"את יודעת לומר לא?"

(זה פוסט שהעליתי בבלוג שלי, והציעו שאעלה בפורום, אז הנה. מי שלא מכיר אותי, תזכרו שיש רקע, ששיתפתי בשנים של כתיבה בבלוג שלי. בבקשה תהיו זהירים עם הנחות עליי בלי להכיר את הרקע.)

"את יודעת לומר לא?"

סיפרתי לחברה ונילית שלי על החוויות שלי מהטיול הארוך באירופה. היא יודעת על הבדסמ שלי, אז יכולתי לשתף בפירוט. הרגע שגרם לה לאנחת "וואו!" הכי חזקה, היה כשסיפרתי לה על השאלה הזו, שנשאלתי בשיחה-לקראת-קשירה עם אחד האנשים שהכרתי בפראג שיבארי פסטיבל. נקרא לו כאן האופנוען, כי זה היה הלוק - קירח, קעקועים שחורים, זקן אסוף בגומיות.

לפעמים בתוך סצנת הבדסמ, ובמיוחד סצנת השיבארי, השאלה הזו נראית כמעט טריוויאלית. אנחנו כבר רגילים לטוב הזה של לדבר מראש על ציפיות וגבולות, וגם על איך נתקשר בתוך הסשן, מה יהיה יותר מאתגר מבחינת התקשורת ואיך נתמודד עם זה.
ופתאום לראות את זה משתקף מתוך העיניים של החברה הוונילית שלי, לראות את התדהמה וההתפעמות שלה משאלה כזו, שכבר נשאלתי ע"י אנשים שונים - זה גרם לי להיזכר כמה בת מזל אני, שהחוויות המיניות/אינטימיות/אינטנסיביות שלי הן בתוך קהילה שזה השיח המקובל בה.

את החיבור עם האופנוען מצאתי בשלב הספידייטינג בפתיחת הפסטיבל. כרגיל, לא העפתי בו מבט שני. מה לי ולטייפ הזה? אבל זה כבר היה הסיבוב החמישי של הספידייטינג, ונגמרו האנשים שנראו לי אפילו סמי-רלוונטיים. הסתובבנו בחדר לפי ההנחיות, נעצרנו זה מול זה, הוא הציע והחלטתי לזרום, להעביר ככה את 10 דקות עד להפסקה.
מפה לשם, גיליתי שלבנאדם יש כישורי בודי-הנדלינג נדירים, הוא הזיז אותי כמו בובה, והחבלים שלו התהדקו עליי בצורה כואבת-נעימה. ושוב, כמו שקורה לי הרבה פעמים, הוא הפך מאדם זר שאני לא מדמיינת שיוכל להעיר בי משהו - לאדם שאני מאוד רוצה לחוות מקרוב.

אז קבענו לקשור יחד למחרת. בשיחה שלפני הקשירה הוא הציג לי "תפריט", וביקש לדעת מה מהדברים האלה הייתי רוצה לחוות ומה לא: כאב, עינוי, חשיפה, השפלה, חיבוק, מאבק פיזי, sensual (איזו מילה גרועה בעברית - "חושניות"), מיניות...
אמרתי לו שאין שום דבר מהתפריט שאני לא רוצה לחוות (בפסטיבל הזה, בניגוד ליוריקס, אין סקס ואין עירום מלא, אז ממילא לא הייתי צריכה לפרט את זה בגבולות שלי).
ואז הוא שאל: "את יודעת להגיד לא?"

אני זוכרת את הפעם הראשונה ששאלו אותי את זה. הרגשתי כאילו חשפו סוד אפל שלי, והאמת שנכנסתי קצת לסטרס. לא ידעתי איך לענות על זה, אבל ידעתי שהתשובה מורכבת.
היום, אחרי כמה פסטיבלים וחוויות שונות עם קושרים כמעט זרים לי, הבנתי המון על עצמי, פיתחתי ושיפרתי את כישורי התקשורת שלי בחבלים, וגם למדתי איפה אני עדיין צריכה לשפר. השאלה עצמה כבר פחות מלחיצה אותי.

עניתי לו, "ובכן, בקשר לזה... מאוד קשה לי להגיד לא. והרבה פעמים קשה לי לדעת שאני בכלל רוצה להגיד לא. קשה לי לזהות בזמן אמת מה אני מרגישה."
אבל הרגעתי אותו שזה נכון בעיקר לגבי מיניות, ולכן על הציר הזה עדיף לא ללכת רחוק מדי. אבל בנושא של חשש לסיכון מהחבלים, נזק עצבי וכאלה - אני מדברת ואני אגיד לו אם צריך לשנות משהו.

המבט שלו היה מאוד רציני, והוא אמר "תודה רבה שאת אומרת לי את זה."
מצד אחד ידעתי מהתגובה שלו שהוא מתייחס לזה ברצינות ושהוא יהיה אחראי עם הגבולות שלי, שאני בידיים טובות. מצד שני, זה לא גרם לו להימנע מלקשור אותי, ולא קיבלתי תחושה של "אוי לא, אני לא מתעסק עם השיט הזה". עבורי, היה בזה משהו מאוד מאשרר.

הקשירה עצמה הייתה כיפית. הוא יודע להכאיב בקטע מעולה. כזה כאב חזק אבל מחבק ומחזיק, אינטנסיבי אבל ניתן-להתמודדות. וקרוב. מאוד קרוב. הוא קושר רק קשירות קרקע, והגוף שלי היה כל הזמן מעורסל בגוף שלו או מעוך מתחתיו. זה היה פידבק חושי מעולה.

מפה לשם, באמצע הקשירה הרגשתי את הרצון המיני שלי מתעורר.
אז סיפרתי לו את זה, עם שפת הגוף שלי. נאחזתי בו עם הירכיים שלי, נשמתי כבד, לא היה אפשר לפספס.
והוא הגיב, גם הוא בלי מילים. הוא הוציא צליל "אה?" כזה, אי אפשר להסביר בטקסט. צליל קצר שאמר לי "או, וואו, אני מזהה נכון שאת רוצה אותי בקטע מיני עכשיו?" (אוקיי, כנראה שהטקסט במוח שלו היה "אני מזהה נכון שאת חרמנית?", אבל אני שונאת את המילה הזאת.)
זה היה כזה מביךךךך.
אבל המשכתי לדבר איתו, בלי מילים. ידעתי שהוא צריך לקבל ממני תחושה חזקה שאני רוצה את מה שקורה, אחרת לא יקרה.
הוא מצידו קירב את השפתיים שלו כמעט עד לשלי, ונעצר. נשמנו יחד וידעתי שהוא מחכה. אז סגרתי את המרחק ולקחתי לעצמי את הנשיקה. היא הייתה נהדרת.

אחר כך הייתה לנו שיחה מאוד מעניינת של שפות גוף, מדהים כמה ניואנסים אפשר להעביר בצלילים בני הברה אחת, כמה "הומ?" ו-"המ!" שונים קיימים.
מתישהו הוא הנהן (הרגשתי את תזוזה הראש שלו, שהיה צמוד לראש שלי), ואיכשהו ידעתי שההנהון הזה אמר "אם את רוצה שאני אגע בך, אני צריך שתהנהני". אז הנהנתי.
ואז קרו דברים נעימים (במסגרת גבולות המיניות של הפסטיבל ושל מה שהצבתי בעצמי, ובעצם קצת אחורה מזה. הוא נזהר בגלל מגבלות התקשורת.)

למחרת דיברנו על הסשן שהיה. בדיעבד אני חושבת שהיה לו מבט קצת חרד בתחילת השיחה ההיא.
התיישבתי לידו, עדיין ספוגה בהורמונים נהדרים מיום האתמול, והוא חיכה לשמוע איך היה לי, ושהכול טוב. הופתעתי שזה לא היה ברור לו מהשיחה שהגופים שלנו ניהלו.
הוא שיתף אותי שבעבר כבר קרה לו שהוא היה משוכנע שמישהי רצתה משהו, וגילה אחר כך שבעצם הוא לא קרא אותה נכון. "הבנתי מה את אומרת לי עם הגוף שלך, ובכל זאת - לקחתי כאן סיכון," הוא אמר לי, "ואם היית מספרת לי עכשיו שקרה משהו שלא רצית, הייתי צריך לקחת הפסקה ולחשב מסלול מחדש בכל הגישה שלי."

זו הייתה החוויה השנייה שלי בטיול הארוך שלי שבה הפרטנר התקרב כמעט עד אליי, וחיכה לי שאסגור את הפער מיוזמתי. זו הייתה הפעם השנייה שבה הרגשתי את הרצון האקטיבי שלי צומח ומתגבש, ופעלתי על פיו. וזה היה כל כך שונה וחדש עבורי, כל כך מיוחד ונפלא.
אני מחכה בקוצר רוח לגלות מה עוד אוכל לחוות עם הכישורים החדשים האלה שאני מפתחת...

קודם כל, מהמם שאת חווה את הדברים באופן שנכון לך ולומדת עוד ועוד על מה ואיך את יכולה לעשות ולחוות. יפה לקרוא את זה

בי הדברים נגעו בעיקר מהמקום של האופנוען. אמנם אני לא מקהילת הקושרים, ושייך לאסכולה הבדסמית שפחות מתחברת ל"תפריטים" ולתיאום ציפיות מדוקדק, אבל הזדהיתי עם הלבטים שלו בנוגע לעד כמה רחוק אפשר ללכת.

כשולט, מצד אחד אתה רוצה לקחת, לא לחכות שיתנו לך. גם כי אתה פשוט אוהב לעשות את זה וגם כי לפעמים זו הציפייה ממך. מצד שני, אתה לא רוצה לקחת את מה שהיא לא בשלה לתת. על כן עליך לנסות להבין מה אפשר ומה לא, ואם תיאום ציפיות מפורש גורם לך להרגיש כמו ספק צרכים ולא כמו שולט, ואם הנשלטת לא טובה בלתקשר "לא", זה יכול להיות מאד מאתגר ולהצריך המון גישוש וקשב לשפת הגוף שלה ולשפה ("המ!") פחות ורבלית.

טרם מצאתי פתרון קסם מלבד להתקדם לאט יחסית, לפחות בהתחלה. "את יודעת להגיד לא?" זו שאלה טובה, בהנחה שהיא תדע לענות "לא" במקרה הצורך... אבל אולי המסר שהשאלה הזו מעבירה לנשלטת חשוב לא פחות מהתשובה שלה. יתכן שאאמץ

קראתי את הפוסט כשעלה בבלוג שלך ואני שמחה ממש שהוא מצא את מקומו כאן.
חשוב כל כך.

לי אישית, כשולטת שאוהבת לדחוק גבולות אבל גם מאוד *מאוד* זהירה עם זה (זה נראה לכם סותר - אבל זה לא), היה טוב לקרא ונדלקתי על השאלה. מצויינת ממש בעיניי..

אני תוהה לעצמי אם הניסוח מתאים גם לנשלט גבר או שיש שאלה אחרת / ניסוח אחר שיכול לתת תחושת בטחון ופתח לשיח.

מעניין יהיה לשמוע תשובות של נשלטים גברים לזה.

מסכימה. טוב שהעלית בכללי

איזו שאלה מעולה והתשובה שלך מעולה לא פחות.

זה זורק אותי לכל מיני מקומות ובעיקר לדבר הזה של למה הסכמה זה לא מספיק ולזה שדברים עשויים להשתנות תוך כדי וששותפים אמיתיים שמים לב לזה שמשהו משתנה, לכל מיני כיוונים.

אני חושב שכאן נכנס עוד פקטור, עוד אלמנט, שנקרא ריצוי.
כשאתה מרצה, אתה עושה דברים שפחות נעימים לך, שפחות מהנים אותך, שאתה פחות רוצה בהם,
אתה עושה אותם כי את הסיפוק אתה מקבל מהריצוי, מעצם הריצוי, מעצם הכניעה לרצון שלה, מעצם ההכנעה של הרצון שלה.
וזה פרמטר קצת שונה ואחר מרשימה של מה בא לי ומה לא בא לי, מה כייף לי ומה לא כייף לי.

בקצוות כמובן שיש לא, משהו שהוא לחלוטין לא ביכולות שלי או בהתנגדות עזה לאמונות שלי לערכים שלי וכו, שם יש "לא"
אבל עד שם, עד הלא הזה, יהיה הרבה מאד כן, וממקום של ריצוי והכנעה.

זה גבול מאוד חמקמק, מאוד קשה לתפוס את הרגע הזה שבו הריצוי הופך לרמיסה עצמית.

אני אף פעם לא עונה להם מה אני כן רוצה (אם תשים לב, גם לאופנוען לא עניתי על זה), אבל השאלה הזו הייתה דו צדדית. הוא שאל גם מה אני לא רוצה. ועל זה עניתי, "אין משהו מתוך הרשימה שאני לא רוצה (כלומר, שאני רוצה להציב כגבול)".
ועדיין, בתוך הגבולות שהוגדרו, שבמקרה שלנו כללו את כל רשימת האפשרויות שהוא הציג (ובניגוד למה שזאלו אמר, זה לא היה שולט שמגיע לספק צרכים שלי - זה הגדיר את הגבולות, והוא היה רשאי לפעול בהם כרצונו. הוא לא עשה את כל הדברים מהרשימה, הוא עשה מה שהתחשק לו) - עדיין צריך לדעת שהצד הנשלט יודע לומר לא. מסוגל לעצור כשהדברים לא נוחים לו, גם אם הם בתוך הגבולות.

גם אני נהנית מריצוי, גם אצלי זה מה שאני מחפשת לחוות.
אבל גם לריצוי יש גבולות. גם כלליים, אבל גם כאלה שהתעוררו באותו רגע. גם אם אני אוהבת לרצות, למשל, זה לא אומר שיהיה לי נוח למצוץ את הזין של הקושר רק כי הוא חרמן, אם אני עצמי לא בווייב הזה (סיפור אמיתי מיוריקס, אולי אכתוב עליו בהזדמנות אחרת בבלוג שלי).

אני מאוד מתחבר למה שרשמת שבאותו הרגע קשה לי לדעת אם אני רוצה להגיד כן או לא.
הרצון הראשוני שעולה בי הוא לרצות.
יש דברים בגבולות שלי שכבר הצלחתי לעבור, שלא חשבתי שארצה בכלל להתקרב, אבל עם ההנחיה הנכונה וכשיש כימיה שנבנת עם הזמן אני מוצא את זה יותר קל וגם כיף לעמוד ברצונות של השולטת.
ושזה נעשה בשיח פתוח ומתחשב ובהדרגתיות ושמירה שאני יודע שאני סומך עליה גם שהעיניים עצומות אז אתמסר בהתאם.
כך מגלה דברים שלא הכרתי בהכרח ועשוי גם להנות מהם.