות או שהוא יחזור לחור-הבית שלו". בגיל שבע עשרה החדרתי את הפלאג הראשון שלי לתחת. לפני זה שיחקתי רק עם אביזרים שהתרוצצו בבית במקרה, מירקות מאורכים ועד לידיות של כלים שונים. החברה הכי טובה שלי באותה תקופה, שהיתה בשבילי חצי חבר ילדות - חצי סקס פרטנרית, קנתה לי אותו במתנה, והתעקשה לצפות מקרוב בהחדרה הראשונה. היא היתה גם זו שחדרה אלי לראשונה עם סטראפ-און. מוזר שעד היום היא מכחישה שיש לה נטיות בדס"מיות. בגיל עשרים ושלוש הגעתי בפעם הראשונה, בהחלט לא האחרונה, לחדר מיון בגלל החדרת חפצים שלא הצלחתי להוציא בכוחות עצמי. אני זוכר את הצחקוקים של האחיות, הסיפור התפשט בין אנשי הצוות כמו אש בשדה קוצים, ואני זוכר שבניגוד למצופה זה לא גרם לי למבוכה אלא דווקא לריגוש. פעם אחת, בתקופה דיכאונית במיוחד שעברה עליי, החדרתי לעצמי בקבוק בירה קצר קנה, רק כדי לזכות לטיפולו המסור של צוות חדר המיון, ולצחקוקיו. *** לקח לי הרבה זמן כדי להבין שהצורך שלי בהחדרה רקטאלית, בא ממקום קצת שונה ממה שחשבתי בתחילה. עשר שנים אחרי שקניתי את הפלאג הראשון, החדרתי אותו למישהו אחר, ומאז העולם התהפך. המשיכה שלי לכאב והשפלה, שהשלכתי אותה כל הזמן על עצמי, הפכה להיות מוקרנת על-ידי על אחרים, כאילו כל אותן שנים של התבוססות בתוך עצמי היו רק הכנה לקראת המבצע הגדול באמת, חיטוט באחרים. אבל זה בעצם לא התחיל באותה החדרה, אלא כמה שבועות קודם לכן. פריצת הדרך שלי, אם אפשר לקרוא לערב הזה ככה, קרתה ביום שישי אחד, לגמרי במקרה ובלי שום תכנון או מחשבות קודמות. ישבנו אצלי בבית על הררי בקבוקי יין אדום זול, ידידה שלי מתקופת הצבא ששמרתי איתה על קשר די רציף, בן זוגה לחיים מזה כמה שנים, ואני. שיחקנו בדומינו כל כך הרבה שעות שכולנו כבר הותשנו, אבל לא היה לנו משהו טוב יותר לעשות. כדי לא להירדם על השטיח, החלטנו שאנחנו זקוקים לתמריץ חדש. בסוף קבענו שהמנצח בטורניר הבא יוכל לבקש מהאחרים כל מה שירצה, בלי השתמטויות או תירוצים. זה כמובן הזרים אדרנלין מחודש למשחק. בסוף יצא שניצחתי. לא היה לי שום דבר מיוחד לבקש, אבל המתח שנבנה במהלך המשחק הכריח אותי לחפש משהו יוצא דופן. הייתי קצת שיכור מהיין שטפטפתי לתוכי במהלך הערב, ומלא לגמרי משתי קופסאות השימורים של גרגירי התירס המתוק שזללתי לבדי תוך כדי. לא היה במקרר משהו אחר, לפחות לא אכיל וזמין. לא הצלחתי לחשוב על רעיון מוצלח, ורציתי לשירותים יותר מהכל, אז התנודדתי לעבר האסלה במקום להחליט. מכיוון שלא טרחתי להסביר להם כלום, שניהם נגררו אחרי, סבורים כנראה שזה חלק מהמשחק. אני מאמץ את שרירי הבטן והתחת, והם יושבים על שפת האמבטיה ומסתכלים עליי, מה שממש לא עזר לי לחרבן. לא הייתי רגיל לקהל במעמדים שכאלה, אבל הקשר בינינו היה מורגל ברגעים מביכים ומוזרים, ככה שבסוף עמדתי במשימה. "נו? מה החלטת להטיל עלינו? חוץ מההטלה שלך בשירותים, אני מתכוון", הוא שאל בחיוך. "האמת שעוד לא הצלחתי למצוא משהו טוב", הודיתי, תוך כדי שאני מנגב את עצמי. "אז למה הבאת אותנו איתך לשירותים?!" היא עשתה את עצמה רוטנת. "מממ...", גנבתי זמן תוך כדי מחשבה, "יודעים מה? אתם הזמנתם את זה, בואו נלך עם זה עד הסוף". המשימה היתה פשוטה. לא האמנתי שמישהו מהם יבצע אותה, אבל בכל מקרה היא היתה אמורה לעורר גלי צחוק ומבוכה, מה שהיה שווה את כל העניין. קרעתי רצועה של נייר טואלט, והרמתי בעזרתה את חתיכת החרא הגדולה שצפה בתוך האסלה. הנחתי אותה על המגבת שהיתה פרושה על רצפת חדר האמבטיה. "אם אתם שמים לב, הגוש החום הזה מלא בגרעיני תירס צהבהבים, שמה לעשות, לא מתעכלים היטב בגופנו. כל אחד מכם צריך לשלוף ממנו כמה שיותר גרעינים. המנצח יזכה לשטוף את עצמו, המפסיד יאלץ לאכול את כל הגרעינים ולרדת עם הגוש כולו, בידיים ובלי שום כיסוי, עד לפח האשפה המרכזי שבתחתית הבניין, ולהיפטר ממנו שם. שניהם שתקו, המומים, ואחרי זה פרצו בצחוק מתגלגל, כמצופה. אלא שבניגוד לתחזיות שלי, הם הלכו על זה. באותם רגעים בהם הפכה המהתלה הילדותית שלי להרפתקה ביזארית, גיליתי את האני האחר שלי, השליטתי. הוא הגיח משום מקום, והתנחל בתוכי תוך שבריר של שנייה, כאילו זה היה משכנו הטבעי מאז ומעולם. ואם הייתי זקוק להוכחה נוספת למטמורפוזה הגמורה שהתחוללה בי, שמעתי את עצמי אומר להם, בשעה שהם מנסים לעכל את הסכמתם המופרעת, "שכחתי לומר, את הנבירה בקקי עושים בלי ידיים, רק עם הפה". *** לקחו לי כמה שבועות כדי לעכל את אותו ערב. עם הזוג ההוא לא דיברתי במשך שבוע, וכשסוף סוף שוחחנו בטלפון, לא הזכרנו את הנושא במפורש. רק לאחר שחלפה תקופה, כאשר כבר התחלתי לספר להם על עלילותיי השליטתיות, בהן הם גילו עניין סטייתי אבל לא מעבר לכך, הצלחנו לפטפט על הערב ההוא מבלי שתשתרר בינינו שתיקה מביכה. אבל גם עם עצמי התקשיתי לדבר על העניין, או יותר נכון לא העזתי לדון בו ביני לביני, ורק האוננויות התכופות שלי על אותם רגעים חומים היוו אינדיקציה לזה שנפל דבר בתוכי. בסוף לא יכולתי להפנים יותר את הרעיון, וברגע של איבוד-שליטה-שכלית נסעתי אל אותה חברת ילדות שקנתה לי את הפלאג הראשון שלי, והחדרתי אותו לתחת שלה. באותו זמן היא חיה עם מי שאחרי זה הפך לבעלה, אז צלצלתי אליה וביקשתי שתרד אלי למטה. במכונית שלי סיפרתי לה את מה שעבר עלי בשבועות האחרונים ואז, בלי להגיד מילה, הפשטתי את הבגדים התחתונים שלה וסגרתי מעגל עם אותו פלאג מרופט. היא שתקה בעצמה, תמיד היא יכלה לקרוא אותי מהלך אחד לפניי, וכשסיימתי היא יצאה מהאוטו כשהיא לוקחת איתה את הפלאג למזכרת, תחוב בתוכה. מאותו יום הפכתי מנשלט בפוטנציה לשולט בפועל. נכנסתי עמוק יותר ויותר לתוך העניין, שהפך אצלי בהדרגה מפנטזיה לתחביב, מתחביב לאובססיה, ומאובססיה לשגרת חיים. התקופה השנייה של חיי החלה. |
|
|
דנדיליון(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
3 בספט׳ 2006
המשך?
|
|
|
|
רצסיבי(נשלט)
|
לפני 18 שנים •
5 בספט׳ 2006
דנדיליון כתב/ה: המשך?
המשך יבוא... במהרה בימינו. |
|
|
|
דנדיליון(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
5 בספט׳ 2006
אמן.
|
|
|
Queencie(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
5 בספט׳ 2006
נוו,
הגרגרים הצהבהבים כבר נפלטו למפסיד מזמן.... הריח נמוג..... והשתלטן-דה-נובו עדיין לא הפגין את ביצועיו במלוא עוצמתו.... והכי גרוע - אני מזדקנת לי כאן לאיטי ממתינה לחלק השני! 
|
|
|
|
רצסיבי(נשלט)
|
לפני 18 שנים •
6 בספט׳ 2006
Queencie כתב/ה: נוו,
הגרגרים הצהבהבים כבר נפלטו למפסיד מזמן.... הריח נמוג..... והשתלטן-דה-נובו עדיין לא הפגין את ביצועיו במלוא עוצמתו.... והכי גרוע - אני מזדקנת לי כאן לאיטי ממתינה לחלק השני! 
קוווינסי, אני מתנצל קשות ועמוקות, אבל מפאת התחייבויות קודמות ומעיקות, ההמשך מתעכב לו, ולא בדקות. (טבעו של צהוב להפוך לחום דהוי עם חלוף הזמן. ואולי חום דווקא הולם יותר את הסיפור הזה...) |
|
|