אחריות של מי?

אנחנו מדברות הרבה, אני וחברה, על הנושא הנפיץ: אחריות של שולט אל מול אחריות של נשלטת.

יש את הטענה המוכרת: כולנו בוגרים, נכנסים בעיניים פקוחות ומתוך בחירה, אז... מי שנכנס למטבח, שלא יתלונן על החום. וזה נכון, אבל זה לא כל האמת. לפחות מבחינתי.

שולטים (לרוב) נהנים מההתמסרות, מהתלות שהם עצמם בונים, מהחיות שהם מעוררים אצל האישה. לא משנה אם זה מזין את האגו, את הגוף, את הלב (או רק את הזין) זה חלק מהעסקה, וזה בסדר. השאלה שלי היא מה קורה אחר כך, כשהדבר הזה נגמר.

הזכות להיפרד ברורה, לאף אחד אין חובה להישאר. אבל האם הזכות הזאת פוטרת לגמרי מהאחריות למה שנבנה? או שזו הגזמה לצפות לאחריות ברגע שכבר אין קשר? הרי זה לא קשר רגיל, אם מישהו יוצר תלות ומטפח אותה במודע, עולה השאלה האם יש לו תפקיד גם ברגע שהוא הולך, או שברגע הפרידה כל האחריות עוברת אוטומטית בחזרה לנשלטת, כאילו לא שני צדדים בנו את זה יחד?

אני רואה מקרים בהם השולט נהנה ממה שהוא מייצר אצל האישה כל עוד זה נעים לו ואז, ברגע שהוא לא רוצה בזה יותר, פתאום היא זו שמצטיירת כ״פסיכית״, כ״תלותית מדי״, כמי שלא ידעה לשמור על עצמה. כאילו התגובה שלה למה שהוא עצמו יצר היא הבעיה, לא ההשלכה הטבעית של מה שקרה ביניהם.

אז אני רוצה לדעת: איך מושג האחריות הזה אמור לבוא לידי ביטוי במצב כזה? בפרקטיקה, לא במילים יפות. ולמשך כמה זמן, אם בכלל? ואם היא לוקחת את זה למקומות שכבר לא קשורים אליו, שמזכירים יותר אובססיה מאשר כאב טבעי מפרידה, האם הוא עדיין אחראי על זה? יש נקודה שבה האחריות שלו נגמרת והאחריות עוברת אליה, לתהליך שלה, למה שהיא בוחרת לעשות עם הכאב?

מה האחריות שלו, אם בכלל, ועד איפה? מה האחריות שלה, אם בכלל, ומאיפה?

נקודה מעניינת, אני ממש לא בטוח מה העמדה שלי, אבל עד שאשתכנע אחרת:
אני חושב שברגע שאחד הצדדים מחליט להיפרד, לשני הצדדים מפסיקה להיות אחריות כלפי השני.
אבל יש אחריות בשלב מוקדם יותר שנראה לי שאמורה למנוע את ההתרסקות שאת מתארת:
1. אם מתלבטים, לא מפתחים את הקשר, משמרים את רמת ה"תלות" שהגיעו אליה עד להחלטה סופית. המטרה של זה היא שלא תתפתח תלות גדולה יותר מה"מינימום" הרצוי על ידי שני האנשים עד לשלב הפרידה.
2. [ויותר חשוב] בכל מערכת בין שני אנשים, ובפרט בבדסמ, כשמים לב שמישהו "נשען" עלייך צריך להיות אחראי ולוודא שיש לך תחליף. שיש לצד השני רשת ביטחון. שאם אתה נעלם מכל סיבה שהיא, יהיו אנשים אחרים שקרובים לבן אדם - יאטו את הנפילה, ינמיכו את הגובה, ויעזרו לעמוד חזרה. בגלל זה כל מיני סוגים של "בידוד" הם כל כך נוראיים.

את נוגעת פה באחת הסוגיות הכי מהותיות, עמוקות ומושתקות בעולם ה BDSM , הקלישאה "כולנו אנשים בוגרים" משמשת לעיתים קרובות מדי ככיסוי תחת נוח להתנערות מאחריות אנושית בסיסית.
האחריות בקשר של שליטה לא יכולה להיות סימטרית, כי הדינמיקה עצמה לא סימטרית.
כשמוביל/שולט בונה באופן מודע תלות, מקלף מהנשלטת הגנות ודורש ממנה טוטאליות, הוא לוקח חלק אקטיבי בעיצוב המצב הרגשי שלה. הזכות שלו לסיים את הקשר היא ברורה, אבל הדרך שבה הוא עושה זאת היא המבחן לאחריות שלו.
האחריות של השולט (איך לצאת): לבצע פרידה הדרגתית ומכבדת, כמו שיש אפטר-קר לסשן של שעתיים, יש אפטר-קר לקשר. שולט אחראי לא חותך ב Ghosting, לא נעלם ביום אחד, ולא מעביר את הצד השני בבת אחת מ-100 ל-0. הירידה צריכה להיות מנוהלת ומכבדת.
אם היא מרגישה שהוא מוציא אותה משוגעת או מתעלם ממנה בכוונה, הוא כושל גם כשולט וגם כחבר.
להפוך אותה פתאום ל"משוגעת", "אובססיבית" או "תלותית מדי" ברגע שזה כבר לא נוח, זו התנהגות רעילה.
איפה זה נגמר? הוא לא המטפל הרגשי שלה. לאחר סגירת הקשר הוא מחויב להציב גבול ברור, ולא להמשיך להזין תלות או אובססיה. אלא אם זה מתאים לשניהם ושניהם מבינים שהזוגיות או הקשר נגמרו.
האחריות של הנשלטת (מה לעשות עם הכאב): להכיר בכך שהמשחק הסתיים, לא לצפות ממנו להחזיק אותה, ולקחת בעלות מלאה על תהליך הריפוי והתמיכה שלה.
השולט אחראי לסיים את הקשר באנושיות ולהחזיר לה את המושכות. הנשלטת אחראית לבחור מה לעשות איתן מכאן והלאה.

אהבתי את התגובה עד לחלק שאיבדתי אותך. מצד אחד אתה אומר שהוא צריך לעשות זאת בהדרגה ולא להוציא אותה משוגעת, וכמה זה לא תהליך של מ 100 ל 0 אבל אז בסוף אתה סוגר בכך שהנשלטת אחראית לקחת מושכות לטפל בעצמה להתמודד.
נראה שאתה לא מבין עד הסוף מה קורה למישהי שמחווטת כל כך חזק ועמוק לשולט שיצר כל כך הרבה התניות ברמה שהגוף מציית לפני שלמוח יש רגע לחשוב.

זה אחד הפוסטים החשובים שיש. וכנראה אחד הנושאים הכי טעונים ושהכי קשה בעיניי לענות עליהם. כל אחד יגיב מהמקום שלו.. מהפוזיציה שלו.
קודם כל צריך להפריד בין צייד, שולט קינק, לבין שולט שמכניס אותך עמוק עמוק פנימה עד לרמת ההתניות- הקרוי שולט מנטאלי
צייד ושולט מן היישוב מוטב שיתרחקו מכל הצלילות לעומק, מי שלא יודע לשחות שיישאר ברדודים. לא צריך לעשות טסטים וניסויים בבני אדם.
עכשיו, אם בשולט אקסטרים מנטאלי עסקינן..
אני בדעה שהיא חייב להישאר נוכח אחרי שהתקיימה שיחת סיום.. לפני שיחת סיום הוא צריך לעשות שיחת שימוע- לא אחת, כמה.
לתת לה הזדמנות להוכיח את עצמה.
במידה ועדיין הוא מעוניין לסיים הוא חייב להבהיר לה פנים מול פנים בלי מגע, שהוא מסיים/ חותך בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. לא אולי, לא תירוצים, לא מעורפל. לקחת אחריות מלאה על הסגירה..
לאחר מכן לשאול אותה איך הכי נכון לה, מה היא צריכה..

ולהיות שם עבורה- חודש, חודשיים, אפילו יותר, למה הוא בכלל צריך להיעלם? וכן היא תהיה אובססיבית, ומשוגעת ותאבד שפיות..
והוא צריך להיות שם, להיות שם כבן אדם, להפוך את עצמו מאל לבשר ודם. כדי שהיא תוכל איכשהו להתגבר עליו ולהמשיך בחייה.

זורקים פה הרבה בפרופילים/ בלוגים לחלל האוויר את המילה ״מנטלי״.
אז כן, שליטה מנטלית אומרת שמגיע רגע ביחסים שבו הצד השולט מסוגל להרים ובאותה מידה להוריד את הנשלטת, ממקום של הכרות מאוד עמוקה.
מצד אחד זה מעצים את כל הקשר והסשנים ברמה שלא נגיע אליה מבלי שיהיה חיבור רגשי ומנטלי כזה. ומצד שני יש פה אחריות עצומה לשני הצדדים.
לשולט - לא לנצל לרעה ולא לפגוע וכן לדעת ביום שהוחלט לסיים את הקשר להיות מספיק בוגר ומכיל לוודא שיש לצד השני כלים להתמודד ולהתגבר בטוב.
לנשלטת- אחריות על עצמה , להכיר לאט לאט ולהבין שאפשר לסמוך ברמה שכשהכל יסתיים יהיה שם מישהו בוגר שידע לעשות תהליך סיום מכובד עד כמה שניתן.

אני מסכימה איתך לגמרי על הסעיף השני, חייב שיהיה לבנאדם עוגנים בחיים, חייב. לגבי העניין של לא לפתח מעבר לרמת התלות האפשרית.. אני פחות בטוחה. זה נשמע נכון שכלית, וכולם יודעים את זה בראש אבל בפועל אף אחד לא נשאר בגבול הזה. ברגע שיש צורך, לא תמיד יש את היכולת לשמור על הגבולות, אפילו כשיודעים איפשהו בראש שעדיף שלא.

ואני מזכירה שוב שזה לא קשר רגיל. יש כאן התניות, יש תלות רגשית שנבנתה, ואצל חלק מהנשים זה ממש חיווט מחדש, כמעט כימי. אז אם ההיפרדות היא ברגע אחד, אבל החיווט לא נעלם באותו רגע, איך בדיוק הקטע של ״האחריות נגמרת״ מסתדר עם זה?

יש פה שני נושאים נפרדים - נתחיל מהקל.
פסיכית לא פסיכית, יש לנו נטיה לאגוצנטריות ואם אנחנו מרכז העולם אז היא בטח "פסיכית", משוגעת", "נרקסיסטית", "אובססיבית".
יחד עם נטיה מסתורית שלנו לשכוח שאם "היא באמת כזו" ואני הייתי איתה, מה זה בדיוק אומר עלי?

הדבר השני והוא החשוב יותר - אתה נשאר עד שכל מה שפתחת נסגר. נקודה.
יש דברים שאף פעם לא יחזרו למה שהם היו לפני, אז כשאתה מרגיש שכבר אין לך רלוונטיות לתהליך, רק אז אתה יכול לקפל.

בחיים האלה אנחנו סך ההחלטות שלנו.
ויש החלטות שאנחנו נושאים על גבינו עד הסוף.

״הדרך שבה הוא עושה זאת היא המבחן לאחריות שלו״. זה בעיניי משפט המפתח של כל הדיון הזה. כי אפשר לדבר עד מחר על מה אמורה להיות הציפייה ומה נכון בתיאוריה, אבל איך בן אדם מתפקד ברגע של קושי, זו בעיניי האינדיקציה לאופי האמיתי שלו. לא מה שהוא אומר שהוא מאמין בו ואיך הוא מתנהג כשהוא מקבל וטוב לו אלא מה הוא עושה כשזה כבר לא נוח.

ומהמקום הזה מסכימה איתך לחלוטין על ההדרגתיות. גם אני אומרת את זה כל הזמן: הרי ברוב המקרים זה השולט שמחליט לסיים, אז אם הוא מבין שזה הכיוון עדיף לעשות את זה בהדרגה, לא בבת אחת ולקחת בחשבון שזה לא יפתור הכל.
אין מה לעשות, ברוב המקרים, אין דרך לעבור פרידה בלי שיצאו ממנה חלקים לא נעימים. גם כשמנסים בכנות להיות הדרגתיים ומכבדים, אין דרך לעקוף את החרא: מישהו יגיד דבר לא הוגן, מישהי תגיב מעבר למידה, יהיה רגע שבו זה מתפוצץ. השאלה בעיניי היא לא אם עוברים דרך זה, כי עוברים, אלא איך מתייחסים לזה כשזה קורה. ואני מדברת ברבים כי גם אם האחריות לא סימטרית, היא כן הדדית ומשותפת. זו לא יכולה להיות אחריות של צד אחד.

אולי מה שמשנה זו לא האחריות? הרי בסוף אין בית משפט ועונש. כל אחד ואחת חיות עם ההשלכות של הבחירות שלהן, גם אם הן לא ''אחראיות'' לנזק.