אניגמטית(שולטת) |
לפני 11 שנים •
14 בספט׳ 2013
ראש בקיר - סיפור בהמשכים מאת שנינו
לפני 11 שנים •
14 בספט׳ 2013
אניגמטית(שולטת) • 14 בספט׳ 2013
החלטנו לכתוב סיפור בהמשכים יחד, סתם בשביל הכיף של שנינו. את שני הפרקים הראשונים אמסטף כתב ואת הפרק השלישי - אני. תהנו והמשך יבוא (כנראה, תלוי גם בכם).
פרק 1 (אמסטף) יש בעייה. הוא הבין את זה כשהתור במדור שחרורים בבקו"ם עשה לו את הטיקים האלה בעין. הוא עומד בתור? הוא שבמו ידיו שלח די הרבה מבוקשים ל-72 הבתולות שהבטיחו להם ממתין שאיזה ג'ובניק שבטח עבד כל השירות, יחזיר את המדים? הוא שבכלל לא היו לו מדים? במהלך השבועות האחרונים הכינו אותו לרגע הזה שבו הוא ייצא לאזרחות. פסיכולוגים שהוא זלזל בכל מה שאמרו ניסו לספר לו שמעכשיו זה יהיה אחרת. זהו זה חבוב. אתה לא השריף יותר. הכאוס המאורגן היטב ששרר ביחידה לא תופס במציאות. אתה אזרח עכשיו. אחרי 7 שנים בצבא במקום שלא הרבה יודעים בכלל שהוא קיים הוא כמו כולם. החל מעוד כמה דקות אי אפשר לפתור כל דבר עם מודיעין מצויין ומשתיק קול. "הבא בתור" הוא שמע את קולו העצלן של פקיד השחרורים. זה הטריף אותו. קיבל את תעודת השחרור מבחור שבכלל לא הרים את העיניים אליו. הרגיש שהוא מופשט מכל מה שהוא התגאה בו. ומה נשאר עכשיו? בחור בן 25. סתם בחור. כל החברים שלו כבר היו אחרי הטיול הגדול בואכה סיום התואר הראשון. והוא מתחיל עכשיו את החיים. התשובה השלילית שקיבל שבוע קודם ממשרד ראש הממשלה לא תרמה למצב רוחו. בשער, בחוץ הוא המתחיל להרגיש את הזעם גואה ומציף. פנקס המילואים בכיס המכנסיים שלו שקל לפחות 100 קילו. הנשימה שלו הפכה כבדה והוא הרגיש מועקה מטפסת. האספרסו הגרוע בפיצוצייה ליד דווקא הלך טוב עם הסיגריה. הוא ניסה לארגן את המחשבות. "הכל יהיה בסדר", רק שאת השקר הזה הוא מנסה למכור לעצמו בחוסר הצלחה כבר די הרבה זמן. המכונית שהשאיר בחניון להטה מהשמש האכזרית של אוגוסט. הוא לא הדליק מזגן. החולצה נדבקה לו לגב. "58 שקלים" אמר ביובש השומר בחניון. הוא חשב שהוא לא שומע טוב. "40 שקלים לשעתיים ראשונות ו-18 לכל שעה נוספת" הפטיר לעברו הגזלן המסריח הזה בבוטקה. "אתה צודק. אבל אלה ההוראות שלי, השעה השלישית התחילה ואני חייב לגבות ממך, מצטער". זה מבחן. מנסים להטריף אותו. קטן עליו. החליט שהוא משלם. בלי בלגנים עכשיו. אין לו תוכניות להמשך היום. אבא ואמא הזמינו אותו לצהריים לכבוד השחרור. הפקקים בדרך למסעדה היו בלתי נסבלים. "ממה אנשים מתפרנסים במדינה הזאת? אין לאף אחד עבודה?" את מה שקרה בחמש הדקות שאחרי הוא ראה כאילו מרחף מעל. קטנוע עם שליח ממהר מדי חתך את הנתיב שלו, כדי לא למרוח אותו על הכביש הוא סטה במהירות של מי שעבר איזה קורס נהיגה מבצעית אחד או שניים לצד, עלה על המדרכה ונתקע בעמוד בטון, הבום היה חזק. השליח התרחק מהמקום כאילו אין לו שום קשר לסיפור הזה וזהו. אי אפשר היה לעצור אותו. עם צד ימין מעוך לגמרי הוא שילב לרוורס וטס אחריו כמו מטורף. אחרי שני מצתים שחצה באור אדום נעמד מולו חוסם לו את הדרך. יצא מהמכונית ובלי לחשוב פעמיים הרים את הרוכב האומלל מהקטנוע. ברך מיומנת נכנסה לו לצלעות. הוא שמע משהו נשבר אבל זה כבר היה מאוחר מדי. האטרף שטף אותו. שני אגרופים לתוף משקף הקסדה ניפצו אותה לגמרי, פניו של השליח דיממו אבל זה רק הטריף אותו יותר. הניידת הגיעה אחרי 2 דקות. 2 דקות מאוחר מדי עבור השליח האומלל שהיה מוטל מעולף ופצוע על הכביש. מבעד לאלות השוטרים שניסו להשתלט עליו הוא ראה עוברים ושבים מחזיקים את הראש בתדהמה ממפגן ההרס והאלימות שהם חוו הרגע. לא ממש הבין מה קורה אבל מצא את עצמו אזוק ומדמם במושב האחורי של הניידת. מעצר של 72 שעות עד שיובא בפני שופט. תא מעצר מסריח. חום אימים ו-5 נרקומנים. לילה ראשון באזרחות. אחלה. פרק 2 (אמסטף) תא המעצר הביל. חם בטירוף. בארוחת הערב הוא לא נגע והוא מתחיל להרגיש את זה. הוא זוכר שישין כמה שעות על ספסל הבטון אבל מעולם לא שמח כל כך לקראת הזריחה. הבוקר עבר מהר. מסריח ובאותם בגדים של אתמול הושלך כפות באזיקים בידו וברגליו לניידת שפרקה אותו באולם העצורים בבית משפט השלום בתל אביב. שוטרת עייפה מדי הובילה אותו לדיון בעניינו ופתאום, בלי קשר לסיטואציה, זה היה לו נעים. אם היה יכול היה סוטר לעצמו. "תתעורר מטומטם, אתה קשור בידיים וברגליים מובל על ידי אישה ונראה כמו סמרטוט רצפה". הקול הפנימי יכול לצעוק עד מחר. הלב אמר את שלו. נעים לו. השופט היה קצר. "לאור עברו הנקי של הנאשם ולאחר עיון מעמיק בתיקו הצבאי, יש לי את כל הסיבות לשלוח אותך להסתכלות". הסתכלות? מה הוא מטורף? אם עד עכשיו הגוש שכב לו ונח בבית החזה, המבט של אביו ואימו באולם בית המשפט, הביא אותו ממש לקצה העין. 4 שעות ו-180 קילומטר אחר כך הוא כבר ישב וחיכה. הוא לא ממש שם לב לדרך רק ידע שנסעו די רחוק. שער הכניסה המאובטח וכלבי השמירה הרבים היו טיזר לא נעים בכלל אבל כמה דקות אחרי התמונה השתנתה לגמרי. האזיקים הוסרו מידיו ורגליו. בחורה צעירה מאוד ישבה מולו וחייכה. "אני מבינה שהגעת אלינו להסתכלות. אני שונאת כל כך את המילה הזאת. אני לא צריכה להסתכל עליך הרבה בשביל להבין שאתה לא מהם. אני כן יכולה לספר לך שאנחנו נעזור לך. היו פה כבר מקרים כמו שלך. תהיה רגוע. תנשום עמוק. אני מבטיחה לך שממש לא עוד המון זמן אתה תצא מכאן אדם חדש". אמרה והושיטה לו מגבת לבנה גדולה. כלי רחצה. מכנסי ג'ינס וטי שירט לבנה. "עכשיו תראה מה נעשה" אמרה בקול רך, "אתה תלך להתקלח, אני אגדאג בינתיים שיסדרו לך חדר ומשהו קטן לאכול. כשאתה מסיים, תחזור לפה ואני רוצה שתפגוש מישהי מיוחדת שתוכל לעזור לך" הוא לא הבין כלום. אבל באופן מפתיע זה לא היה לו ממש אכפת. היא הייתה מתוקה לגמרי ואחרי המון זמן, הוא הרגיש שלווה. מה שהוא לא ידע זה שבזמן שהוא התקלח, התלבש, אכל ושתה, אותה בחורה צעירה הוציאה את הנייד שלה וחייגה: "דוקטור מרגלית? אני חושבת שתאהבי מאוד את מה שיש לי לספר לך..." ד"ר מרגלית הייתה עוף מוזר. צעירה מדי למעמד שהיא הגיעה אליו, יפה מדי למקומות שהיא נהגה לעבוד בהם ובודדה מדי לחוגים האקדמיים שמאוד התעניינו באחוזי ההצלחה המדהימים שיש לה בטיפול בהתמכרויות, התקפי זעם ואלימות. אבל כמו שהיא נהגה לומר תמיד: "אתם שולחים לי בעיות, אני מחזירה לכם אותן פתורות, למה חשובה הדרך?". לא היה כנס שלא הזמין אותה להרצות. סמינרים. אוניברסיטאות. בארץ. בעולם. התשובה שלה תמיד הייתה נעימה, מנומסת ושלילית. "הייתי אומרת לך שאני שמחה להכיר אותך אדם, אבל זה לא ממש המצב" היא חייכה לאדם שישב מולה רגוע הרבה יותר. למרות הפוזה הרפואית לא היה קשה להבחין שהאישה הזאת יודעת עוד כמה דברים. להתלבש למשל. "חלוק לבן זה לקצבים או מוהלים, כל עוד אני לא אחד מהשניים, תשכחו מזה" הייתה אומרת לכל וועדת ביקורת שביקרה במכון אותו ניהלה כבר למעלה מ-7 שנים. היה נורא מפתה להעמד אותה לדין משמעתי אבל עם הצלחה לא מתווכחים. הם ידעו שבחצי שנייה היא עוברת לשוק הפרטי והם אומרים יפה שלום למנהלת הכי מוצלחת שהייתה להם מאז הקמת המכון. "אז ספר לי, מה קרה? ובבקשה תחסוך ממני את סיפורי הלא יודע מה נכנס בי, אני מכירה את כל הסיפורים על היחידה שלך, בוא נעשה לכולנו חיים קלים. אני הסיכוי האחרון שלך לצאת מזה בלי עונש מאסר והמקרה שלך מעניין אותי מאוד באופן אישי. יום אחד אולי אספר לך למה" "תראי דוקטור, אני באמת רוצה לצאת מזה כמה שיותר מהר אבל אני חייב להגיד לך, אין לי מושג מה נכנס בי" ואוו. זה היה מהיר. סטירה בכף יד מלאה נחתה עליו משומקום. מהירה. חדה. צורבת. משפילה. "אדם, יש דודות שצבוטות לחיים, אני לא. אני מהדודות שסוטרות להן. תראה, זה לא שאני לא מאמינה לך, להפך. אבל בוא ננסה שוב. אני אעזור לך. ספר לי, מה הרגשת כשהצלחת לצוד אותו? מה עבר לך בין שתי האוזניים כשפגעת בו כל כך קשה? והדם? מה עשה לך הדם הניגר?" והוא ישב שם שותק. הרגיש את הדופק בלחי. ניסה לפתוח את הפה. דווקא היה לו מה להגיד. אבל כלום לא יצא. בזווית העין ובשנייה האחרונה הוא שמע משב רוח קל ליד אוזנו ובום. סטירה שנייה נחתה בעוצמה כפולה. לפני שהספיק להבין מה קורה, מצא את עצמו כשהפנים שלו מוצמדות לשולחן. הידיים קשורות מאחורי הגב, רגליו מפושקות. "יפה לך ככה" לחשה לאוזנו ד"ר מרגלית. "חשבתי שהיום רק נדבר אבל אני רואה שצריך קצת לעזור לך, באת לי קצת שתקן ומכונס. אל תדאג יפה שלי, יש כל מיני דרכים לעזור לך לדבר. ואני לא רוצה להוציא ממך שום דבר בכוח. דע לך שיהיה לך פחות צפוף בלב בלי זה. אני רוצה לעזור לך ילד" "תגידי את מטורפת? מה זה החרא הזה? ברור לך שאני מסוגל ביד אחת לרסק לך את הפנים?!" הוא התעשת. קשור לשולחן אבל האדרנלין מפמפם אותו. הלב דופק חזק. הוא לא יכול לזוז וקיבינימט. עומד לו. "אני אגיד לך מה ברור לי" היא נצמדה אליו מאחורה, שמה יד חזקה על עורפו. "ברור לי שהאלימות שבך לא מופנית למקום הנכון. ברור לי שאתה כועס. ברור לי שאתה רוצה להרוג את כולם אבל בעצם כועס על עצמך. ברור לי שאתה תהיה המטופל המצטיין שלי. אחד כזה שאני אגמור איתו מהר ואעשה ממנו אזרח לתפארת מדינת ישראל. ואתה יודע מה עוד ברור לי? ברור לי שאתה תאהב כל שלב בטיפול המיוחד שלנו" יד מהירה נשלחה אל בין רגליו. פתחה את הרוכסן וממקומו הוא היה יכול לראות את ידה לוחצת חזק את בסיס הזין שלו. וכאילו לא עמד לו מספיק הוא הרגיש שזהו. הוא מתפוצץ עוד שנייה. "עכשיו שים לב מה הולך לקרות, אני לא רוצה לעשות את זה בכוח. לכן אני אשחרר אותך עכשיו. אני חושבת שהבנת כבר שאני לא משחקת משחקים. מה אתה אומר?" "אני מסכים דוקטור". הסטירה השלישית שנחתה על פניו הייתה חזקה יותר משתי אלה שקדמו לה. "אתה מסכים? יפה מצידך... מעכשיו ועד שאומר אחרת התשובות שלך יכולות להיות: כן דוקטור, לא דוקטור, האם זה ברור נרקומן זעם קטן שלי?" "כן דוקטור" מצא את עצמו אומר ומתמכר. פרק 3 (אניגמטית) אדם נותר המום ממה שהתרחש הרגע עם ד"ר מרגלית. האשה רצינית. היא עומדת להיות קשוחה ולהכריח אותו לדבר על מה שעבר, על מה שעובר עליו מאז המקרה ההוא בשכם. היא לא יודעת עם מי היא מתעסקת. ביחידה שלו לימדו אותו להתמודד עם עינויי שבי סורי. אז היא? מצחיקה. כמה סטירות ישברו אותו? היא חושבת שהוא עוד אחד מהפסיכים שלה? הוא יעשה לה בית ספר. מצד שני, הוא כאן להתסכלות וזה אומר שהיא זאת שמחליטה אם ישוחרר או יעבור לאיזה מוסד פסיכיאטרי או אפילו לכלא. הוא ייתן לה הרגשה שהוא מדבר בדיוק על מה שהיא רוצה ושהיא ממש עוזרת לו. מראה לו את האור. משעשע. היא רוצה לשחק? במקרה היא מצאה לעצמה שחקן שח מצטיין. "מעולה", אמרה ד"ר מרגלית. "בוא נתחיל מההתחלה. אני ד"ר מרגלית הרטלס, פסיכיאטרית קלינית עם התמחות בשוק תראפי. יש לי שיטה ייחודית, שפיתחתי בעשר השנים האחרונות שטוענת, שמה שלא יוצא בשיחה וביפה, יצא באמצעות הגוף ושישנם אנשים, כאלה עם התקפי זעם למשל, שרק טיפול כזה יציל אותם מעצמם. אני מקבלת מהמדינה הסכמה שבשתיקה לטיפול הניסיוני הזה, מפני שאלה שלמעלה מבינים שאם אני לא אטפל בשכמותך, הם יצטרכו לטפל בכמה רוצחים סדרתיים. הכל ברור עד כאן, אדם?" "ברור, מרגלית", אמר אדם ולא ציפה למכת החשמל על גרונו, שהקפיצה אותו ממקומו. "אממ, זה.. כן", חייכה ד"ר הרטלס, "זה קולר אילוף חשמלי לכלבים. כשתשכח לקרוא לי בכינוי הראוי, אתה תרגיש אותו. כך יקרה גם אם לא תענה לעניין. חבל, לא חייל חמוד שלי?" "כן, קצת", אמר אדם ולא הבין למה לעזעזאל זה מעמיד לו, "קצת, ד"ר". היא צחקה. צחוק רם. לא כזה שהתאים לתדמיתה הקשוחה. צחוק משועשע, מלא שמחת חיים, "אתה רואה אדם? קל לרצות אותי. אתה רק צריך לעשות מה שאני רוצה והכל יהיה בסדר, כל מה שאני רוצה". "רק שלא תרצי דברים גסים", אמר אדם, שוכח לרגע מה צמוד לצווארו. התגובה מיהרה להגיע "אווצצצצ' מטורפת, יה פסיכיתתתתתתתת, זה כאב". הפולס החשמלי היה לא נעים, אבל הוא לוחם. אוקיי, עכשיו המשחק התחיל באמת. הוא יתן לה כל מה שהיא רוצה, אבל אז, הוא ייקח ממנה כל מה שהוא רוצה. הוא לא ירגע עכשיו עד שבהתחלה יצמיד אותה לקיר ויתקע את הלשון שלו עמוק בפה שלה וינשק אותה כמו שלא נישקו אותה בחיים ואז, עד שהיא תהיה רכונה על השולחן, מפושקת ישבן ותתחנן שהוא יתקע אותה בתחת. הוא יראה לה מה זה. "טוב ד"ר, קלטתי, שוט",הוא השיב לה בחיוך מתרצה, "מה את רוצה שאספר לך? על איך פוצצתי לו את הצורה ולמה? כי ככה. אני מכור לאדרנלין, אני חולה בהתקפי זעם אה ו...אני אוהב דם. מרגיע אותי דם. דם זה יפה, זה טהור. זאת שלווה". ד"ר הרטלס היתה מרוצה. היא כמעט יכלה לשמוע מה מתרחש בראשו של אדם ומה הוא מתכנן, אבל היא תשתף פעולה. היא תשיג את כל מה שהיא רוצה והוא לא ישיג דבר ממה שהוא רוצה. משחק שחמט מעולה. ובדרך. היא תטפל בו באמת. כשוהא יצא ממנה לא יהיו יותר התקפי זעם. "מצויין אדם. התקדמנו. אז בוא נתחיל בלהרגיע אותך. בוא נתחיל עם הדם. לך אחריי". היא פתחה את החדר הצמוד. הוא היה בערך בגודל של ארבעה מטרים על ארבעה מטרים. אטום בחומרים סופגי רעשים בצבע שחור. הריצפה כוסתה בשטיח מקיר לקיר בצבע ירוק. אמור להרגיע. "תתפשט, לא תזדקק לבגדים כאן, אדם", אמרה בטון אדיש. אדם הביט ותהה מה היא הולכת לעשות לו כאן ואיך זה קשור לדם ולמה הוא צריך להיות ערום. אבל הוא לא יראה לה שהוא מתרגש. הוא פשט את בגדיו וקיפל אותם כמו חייל טוב. היא ניגשה לקיר, לחצה על כפתור וארון קטן נשלף החוצה. היא שלפה שוט לאילוף בהמות. וואן טייל. ארוך, שחור ומאיים. "צריך קצת אדרנלין, אדם? אין בעיה יקירי. בוא נדאג להפעיל אותך. בוא נדאג להרגיע אותך עם קצת דם ואחר כך, אחר כך אתה תדבר ואתה תגיד את האמת ולא את מה שאני רוצה לשמוע". היא לא חיכתה לתשובה כשהניפה את השוט והנחיתה אותו על ישבנו של אדם. הוא קפץ לגובה. "אתה מוזמן לברוח מהשוט. יש לך חדר שלם. אני לא זזה ממקומי. אני הציר סביבו אתה מסתובב מהיום, אתה המסובב. כך הולכים להראות חייך מעכשיו. סביבי. סביב זה שאהיה מרוצה מהמעשים והתשובות שלך, זה ברור אדם?" "זה ברור, גבירתי, אממ..סליחה, ד"ר", ענה אדם. השוט שרק באוויר וירד על ישבנו. הוא התחיל לברוח ממנו כששמע אותה עונה "גם 'גבירתי' זה בסדר גמור". היא חייכה. הבת זונה. |
|
lockedforever |
לפני 11 שנים •
14 בספט׳ 2013
לפני 11 שנים •
14 בספט׳ 2013
lockedforever • 14 בספט׳ 2013
אהבתי מאוד! כתוב יפה .
|
|
אלריק! |
לפני 11 שנים •
14 בספט׳ 2013
לפני 11 שנים •
14 בספט׳ 2013
אלריק! • 14 בספט׳ 2013
אהבתי ברמות.
מבחין בין הכתיבה של אמסטף לכתיבה של אניגמטית. מעניין. |
|
סוס בלי שם |
לפני 11 שנים •
19 בספט׳ 2013
לפני 11 שנים •
19 בספט׳ 2013
סוס בלי שם • 19 בספט׳ 2013
יש המשך או שהגיבורים פרשו לגמלאות?
|
|