בררררר

בררררר

Kitty frank • 18 בינו׳ 2022

קר, הא?
לאיזה פריט לבוש קייצי אתם הכי מתגעגעים?
ג'ינס קצר? סנדלים? חצאיות? בגדי ים?
איזה עור הכי חסר לכם לחשוף בין המעילים והסוודרים?

Agate • 18 בינו׳ 2022

שמלה
גב

Agate • 18 בינו׳ 2022

ואת?

the rain song • 19 בינו׳ 2022

אני הכי מתגעגעת לגופיות.
אבל האמת היא שלמרות שנאתי היוקדת לחורף, אחרי השבוע הנוכחי שטרם הסתיים, הייתי מסתפקת ושמחה בטמפרטורה שלא מחייבת מעיל.

טלי35​(שולטת) • 19 בינו׳ 2022

בדיוק באתי לקלל את מזג האוויר.
השיטה שלך טובה יותר!

Kitty frank • 19 בינו׳ 2022

אני לא חושבת שיש מה לקלל את מזג האוויר. התגלצ'תי איתו פעם והוא סיפר לי שאמא שלו לימדה אותו שגם אם מישהו קורא לו מטומטם, זה לא הופך אותו למטומטם!

אני נוראא מתגעגעת לחצאיות. כל פעם שאני מנסה להתלבש סקסי בחורף, הג'ינסים העצומים רק משתדלים להבליט כמה שאפשר את המאפין-טופ. זה מתסכל!

NormaJean • 19 בינו׳ 2022

ג'ינס קצר 🥺
ישוחררו הרגליים לכל אורכן!

שרמומית • 19 בינו׳ 2022

נעלי אצבע
אני לא סובלת נעליים סגורות, זה מרגיז לי את הרגליים.

מטפורה • 19 בינו׳ 2022

חצאית קצרה. כמה קל ומהיר, ככה יפה. בימים כאלה, לעומת זאת, החצאית הקצרה הופכת בעיני משיא הקלילות להתגלמות הטרחנות, בגלל מס הגרביונים או הטייטס שיש לשלם.

אבל אני רוצה להעז להיות ספציפית יותר: אני מתגעגעת לאחת מסוימת שאבדה לי בתהום הנשיה בסוף הקיץ הזה ואין לי מקום לספוד לה, אז הנה. סליחה.
היא הייתה מבד סמי-קורדרויי שכזה אבל דק שבדקים, שזו מעין סתירה בלתי אפשרית. בצבע ורוד סגול, שבקושתי העזתי להיראות בו בהתחלה, ואז לא העזתי להיראות בלעדיו, התמכרתי לכך שבואי יהיה מבושר דרך אותה זריקת צבע קלה, נועזת מעט, אבל בנימוס ילדי מתורגל היטב. זו חצאית שאומרת תודה-סליחה-בבקשה בנשימה אחת. היא תמיד החמיאה לרגליים שלי, וכן התיישבה בחן ובחסד על המותן שלי, בדיוק היכן שצריך, תומכת. משם ירדה מטה במן A מצויין, שיש טובים ממנו אבל אין טובים כמוהו. היא עצרה בדיוק איפה שצריך לעצור, לא מעל ולא מתחת.
בעיקר היא שיוותה לי קלילות ואור שהם לא תמיד מנת חלקי, היא הייתה חצאית של שקרים לבנים.
איתה הייתי ילדה. כשלבשתי אותה ופיזזתי ברחוב הייתי מרגישה כאילו אמא עשויה לבוא לקחת אותי מהגן בכל רגע, להוביל אותי הביתה, להושיב אותי מול ארוחה חמה ומזינה.

בפעם האחרונה שאני זוכרת שלבשתי אותה, לקחתי אל התופרת שמלה שהייתי עתידה ללבוש בחתונתי. היו אלה ימים עמוסים, מלאי תכונה. זרקתי על עצמי (כדרכו היפה של הקיץ, הנה, רק עוד רק קט, זה כן קצת ממן העניין) את אותה חצאית ז"ל ועוד קרופ טופ בהיר כזה או אחר וניגשתי לשם. התופרת ובעלה הסנדלר שאלו אותי בדרך אגב בת כמה אני, שמתחתנת כל כך צעירה. בבושה מהולה בגאווה חשאית אמרתי שאני דווקא בת 29, כמעט 30. הם היו המומים והבטיחו לי שאני נראית בת 16. אני חייכתי בהודיה מתחת למסכה, ובלב ידעתי שזו בעיקר החצאית, שמשקרת עבורי את שקריי המביכים, שלוליי היא הם היו חינניים פחות.

אך מאז אותו יום בו היא הגשימה את שליחותה האולטימטיבית, והתגלמה לי ולאותם זרים כגלימת נעורים הלקוחה הישר מהמלתחות המצויות כנראה בעולם הצורות האידיאליות האפלטוני, לא שבתי לראות אותה. לא מצאתי אותה, לא בארונות הבגדים, לא בבית הוריי, לא בתחתית של אף ערימה מהערימות המרכיבות את חיי. ביני לבין עצמי הבנתי: זה טקס התבגרות כפוי, הרי ככה לא מתנהגת 'אשה נשואה', לא יאה שתפזז, לא יאה שתתקטן, אל לה להשתתובב, לא. מספיק ודי. אמא כבר לא תבוא לקחת אותי מהגן.
ובכל זאת, אל תטעו- אובדן החצאית ההיא כשלעצמו, אמריקן איגל ינקום לכתה, קשה יותר אפילו מהלקח הנורא הזה.

שלגי • 19 בינו׳ 2022

כמי שאוהבת חורף אני חייבת לומר שהפעם קררררר לי.
למה אני מתגעגעת? בעיקר לכפכפי אצבע.
בגד ים גם ככה אני לובשת כל יום כדי לשחות (איך הצלחתי להשחיל את העובדה שאני שוחה כל יום לתוך הטקסט בלי שתרגישו, הא?) והבגדים הם סבבה דווקא, אבל כפכפי אצבע - זה החיים