גוונים של מתכת

גוונים של מתכת

G-O-L-D​(שולט) • 20 בפבר׳ 2005

יש ימים שמביאים אותך עד קצה גבול היכולת, קצה גבול.
מהו קצה? מהו גבול?
הלילה, הזהב אינו זהב אלא גם מודה ומתוודה כי מעולם לא היה.
ההפך, למעשה לא יודע למה ממש בחרתי בכינוי הזה, אולי אדם בוחר במאוויו ומנכס אותם לעצמו לו רק בכדי שבמקום כזה או אחר, הוא, עם עצמו, ירגיש טוב.
יש ימים שאתה מרגיש, שלגוף שלך, כבר אין את הכוח לסחוב את מה שבתוכו. את ההוא שמתקיים בתוכו. את זה שמנתב אותו לכאן או לכאן, זה שדורש ממנו לבצע פעולה כזו או אחרת. אבל לגוף הזה יש סף, ולפעמים כשהנפש מתפרקת מבפנים, הוא עצמו, משחרר ומבקש שגם אותו, יעזבו כבר בשקט.
זה יכול לתפוס אותך בכל מקום, זה יכול, תאמינו לי, זה יכול.
היום, פתאום, אחרי צעידה לא ארוכה ביציאה מפגישה, אמרו לי הרגליים:
"שמע, די".
אחר כך הן פשוט התקפלו, ואז מצאתי את עצמי יושב על המדרכה בתנוחה לא ברורה. אחר כך משכתי את עצמי בלאות ופשוט נשענתי על עץ. עוברי אורך נעצרו לרגעים והביטו בי זוחל על מדרכת רחוב תל-אביב, זורק את תיק המסמכים לצד עץ ונשען בגבי על גזעו.
ככה, פשוט ככה.
עיני היו כבדות, ראשי היה כבד, ידיי היו כבדות.
במאמץ אחרון שלפתי את קופסת הסיגריות מכיסי, הוצאתי סיגריה, וכשהבנתי שאני צריך עכשיו להלחם עם עצמי בכדי לשלוף את המצת מכיס מכניסי, התייאשתי ואותה סיגריה נשארה לעמוד בפי.
"זה הסוף..." מלמלתי לעצמי, "הנה, זה בא, אמרת לעצמך שזה יגיע מתישהו, אז הנה, זה הגיע".
ישבתי שם, על המדרכה, או על הריצפה, על הרחוב, או על מה שמכונה בפי, על הסוף. ישבתי שם ולא היה איכפת לי אם מפגע מג'נין ירוץ לפני ויתפוצץ, אם רכב יעלה על המדרכה ויקח רוורס מבלי להבחין בי, אם אופנוע יעבור לצדי וישפריץ עלי מים משלוליות המצטברות בצדי הכביש, אם אנשים יתבוננו בי, אם אמא שלי תעבור ותגיד לי: "גולדי? גולדי אתה בסדר?" אם כל הדירקטוריון של כל אחת ואחת מהחברות עמן אני עוסק יעברו ויביטו בי, אם ואם ואם. מבחינתי, באותה ישיבה, אני ועלובי הקבצנים של תל-אביב, התחברנו באותה ההבנה:
"מה זה בעצם משנה".


*

גאלה, שתמיד מצליחה להרגיש אותי, ואחת החברות הבודדות והאמיתיות שהחיים שלחו לי, כותבת לי במסנג'ר בשעת לילה:
"רוצה שיר?"
"כן", אני אומר לה ולא מוסיף דבר.
אחרי כמה שניות, המסנג'ר מהבהב והיא מעבירה לי שיר.
זה שיר של דניאל סלומון, שיר על אהבה בטוחה כי היא מתקיימת ממרחק, אהבה שמתקיימת בלב ובראש, אבל ללא מימוש.
אני מקשיב לשיר הזה, מקשיב לו שוב, ואחר כך אני פשוט כבר לא שם לב לעובדה שהוא מתנגן לי בלופ פעם אחר פעם.


*

בשעת לילה, אחת, שעבורי היא אחת ויחידה במה שהיא ובמה שהיא מסמלת, מתקשרת אלי כי גם היא, על אף שהיא רק לרגעים, הצליחה להרגיש אותי.
הקול שלה...
הקול הזה...
עשה לו לכדור שישב לי בבטן לגדול עד לרמת חנק.
השיחה היתה קצרה, משפט ועוד משפט, מילה והברה מסכמת.
אחר כך ניתוק, תקרה, סיגריה, מוזיקה, התכנסות, ודמעות, ודמעות, ודמעות.


*


הפסדתי,
הפסדתי זה הכול, פשוט הפסדתי.
תעבוד תעבוד תעבוד, והופ, אם לא היה מזל, תפסיד.
העניין הוא שכשם שאתה מכוון גבוה, כך כשאתה נופל, הנפילה היא ארוכה וכואבת.
תינוק, מפונק, טיפש, אגואיסט, אגו מניאק, או כל מילה אחרת.
זה לא ממש משנה.
בשורה התחתונה, כשהכול מתנפץ, אז הכול מתנפץ ומה שנשאר אחר כך, זה ריק אחד גדול.


*

"רבות הדרכים לאהוב אותך,
ארוכה ביותר הדרך לשכוח,
אהבנו עמוק,
אהבנו פתוח,
אבל הכי בטוח, זה מרחוק".

שר לי דניאל, ואני כותב לכם, אני כותב ומרגיש את העיניים נעצמות, את הבטן ריקה, את הלב כואב, את הנפש מבולבלת, את הראש מחשב חישובים עד לכדי איבוד ההגיון, את הדבר הכי נורא שיכול לצאת לו ודווקא עכשיו כשאני הכי הרבה צריך את עצמי חזק והחלטי,
הנה הוא בא,
אתה מוכן מר גולד?
1,
2,
3,
דיכאון.



*


תמיד אמרתי לעצמי, איך זה שאין לי אחד כמותי.
כלומר, לחברים שלי יש אותי כשהם צריכים, אבל לי, לי אף פעם לא היה מישהו שהיה מצליח לגרום לי לשוב ולהאמין בעצמי.
אמר פעם מר יודל (ג'ק ניקולסון בהכי טוב שיש)
"אני מאוד אינטיליגנטי, אתה רוצה לתת לי תקווה, תשתדל יותר!"
אני יכול להבין אותו.
פשוט יכול להבין.
ככה זה, כשאתה מספיק דפוק בכדי לשחק לכולם בראש, אתה מספיק דפוק בכדי לא לדעת איך לשחק בשלך, ומעבר לכך, לא להיות נגיש למשחק של אחרים.
תתמודד.
זה כבר שנים שלא הייתי מדוכא, שנים.
בכלל, דיכאון היא חיה שלא ממש הבנתי את טעמה,
אבל אצלי, כשזה קשור ברגש, אז זה רגשי ועד הסוף.
אין לי ממש כוח להסביר, כל מה שאני יודע להגיד זה שדי,
עכשיו זה הזמן לשחרר את הטרפה כי אם היא לא תצא, אני אמות.

המכשפה בג'ינס​(מתחלפת) • 21 בפבר׳ 2005

גולדי מותק,

אתה צריך להשיג כפית (ויפה שעה אחת קודם).

poisonbeauty​(נשלטת) • 21 בפבר׳ 2005

גולדי,פילוסוף שכמוך

עצה קטנה ממני
תקרא את הספר של
אושו

"חיים,אהבה,צחוק"

תקרא,זה משהו שווה

פוייזונית

galia​(לא בעסק) • 21 בפבר׳ 2005

קבל עיצה זהב. צא לבית קפה, תזמין חבר/ה, לך לקנות כלב, לך ללונה פארק, וכו' וכו', רק לא להזין את הדיכאון.

כל פעם שמישהו מספר על דיכאון , אני פשוט חייבת לנסות לעזור. מכירה את ההרגשה. זה סבל נוראי. מקווה שאצלך זה משהו שיעבור במהירות.

בהצלחה גולד.

Re: גוונים של מתכת

Yosefus​(שולט) • 21 בפבר׳ 2005

מצד שני, כותב משוגע, מופלא שכמוך, אתה גבר. אסוף את השברים, צחק לתהום היאוש בפרצוף, הרם את הזנב הכי גבוה שאפשר (כדי שאף אחד לא ידע שהתנפצת לאלפי רסיסים) , והמשך לצעוד. אין יעד ואין מטרה, יש רק את הדרך (והדרך כדרכן של דרכים, יפה וארוכה ומעייפת, ובסוף אתה תשב בצדה לנוח...) . ואם בדרך מצאת חברה אוהבת שמוכנה שתפרוק על גופה מעט מהיאוש, מהתסכול, מהזעם ומהתהום - אז אשריך.