עומדות רגלינו בשערייך

עומדות רגלינו בשערייך

השרלילית​(פמית מתחלפת) • 29 באוק׳ 2006

במקומות רבים העניין נתקל בביקורת, אבל בקומונה באתר שכן רוחשות הרוחות הירושלמיות, ימים לפני המצעד.
יש תחושה של פחד היסטרי באוויר, ותחושה של שליחות.
אנשים כותבים צוואה ומתכננים לצעוד כי לכולם/ן ברור כבר:
זה כבר לא רק עקרוני. זה על החיים שלנו.
אנחנו הולכות לצעוד כי אלה החיים שלנו.
אנחנו הולכים לצעוד כי אנחנו חיות בעיר הזאת ולא ייתכן שנעמוד בסכנת מוות בשל היותנו מי ומה שאנחנו. לא, אנחנו לא אותו דבר בדיוק, אבל אנחנו בני אדם. אסור לאף אחד לקפח את זכויותינו, בוודאי לא את חיינו.
דמנו הותר, החל מהמצעד הקודם. היום הוא הפקר מוחלט.
זו העיר שלנו. זו הבירה הדמוקרטית של מדינת ישראל החופשית. לא ייתכן כי כל מצעד או הפגנת מחאה אחרת יעברו כאן בשקט ואילו אנחנו ניחשב לסוטים. לא ייתכן שהממסד הסטרייטי יתן הסכמה שבשתיקה לאלימות כלפינו, לא ייתכן כי אלינו תופנה האצבע המאשימה על מצעד שהינו מחאה פוליטית וחברתית על מצבנו, בייחוד בעיר הזאת. הפחד שאנחנו חיים/ות בו מדי יום הוא היסטרי, אתן/ם לא מבינות/ים.
אני נולדתי פה. אני חי/ה פה. אני לומד/ת פה. אני מופיע/ה פה.
אני רוצה להיות מסוגל/ת לחצות רחוב בדראג מבלי לפחד למות. אני רוצה לחבק את חברה שלי ברחוב מבלי לחשוש.
אני רוצה לחיות בשקט. אל תגידו לי תל אביב, כי זה להכניס אותי לגטו.
אל תגידו לי שאסור לי לחיות כרצוני כשווה/ת זכויות בעיר שלי.
אל תתנו לנו לצעוד לבד.
בואו.

ענתא/ג'יימס בונדג'/המלכה קריאטיביטי

נ.ב.:
10/11, יום שישי
המצעד מתחיל ב: 10:30
ועל נקודת היציאה יבוא פרסום בהמשך, מסיבות אבטחה.

נ.ב.נ
(האם למישהו יש שוט מרשים להשאיל לי למצעד לצרכי זהות בדס"מית ברורה במצעד - לא אשתמש בו באמת, רק אצעד איתו בנוסף לדראג?

על גאווה ודעה קדומה

Belisana​(שולטת) • 29 באוק׳ 2006

אני לא מסכימה איתך הפעם. כן, יש סיבות לכך שיתקיים מצעד גאווה ויש במה להתגאות,
אבל למה לעשות דווקא?

קחי לדוגמא את מסגד אל-אקצה שנמצא בירושלים, הבירה שלנו, אבל אני לא נכנסת אליו ולא צועדת בו עם דגל ישראל. זה לא שאני לא גאה שאני ישראלית ויהודיה, אבל לא נראה לי שהתגרות גורמת לכזאת גאווה גדולה ושזה שווה שפיכות דמים.

ירושלים מסמלת מאז ומתמיד את הקשר לדת, היא אחת הערים שיש בהן הכי הרבה אוכלוסיה דתית מכל הדתות והיא גם אחת מהערים שהכי הרבה בני אדם איבדו את חייהם עבורה, בגלל אותן דתות, פנאטיות וחוסר יכולת לראות את האחר.

זה החיים שלנו? למה? אם המצעד הזה לא יתקיים בירושלים יפסיקו להיות לסביות והומואים בירושלים? אם המצעד יעבור למקום אחר נפסיק לממש את מי שאנחנו? אם ליידי בויז לא יפזזו מול מאה שערים קיומנו יגיע לסיומו?

לפעמים נדמה לי שמרוב שאנחנו רגישים לעצמנו ולצריכנו, אנחנו מאבדים רגישות לאחרים.
לדעתי אפשר היה להעביר את המצעד לתל אביב וכולם היו מאושרים יותר ובטוחים יותר וכבודו של אף אחד לא היה נפגע.

בליסאנה יקירתי

השרלילית​(פמית מתחלפת) • 29 באוק׳ 2006

ירושלים היא בראש ובראשונה בירת מדינת ישראל.
הצעדה אינה על המקומות הדתיים בעיר, ולמעשה רחוקה מהם מאוד, יחסית.
במדינת ישראל כל מיני אנשים רשאים להפגין את מחאתם בעיר הבירה.
זו זכותנו כאזרחים.
אנחנו לא דורכים אפילו קרוב למסגד אל אקצה.
זו אינה מסיבה. זו אינה הפגנה שעבר זמנה ובטל קרבנה.
יש איומים על חיינו בבירה הזו מאז התארגנה הקהילה. הפאב הקהילתי היחיד בעיר, השושן, הותקף לא פעם ולא פעמיים, ואני עוד לא מדבר/ת על תקיפות פיזיות כנגד מלכי ומלכות דראג ולהט"בים בכלל בעיר.
מפחיד כאן. מאוד. וזה היכן שאני חי/ה, היכן שאני מתעתד/ת לגדל את ילדיי.
אין שום איפיון דתי בצעדת המחאה שלנו, מדוע שזה יעניין בכלל אנשי דת כלשהם.
את מבינה, אין שום פסול בצעדת החד הוריות בעיר הקודש. אבל אנחנו, החוטאים, צריכים להדיר עצמנו מתוכה?
אישית, אני אדם מאמין.
יתירה על כך, אני בא/ה מבית רפורמי גאה.
אני לא רואה את עצמי כחוטא/ת למישהו או משהו.
מדוע יש למישהו זכות לטעון אחרת כנגדי, לשלול את זכויותיי הדמוקרטיות למחאה, ואף לאיים על חיי תוך הצדטקות ושימוש ציני באיצטלת הדת. היהדות שמה לנגד עיניה חיי אדם כערך עליון. הרבה הרבה לפני כל דבר אחר.
זה שימוש ציני, פושע שמטרתו אנטידמוקרטית בעליל.
אם ניכנע לטרור שמופעל כנגדנו (ואל תטעי, זהו טרור לשמו. קראי את ההסתה הפרועה המתנהלת נגדנו בחסותו של ראש העיר) אנחנו מסכימים/ות לחיות בבגדד, טהרן או כל פונדמנטליזם אחר.

חיינו בסכנה. אסור לנו לוותר כאן.
הלוואי ויכולת להבין את המצב האיום הזה, את החושך שמשתרר כאן. אני לא ממהר/ת להשתמש בביטויים כאלה, האמיני לי. אבל חשש מטבח? בשל מחאה חוקית, לגיטימית, במדינה דמוקרטית? את לא רואה איך הדברים האלה משרתים את מי שחפצה נפשו במדינה תיאוקרטית פונדמנטליסטית, השואף להכניסנו לגטאות, לפחות בשלב הראשון?

ובעניין ליידיבויז, כל מי שהיה אי פעם במצעד הירושלמי יודע כי הוא מחאתי, שקט ומכבד את המקום בו הוא נמצא. כן, הוא צבעוני. כן, יש בו מלכי ומלכות דראג (שכן זו קהילה פורחת ומופלאה הפועלת כאן), אבל אין עירום, ואין פיזוזים. יש מצעד מחאה. במשמעותו המקורית, כלאחר אירועי סטונוול אין בניו יורק.

עשי תרגיל קטן. החליפי את המילה סדומאים, או שלל הכינויים האחרים המופיעים בפשקווילים, במילה יהודי. נראה אם עדיין תחושי כי מצעד החיים אינו ראוי להתקיים.
וזה מה שזה. שלא יהיה כאן ספק.

ענתא/ג'יימס/קריאטיביטי

electro-z • 30 באוק׳ 2006

ישראל הולכת והופכת למדינה פאשיסטית וגזענית יותר ויותר

קראתי כתבות על ההכנות של החרדים למצעד, שיחות חשאיות עם המשטרה (נסיון לשכנע את המשטרה לבטל כי יש סכנת חיים, מבחינתי זה איום ברצח), המלצות רבנים לבוא מצויידים במקלות, לשלב במצעד סמויים כמו נוער הגבעות או שאבבניקים בתוך המצעד ולפרק אותו באלימות מבפנים.

זה מזעזע.

החרדים מפגינים פה חוסר סובלנות קיצוני, איום על חיי אדם (שכמעט מומש במצעד שעבר)

המצעד לא מתחיל בכותל עובר בכנסיית הקבר ומסתיים בכיפת הזהב.

האם באמת ניתן להאשים את הקהילה ההומאוית בחוסר סובלנות כלפי הדתיים?
אני סבור שלא. באותה מידה היה ניתן להאשים את המתנחלים בחוסר סובלנות כלפי השמאל בהפגנותיהם, או את אנשי כיכר הלחם בחוסר סובלנות כלפי בעלי ההון. להמשיך?

יש בארצנו הקטנטונת מגוון רחב של דיעות וכולם מאד אמוציונאליים כלפי הדעות בהן הם מחזיקים - הכל הופך לפגיעה ברגשות הציבור. אין מקום לשונה ממך. אותי זה מקומם.

באופן אישי, לי אין מאומה כנגד הדת, להיפך, היא מסורת מרתקת בעיני.
אבל הקדשה של קירות, או ערים או כל חפץ אחר היא בעיני זילות של האמונה, וירושלים אינה קדושה יותר מכל מקום אחר על פני הפלנטה הלא קדושה בעליל שלנו.

למה דווקא בירושלים?

פרנקי • 30 באוק׳ 2006

דווקא בירושלים! לדעתי קיימת חשיבות חברתית גדולה לקיים את המצעד בעיר הבירה.
זה נותן איזשהו מעמד פורמלי להכרה בזכויות הגייס/לס במדינה, שהן גם ככה מעטות.
כמובן חייה ותן לחיות . חשוב לא לצעוד בשכונות הדתיות (מכל דת) ויחד עם זאת הכבוד לא יכול להיות חד צידי. מספיק להעמיד את הדתיים בדרג העליונות הרוחנית והמוסרית על ידי כך שהחילונים וההומוסקסואלים נזהרים "לפגוע ברגשותיהם של הציבור הדתי" וצריכים להרגיש אשמים על זה שהם חיים ומעיזים לבטא את עצמם.

אני רק לא חושבת שמצעד כזה צריך לקבל פרופיל הומוסקסואלי דווקא מאותם סיבות חברתיות. המטרה אמורה להיות לשחוק את האפליה על רקע העדפות מיניות מכל סוג שהן.
המצעד צריך להוות חגיגה לאהבה, לחופש, לשוויון..

שווה ציטוט.

מUחדת • 30 באוק׳ 2006

אומנם לא לסבית, אבל כאדם הדיון הזה מרתק אותי ויש לי דעה שדומה מאוד לדברים שכתבה בליסנה.
מה קרה?
למה לעשות דווקא?
בכלל, כל מצעד הגאווה, גם בת"א נראה לי כמשהו שמבקש לבדל את הקהילה ההומו-לסבית ולא לחבר אותה. גם מצעד האהבה אינו כוס התה שלי- אבל אני מבינה את הרצון והצורך לנופף באהבה וגם בגאווה.

יש לי לא מעט חברים בקהילה שחושבים בדיוק כמוני-
אין להם צורך לנופף בזהות המינית שלהם, הם מחוץ לארונות מזמן- ועדיין- חשים אי נחת מכל העניין. כשם שהקהילה הזו מבקשת כבוד בסיסי בין אדם לחברו, כך יש לכבד את אנשי המקום שקדושת העיר חשובה להם.
דמוקרטיה? ניחא.

שיעבור בשלום, אני אומרת, ועדיף בלי דרמות. לא מאמינה שאיש ירצח שם ומקווה בכל לב שלא אתבדה.

וגם אני, כסטרייטית, לא אצעד בירושלים עם בגדי עור חושפניים רק כדי לחגוג ולצהול את הסטרייטיות שלי.

אז למה בעצם שלא יהיה מצעד?

shushu • 30 באוק׳ 2006

מיוחדת ובליסנה, נתתן כמה סיבות, שראוי לנתח בנפרד.

1. כבוד לאוכלוסיה המקומית – שיקול חשוב. אני מניחה שבדיוק משום כך לא ייכנסו למאה שערים ולגאולה, ההארד-קור של הקהילה (לא זו, השניה) בעיר. זו בוודאי אינה הצדקה להפקיע את המרחב העירוני כולו בגלל אחוז לא גבוה של חרדים קיצוניים. אחרת - המשמעות היא שהומואים ולסביות לא אמורים לגור בכלל בעיר הקודש; הם הרי מיעוט זניח ונרדף בה.

2. המצעד כשלעצמו לא הכרחי כדי להפגין כבוד וגאווה בקהילה ההומו-לסבית – נימוק של אג'נדה. מן הסתם בכל קהילה יש מחלוקות לגבי איך מבטאים מחאה או תמיכה, מן הסתם בקהילה ההומו לסבית יש מחלוקות גם על נושאים אחרים, מה שבטוח – בהנחה שהמצעד כבר אורגן והמשאבים הוקצו, עצם קיומה של המחלוקת האג'נדאית המוקדמת אינו סיבה לביטולו. מי שלא מזדהה - פשוט לא יגיע לצעוד.

3. המצעד בירושלים הוא "דווקאי" – לא יודעת אם זה נכון; לדעתי האישית, כמעט כל הפגנה של תמיכה בזכויות הפרט, זכויות המיעוט, החירות המינית וכו' – ובמיוחד כשהיא נעשית במעוז שמרני וחשדן – כשלעצמה היא מוצדקת וחשובה, אפילו אם היא נדמית דווקאית לקהל (הרחב) השמרן. יש עקרונות חשובים יותר מטקט ומנימוס. לשאלה האם מצעד כאמור אכן מקדם אג'נדה של חירות מינית – ראו סעיף 2 לעיל.

4. המצעד מסוכן ועלול להתלקח – או, על זה רציתי לדבר.

אלה הנימוקים המסוכנים מכל. בטחון, שלום הציבור, טובת העיר, המדינה, האומה, והכי גרוע – הגנה על משתתפי המצעד עצמם. נימוקים המשתייכים ל"אומה קטנה מוקפת אויבים", חרדת ניצולי השואה מחד, חרדת יוצאי מדינות ערב ("שמכירים את הערבים") מאידך, ובכלל כל חרדת הקיום היהודית באשר היא. נימוקים שלא-פעם נתנו חסות לפגיעה בזכויות אדם בסיסיות, לעתים אפילו בחיי אדם. אבל זה כבר נושא אחר. במלים אחרות, "בואו נהיה מעשיים ונוריד את הראש".
אז נכון, הצהרות יפות על כבוד האדם לא יעזרו הרבה אם מישהו ייפגע, אבל עצם קיומה של הסכנה בשום אופן אינו מוביל למסקנה של ביטול המצעד. הוא אמור להוביל למסקנה שצריך לאבטח, ולשמור, ולשים שוטר על כל משתתף; שצריך לקחת את האיומים ברצינות – ולהתייחס במלוא החומרה לכל מפגין שכנגד שינהג באלימות. זה בדיוק מה שמשטרת ירושלים מתכננת לעשות. ואם יש משהו שמשטרת ישראל ומג"ב יודעים לעשות – הרי זה לנהוג באלימות. יהיה זה לא בלתי זהיר לצפות שהמשטרה תנצח בעימות. (הבהרה: הכותבת מתנגדת נחרצות לאלימות משטרתית; מאידך הכותבת היא מציאותית).


אמנם אינני לסבית, ואפילו לא – רחמנא ליצלן – ירושלמית. אבל אילו הייתי (ולו אחת מהשתיים), אין לי כל ספק שהייתי משתתפת. יש כל כך מעט דברים ששווה להפגין בשבילם היום.

השולט אור​(שולט) • 30 באוק׳ 2006

אני מאמינה שאגיע למצעד.

יקירה שלי, שאלת למה בירושלים ואני מסכימה עם התשובות - זו בירת מדינת ישראל, ואנחנו ישראלים. זו אמורה להיות גם הבירה שלנו. לכן התעקשנו לפני עשור להגיע לכנסת לראשונה ולעמת את "נבחרי העם" עם קיומנו.
לכן טרחנו והגענו אל נשיא המדינה דאז, ויצמן, כדי לגרום לו להתנצל על דבריו.
לכן הפגנו נגד מתן פרס ישראל לפרופ' שטינברג שהתייחס בשנאה להומוסקסואלים.

אני כן מאמינה שמצעד בירושלים צריך להיות שונה מזה שמתקיים בתל אביב.
העיר אכן שונה. זו לא רק בירת המדינה הזו, זו גם העיר שמאחדת את כל שלוש הדתות בקדושתה.

לא הייתי רוצה לראות בצעדה הזו את העירום (למחצה) שיש במצעדים הדומים בתל אביב.

אבל הזכות לצעוד היא זכות מוחלטת. ואין עניין של טיימינג. כשהייתה מלחמה המצעד נדחה, דבר שהפך אותו מהמצעד העולמי שתוכנן למצעד ישראלי.

ראש העיר העכשווי של ירושלים הופך את העיר מעיר הבירה של כולם לעיר של הדוסים. הגיע הזמן לומר גם לו "עד כאן. זו גם העיר שלנו".

אז אני אצעד ואתגאה בדגל שאחזיק בידי. לא כי אני גאה להיות לסבית - בזה אני לא מוצאת סיבה לגאווה או לבושה. אני אתגאה בשינויים שעשינו בדעת הקהל במדינה הזו.

לפני עשרים שנים ישבנו שישה אנשים בחדר אחד. לאחד מאיתנו הייתה מסכה על הפנים. יחד הקמנו את עוצמה. אז אף אחד לא העז לדבר על מצעד.
ב-98, כשהפקתי את המצעד הראשון בישראל, אף אחד לא האמין שיבואו יותר משלוש מאות אנשים.
הגיעו 3500, ובשנה שאחרי, כשאנשים הבינו שאין מה לפחד עוד, שאפשר לצאת ולומר "אני הומו, אני לסבית", הגיעו כבר 50,000.

המצעד הזה חשוב כי הקבוצות היחידות שנפגשות היום בסתר הן קבוצות ההומואים והלסביות הדתיים/יות והערבים/יות. כל השאר כבר לא מסתתרים.
אני מאמינה שכל מצעד גאווה שמתקיים בירושלים מחזק עוד טיפה את ההומואים והלסביות שחיים שם בחברות הסגורות הללו, ואולי נותן להם לגיטימציה לצאת ולחיות חיים מלאים.

המצעד הזה חשוב כי ירושלים היא עיר הבירה של כולנו וגם שלנו. גם שלי. ואני ישראלית, אישה, ולסבית שבאה לומר לעיר הזו "אני כאן ואני לא אפסיק להילחם עד שאקבל זכויות אזרח שוות".

עקשנית​(נשלטת) • 1 בנוב׳ 2006

אני, סטרייטית לגמריי, ירושלמית כמו שכל הירושלמים צריכים להיות - אוהבים את העיר בחירוף נפש, נושמים את הסימטאות, צועדים בנחת ברחוב ואם יוציא אותם הגורל לעיר אחרת הם ישארו ירושלמים. יש כאלה. אני כזאת.

על אף כל זה אני לא מאמינה שהצעידה בירושלים דווקא היא היא תציל את כל המוחבאים בארונות ותסייע להם לצאת ממנו בכבוד ולחיות חיים מלאים. אני בטוחה שלא כך הוציאו את הקהילה הזאת מהארונות אלא הבהירו לאנשים שאלה אנשים ככל האנשים בעולם עם כל התכונות. וההעדפה הזאת לא עושה אותם פחות טובים מאחרים. יש במצעד הזה בי-ם מן ההתרסה כך זה מרגיש כי תמצאו הרבה יותר שונאי הומוסקסואלים במקומות אחרים למשל.

ירושלים מסמלת שמרנות ואין בזה שום דבר רע. שום דבר רע. שמרנות בבסיסה יש לה סטיגמה רעה. אבל העיר הזו ישנה ועתיקה וזה אחד מהדברים הכי יפים בה שאין בשום מקום אחר וזה לא רע.

אני מאמינה שהרצון דווקא לדחוף בכח את החדש לישן שמיד רואים בו שלילי ולא מתקדם הוא טעות. טעות בתפיסה. כי אף אחד לא לוקח וגונב לכם את ירושלים. העיר הזאת שלכם כמו שלי רק תעשו לי טובה ותיזכרו בה לא רק כשאתם באים למצעד הגאווה... כי כולנו יודעים שחלק נזכרים בה רק בהקשר הזה... זה גם לא יהפוך את העיר למחודשת ומקבלת. יש 1000 דרכים אחרות.

מאידך, אני שונאת את התנהגות החרדים שחושבים שהיא רכושם ועושים בה מה שהם חושבים ורוצים. רק בגלל השנאה הזו אני מסוגלת לבוא מחרתיים ולצעוד בגאווה בעצמי שם הם לא יחליטו מה כן ומה לא.

אני מניחה שלעצמי עם או בלי התנגדות החרדים לא אגיע למצעד. לא הפסד גדול בשבילי ובטח לא בשבילכם. בהצלחה ותשמרו על עצמכם.

צודקים

Belisana​(שולטת) • 1 בנוב׳ 2006

אבל אני לא חושבת שהמטרה כאן היא לצאת צודקים. ברור שזאת זכותנו הבסיסית וכל שאר הנימוקים שאני מאד מכבדת. השאלה היא מה מטרת המצעד? ראשית, הוא נקרא מצעד גאווה - מטרתו לומר "אנחנו לא מתביישים במי שאנחנו - אנחנו לא מסתתרים בארונות". והשאלה הנשאלת היא אם מטרה זאת תושג במצעד שכזה. מצד אחד כן, מצד שני - כמה גאווה תהיה במראה של שני קהלים נלחמים זה בזה? מעט מאד לדעתי.

המטרה השנייה, שקריאטיביטי ציינה ואני לא ידעתי - לחזק את תחושת הביטחון של הקהילה ההומו-לסבית, שמרגישה נרדפת בירושלים. ציינת שאפילו מפחדים ללכת יד ביד ברחובות. צר לי מאד לשמוע את זה ואפילו מזעזע. אבל האם המצעד ישיג תוצאה הפוכה? האם הוא יוביל לתחושת ביטחון? לדעתי ממש לא, להפך. הקהילה תחוש מאויימת עד לאיומי מוות ואם לא למעלה מאיום.

מדובר כאן בעצם באיום בטרור. נגד טרוריסטים יש כמה אפשרויות פעולה:
א. כניעה - אני כמובן נגד
ב. מלחמה - אני גם נגד והמצעד נתפס בעיניהם כהכרזת מלחמה
ג. הדברות - אני בעד האפשרות הזאת כאופציה ראשונה ורק אם היא לא עובדת, חוזרים לאופציה ב'.

אז מה אני בעצם מציעה? שיחה בין ראשי הקהילה בירושלים וויתורים הדדיים. ראשי הקהילה יסכימו להעביר את המצעד לת"א ובתמורה ראשי הקהילה החרדית יתחייבו להוציא כרוזים, דרשות וכל סוג תקשורת אחר שלהם ובמסגרתם יקראו לציבור שלהם לא לפגוע לעולם באנשי הקהילה.
לא ילך? תמיד אפשר לפצוח במלחמה מחודשת.

ולגבי המנטליות הגלותית - אני חושבת שבדיוק להפך. מנטליות גלותית זה לומר כולם שונאים אותנו ולכן אין עם מי לדבר. אני מאמינה שיש עם מי לדבר, אבל בדרכי נועם.