צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

לזכרה

שיקי​(נשלט)
לפני 9 שנים • 1 בפבר׳ 2015

לזכרה

שיקי​(נשלט) • 1 בפבר׳ 2015
הכרתי אותה בגיל 14 או 13 זה מוזר אפילו מצחיק, אז לא היה אינטרנט, והדבר הכי "לוהט" היה עיתון שנקרא "מעריב לנוער" אין לי מושג אם הוא קיים היום ...
אבל אז, כל ילדון שרצה להיות מעודכן, היה מנוי לעיתון הזה... כל החברים שלי היו מנויים... וגם אני.
והיה לי חבר טוב, בחור בשם שרון, יום אחד הגעתי אליו הביתה, וראיתי על הרצפה בחדר שלו שק מלא במעטפות, משהו כמו 100 מעטפות אולי יותר, אולי קצת פחות, אבל לי כילד זה נראה המון ...
שאלתי אותו מה זה לכל הרוחות הדבר הזה? הוא השיב: "פרסמתי מודעה במעריב לנוער אני מחפש מישהי להתכתב איתה" במחשבה לאחור, כמה תמים ונאיבי המשפט הזה היה... צחקתי, לא ממש האמנתי שייצא משהו מ 100 מכתבים שהוא קיבל, אמרתי לו, שאני בוחר מעטפה אחת ומתכתב איתה.
בחרתי מעטפה שנראתה לי הכי מקורית, עם ציורים, וגם כתיבה נחמדה, נו כזו של ילדה.. אמרתי לשרון שאני לוקח את המעטפה ושולח לה מכתב, לשרון זה לא ממש הפריע, והרי היו לו איזה 100 מעטפות כאלו.. אז 99? לא נורא...
קראו לה גלית (שם בדוי) הכתיבה שלה הייתה הרבה יותר בוגרת לגילה (הייתה בגילי אולי שנה או שנתיים מתחתיי) גם ידעה לצייר יפה, התחלנו להתכתב, מיד בהתחלה סיפרתי לה שאני לא שרון ובכלל אני מישהו אחר, מאחר והיא לא הכירה את שרון, לא ממש היה אכפת לה שאני מישהו אחר 
במשך שנה שלמה אפילו קצת יותר היינו רק בקשר של מכתבים וטלפונים, החלפנו תמונות, ציורים, אבל לא נפגשנו.
יום אחד היא שאלה, אם אני רוצה לבוא לבקר אותה בירושלים.
אני מעולם לא הייתי לבד בירושלים, ועוד בחורף כשקר... אמרתי לה שאני אשמח לבוא אבל אני רוצה לבוא עם חבר, החבר הכי טוב שלי מאז – קראו לו גלעד, הבטחתי לגלעד שגלית תדאג לו לחברה, ותכיר לו חברה טובה שלה, כנראה שבגיל הזה הבטחה כזו מספיקה כדי לגרור חבר טוב עד לירושלים לסופ"ש שלם.
הגענו לירושלים, וזה היה חורף מושלג, פעם ראשונה שראינו שלג, אני וגלעד, היא הכירה לגלעד את החברה שלה... הוא לא ממש התלהב (האמת? בצדק  אבל אני מודה שכבר אז הייתה לי פינה חמה לגלית, למרות שלא קרה כלום בינינו, הכל היה מאוד תמים, אני הייתי בן 15 או אולי 16 והיא שנה מתחתיי, הלכנו לטייל, היינו בגבעת התחמושת, ואפילו אבא שלה לקח אותנו לאכול במסעדה, היה נחמד סה"כ, לאחר מכן המשכנו להתכתב.
היא הייתה בחורה מבריקה, היא למדה בבית ספר מיוחס למדעים, והייתה מצטיינת בלימודים, היה ברור לכולם שהיא הולכת כיוון תואר גבוה במדעים, לכולם אבל לא לה.
ההורים שלה היו גרושים, הייתה לה אמא תובענית וקשה, מנהלת בית ספר שהחליטה עבורה כבר את החיים ולעומת זאת אבא מדהים ורך מהנדס, שהיא כל כך אהבה, העדיפה לחיות איתו ולא עם אמא שלה, עמה היו לה מריבות קשות.
יום אחד, קיבלתי ממנה מכתב, היא סיפרה לי שאשפזו אותה בבית חולים – אנורקסיה, היא בטיפול פסיכולוגי, ותרופתי והיא מקווה שהיא תצא מזה בקרוב, נסעתי לבקר אותה בבית החולים, היא לא נראתה לי שונה, אולי קצת רזה אבל לא יותר מזה, הייתה לה שותפה לחדר מבריקה לא פחות ממנה, סוג של גאון מתימטי... כנראה המחלה הארורה הזאת תוקפת רק בחורות מחוננות...
לאחר תקופת מה, היא אכן השתחררה והיה נראה שהיא יוצאת מזה, אבל בשל היותה אנורקסית לא גייסו אותה לצבא, היא פנתה ללימודים גבוהים, אבל לא כפי שהיה מצופה ממנה, לא למדעים - אלא הלכה ללמוד אמנות, תואר ראשון, תואר שני... וכמובן הצטיינה בלימודים, כמו תמיד, כל הזמן אנחנו בקשר, אני בחיפה היא בירושלים, אני הייתי בצבא, החיים שלי התקדמו במקביל לשלה, אבל מרחוק.
לאחר שהשתחררתי מהצבא, התחלתי לעבוד בחברה שנתנה לי רכב צמוד, לפתע הפכתי להיות נייד, כבר היה יותר קל להגיע לירושלים ולא רק באוטובוסים... ואנחנו הרי כבר היינו חברים טובים, מגיל 14... ואז קרה משהו לא צפוי, התאהבנו, ואולי כבר היינו מאוהבים תקופה ארוכה ואולי היינו צעירים וטיפשים.. מי יודע? והרי זה לא עניין מדעי.
הייתי מגיע כמעט כל סופ"ש לירושלים, היינו מבלים ביחד כל סוף השבוע, גרנו במעונות שלה באוניברסיטה העברית, קרו קטעים מצחיקים... כי היא גרה במעונות של הבחורות ואני הייתי הבחור היחיד שם, וכרגיל אבא שלה היה לוקח אותנו מדי פעם לאכול במסעדה, או שהיינו הולכים לטייל או שסתם נשארים ביחד ומדברים, היה כייף לדבר איתה, היא הייתה חכמה בטירוף.
זכור לי שפעם אחת היא לקחה אותי למוזיאון ישראל ולימדה אותי על התקופה האימפרסיוניסטית.. אותי בחור צעיר בן 23 שלא היה לו שמץ של מושג על אמנות, והיא? היא הרי כבר הייתה בתואר השני שלה בתחום...
אבל זה לא החזיק הרבה זמן, אחרי כחצי שנה המרחק הכריע, אני לא יכולתי לעבור לירושלים והיא לא יכולה הייתה לעבור לחיפה, נפרדנו, אבל נשארנו בקשר, כרגיל מתכתבים במכתבים... מכתבים ארוכים, מפורטים ובכל זאת רק קשר מכתבים.
ואז, קיבלתי ממנה מכתב, היא הודיעה לי שהיא הכירה מישהו ושהיא חושבת להתחתן איתו... זה היה מפתיע, כי לא חשבתי שהיא "טיפוס מתחתן"  לא היה לי אז מושג עד כמה טעיתי, היא התחתנה, ואחרי משהו כמו שנה התגרשה, במהלך השנה לא היינו בקשר, אולי כעסתי עליה שהיא התחתנה, כמובן שלא נסעתי לחתונה, למרות שהיא הזמינה אותי אליה.
משהו כמו שנתיים לאחר מכן היא התקשה, סיפרה לי בדיעבד שהיא התגרשה לאחר שנה, ושהיא הכירה מישהו חדש והיא עומדת להתחתן, ושאלה אותי אם אני חושב שזה צעד נבון, עניתי שלא יודע, אני לא מכיר אותו, ובכלל היה לי קצת מוזר שהיא מתקשרת אלי לספר לי את זה, היא ענתה שהיא סומכת עלי, אמרתי לה שזה עניין שלה, אני לא יכול להכנס לראש שלה ולדעת אם באמת זה האיש עבורה, היא ציינה שהוא "קצת דתי" אמרתי לה שזה קצת בעייתי מאחר והיא עצמה בכלל לא דתיה.. אבל היא אמרה שהיא חייבת לנסות, אז היא התחתנה, ואני כמובן שלא הגעתי גם לחתונה הזו...
ושוב התנתק הקשר לכמה שנים, עד שיום אחד היא התקשרה אלי, שאלה מה שלומי? ואני מיד עניתי... "אם התקשרת להזמין אותי שוב לחתונה חדשה, אני לא מגיע "
היא צחקה וענתה שהיא הייתה חייבת להתגרש מהבחור הדתי, הוא לקח אותה לגור באיזה מושב דתי וניסה להחזיר אותה בתשובה.. לא הלך והם התגרשו.
היא סיפרה שהיא התקדמה מאוד בעבודה שלה, היא כבר אז הייתה כתבת בעיתון הארץ במדור התרבות, ומדריכה במוזיאון ישראל, ומאוד מוכרת בתחומה, היא כתבה ספר שקיבל ביקורות בכלל לא רעות, ככה בחורה בת 28 אולי 30 וכבר כותבת ומוציאה בעצמה ספר שמופיע בסטימצקי כמו הגדולים ובלי שום רגשות נחיתות לעומת סופרים מוכרים.
היא כל כך התלהבה מהספר, אפילו שלחה לי עותק חתום (כי ביקשתי), ואז היא סיפרה לי שהיא פגשה מישהו חדש, ושהיא בטוחה שהוא ה"אחד" שאלתי אותה מספר פעמים "את בטוחה?" כי הפעמים הקודמות שלך הוכיחו שהאינטואיציה שלה בעניין הזה לא הכי מדוייקת בלשון המעטה..
היא ענתה שהיא בטוחה, ושהפעם זה "זה".
צחקתי, הודעתי לה שאין סיכוי שאני מגיע לחתונה... ושנדבר עוד שנתיים בערך...
הקשר אכן התנתק כפי שהיה בעבר למשך כשנתיים.
בזמן הזה אני עברתי לגור בגבעתיים עם חבר שהכרתי פה בכלוב, התקופה הפרועה של חיי, בה הכרתי שולטת מדהימה, והיה מדהים, יום אחד הטלפון מצלצל, והיא על הקו, בוכה, מבוהלת, הסטרית ממש "אתה חייב לעזור לי" היא אומרת, ואני בכלל לא מבין מה קרה לה?
ואז היא סיפרה לי ארוכות, על בעלה הנוכחי, היא סיפרה שבערך שבוע לאחר החתונה הוא הורה לה להתפטר מעבודתה בעיתון ומוזיאון ישראל "אצלנו במשפחה הנשים לא עובדות" הוא הבהיר, "המשפחה" – אחת המשפחות העשירות של ירושלים, והיא נאלצה לציית, ולאט לאט כבתה, לא הייתה לה הכנסה משלה, אז היא תלויה רק בו, ולמעשה הייתה תקועה בבית כל היום.
נולדו לה שני ילדים, היא כל כך אהבה אותם, היא כל כך דאגה להם, היא כל כך פחדה שיקחו לה אותם.
ואז הגיע הסכסוך ביניהם, המשפחה שלו לא ממש אהבה אותה, היא לא הייתה ה"בחורה המושלמת" שמתאימה לנסיך שלהם.. הם החליטו שהיא צריכה לעזוב, לעזוב ולהשאיר להם את הילדים וחס וחלילה אם תדרוש מזונות.
מאחר והיה להם את הכסף לשכור עורכי די מהשורה הראשונה הם פשוט מררו לה את החיים, הם דלו מהעבר את ההסטוריה הפסיכיאטרית שלה, הם איימו לקחת לה את הילדים, היא הייתה מבוהלת, ממש מבוהלת, הייתה בטוחה ששמו לה מצלמות בבית, שעוקבים אחריה.. אני כבר לא יודע אם זה היה אמיתי או הדמיון שלה, אבל את הבהלה שלה לא ניתן היה לזייף ואין גם ספק, כי התהליך הקשה הזה של הגירושים המכוערים החליא אותה מחדש.
אז ביקשתי מחבר טוב שישלח לה מישהו שיבדוק אם יש לה האזנות או מצלמות בבית, הוא הגיע ובדק והרגיע אותה שאין. היא נרגע קצת וביקש שניפגש, היא כבר גרה בתל אביב, ואני בגבעתיים, להפגש היה קל.
נפגשנו בבית קפה בתל אביב, הייתי המום, היא הייתה כל כך רזה, עור ועצמות ממש, אמרתי לה "גלית, את לא שמה לב כמה את רזה?" מהתשובה שלה היה ברור שהיא אפילו לא מודעת להיותה רזה עד כדי חולניות ממש – אמרתי לה שהיא צריכה עכשיו טיפול רפואי, היא לא תשרוד ככה, היא סיפרה לי שאבא שלה חולה, ושהוא היחיד, שהיא יכולה לסמוך עליו, אמרתי לה שבמקרה כזה היא חייבת להתקשר אליו או אל אמא שלה, היא הבטיחה שהיא תעשה זאת, אבל שכרגע יש לה מלחמה הרבה יותר חשובה, מלחמה על הילדים, ושאם יאשפזו אותה, יקחו לה את הילדים, ושבעלה עושה הכל כדי שזה יקרה – עד כדי כך האכזריות האנושית.
ישבנו, דיברנו, היא הבטיחה שהיא תתקשר למחרת, למחרת היא לא התקשרה וכבר לא ניתן היה להשיג אותה בטלפון.
זהו, זו הייתה הפעם האחרונה שפגשתי את גלית, מאז למרות שניסיתי להתקשר אליה או לחפש אותה באינטרנט, לא הצלחתי. אז הזמן עבר וחלף, ושגרת הימים השכיחה אותה ממני, וכך עברו להם כמעט 10 שנים.
אתמול נתקלתי בספר שלה באיזה מקום באינטרנט, אין לי מושג איך הוא קפץ לי, אבל מיד לאחר מכן עשה לי חשק להקיש את השם שלה בגוגל... "מעניין מה קורה איתה עכשיו שאלתי את עצמי"
אז הקשתי את השם שלה, ויש לה הרי שם מיוחד.. וזה מה שמצאתי (כמובן מחקתי את השמות):

................. ז"ל
בת ____

נולדה בישראל ב - __/__/1972


נפטרה ב_' ב____ תשע"ג __/__/2012

בת 40 בפטירתה


נקברה בבית העלמין קרית שאול


גוש: ___ אזור: __ שורה: __ מקום: __

קבורה לצד _______

היא נפטרה לפני שנתיים, ועכשיו רק נותר לי להצטער, שלא ניסיתי להשיג אותה לפני כן, שהיא נשכחה ממני לגמרי במרוץ המטורף של החיים, הייתי רוצה לדבר איתה עוד פעם אחת, לדעת מה עבר עליה, אמנם הסוף שלה היה דיי ידוע מראש, מהמחלה הזאת כמעט בלתי אפשרי להחלים, היא אפילו לא הייתה מודעת לחומרת המצב שלה ובכל זאת עד לפני שנתיים הייתי יכול למצוא אותה, יכול להיות שהתעצלתי, יכול להיות שהייתי צריך להשתדל הרבה יותר.
אז הנה אני כותב פה לזכרה של בחורה, שעד גיל 35 בערך כבר הספיקה להתחתן ולהתגרש 3 פעמים, ילדה 2 ילדים (למיטב ידיעתי), סיימה תואר ראשון ושני בתולדות האמנות, כתבה ספר דיי מצליח וטורים בעיתון ועבדה במוזיאון ישראל.. הספק לא קטן, שהרבה אנשים שחיו הרבה יותר זמן ממנה לא היו מספיקים.
מי היה מאמין, שמעטפה אחת שדליתי משק מלא מעטפות תביא אותי להיכרות כזו ארוכת שנים איתך...
תנוחי בשלום גלית ז"ל. אמנם לא הצטיינת בבחירת בעלים, אבל בכל השאר כן, ואולי הנחמה היחידה היא שברגעים הקשים שלך, אפילו שלא היינו בקשר, בחרת להתקשר דווקא אלי.


*** כל השמות בדויים. אבל כל האמור לעיל אמיתי לחלוטין.
    התגובה האהובה בשרשור
4X4​(אחר)
לפני 9 שנים • 1 בפבר׳ 2015

עצוב וכואב

4X4​(אחר) • 1 בפבר׳ 2015
יהי זכרה ברוך
רקדנית אקזוטית​(נשלטת){AlphaDog}
לפני 9 שנים • 8 בפבר׳ 2015

עצוב ומרתק כאחד

מאוד עצוב אבל אתה כותב מדהים. אין ספק שהמציאות עולה על כל דמיון.
נראה לי שאתה צריך להוציא ספר בעצמך icon_smile.gif
רקדנית אקזוטית​(נשלטת){AlphaDog}
לפני 9 שנים • 8 בפבר׳ 2015

עצוב ומרתק כאחד

מאוד עצוב אבל אתה כותב מדהים. אין ספק שהמציאות עולה על כל דמיון.
נראה לי שאתה צריך להוציא ספר בעצמך icon_smile.gif
שיקי​(נשלט)
לפני 9 שנים • 13 בפבר׳ 2015

רק רציתי

שיקי​(נשלט) • 13 בפבר׳ 2015
להגיד תודה לכל מי שהגיב פה ובפרטי שלי.

נראה לי שהיא יושבת אי שם למעלה... אם יש כזה מקום, רגועה, ללא דאגות, כנראה ששם למעלה כבר אין דאגות... מחייכת לעצמה וחושבת... נו לפחות ההוא, זה שלא התחתן איתי... זוכר.

לפחות כך אני רוצה להאמין...
Hearts Curator​(שולט)
לפני 9 שנים • 16 בפבר׳ 2015
Hearts Curator​(שולט) • 16 בפבר׳ 2015
משתתף בצערך. אני מקווה שזה לא המקום היחיד שבו סיפרת את הסיפור שלך. פרסם אותו בפייסבוק, פרסם אותו איפה שתוכל. נשמע שגלית הזו הייתה אדם חשוב בחייך, ואתה בחייה.
אין מה להגיד במצב כזה, רק - צריך להמשיך הלאה, להרים ראש ולנסות להתקדם.

יהיה זכרה ברוך