G-O-L-D(שולט) |
לפני 19 שנים •
11 במרץ 2005
עוזרת בית מנקה.
לפני 19 שנים •
11 במרץ 2005
G-O-L-D(שולט) • 11 במרץ 2005
בוקר שישי זה היום הכי כיף.
תם לו שבוע, ויש לך כמה שעות שאתה יכול להיות לעצמך. בשישי לא עובדים, רק מי שמוכרח מהיותם של מעסיקים תאווי ממון, או מנטל מקצוע שדורש השתעבדות טוטאלית (רפואה, שיטור חוק וכו') נדיגאיה, העוזרת בית ההודית שלי, זו שעוברת אחרי לכל מקום בארץ ומתמיד מתלוננת על נהגי מוניות, העירה אותי הבוקר כשצלצלה לי בדלת כמו שרק הודים יכולים לצלצל לך בדלת (ואני לא אוסיף) היא נכנסה לסלון, אמדה את גודלו, השקיפה אל נוף הים, ואמרה לי: "יפה מאות". אני הבטתי בה דרך עיניים שמתחננות לעוד שעת שינה והנהתי. אחר כך גירדתי בראש, הרמתי את התחתונים שחצו את קו התחת, דפקתי נוד, והלכתי חזרה אל חדר השניה בעודי מגחך לקללה שזרקה בשפתה להתנהגותי. נשכבתי על המיטה וניסיתי לעצום את העיניים לעוד חצי שעה כשהיא התחילה לשבור לי את כל הבית. אחר כך היא הדליקה את המערכת, ופוצצה לי את הבית בשירי ABBA. אני הבנתי שלישון כבר לא אוכל ולכן גררתי את עצמי מהמיטה, הכנתי קפה, התיישבתי בפינת האוכל ושאבתי לריאות סיגריה כמו נרקומן שמנסה להעביר תחושה אחת בתחושה אחרת. "תדיד, דולדי, אצ'ה דוצה צ'אני עותה אלונות?" היא נעמדה מולי לפתע במטבח. "תעשי מה שאתה רוצה", המהמתי. "בצ'דר", היא הנהנה ושוב חזרה לסלון. אני ישבתי שם, בפינת האוכל, וחשבתי לעצמי שאני ממש אבל ממש מתאבן. הים השקיף אלי מהחלון ואמר לי: "תגיד, יש מצב שפעם, היית מביט בי מרחוק ולא בא לבקר בתוכי?" אני נאנחתי, לגמתי מהקפה, עישנתי מהסיגריה ואמרתי בקול: "כנראה שכן". פתאום קלטתי משהו מוזר... אני מתחיל לדבר לעצמי בקול. כן, כשאתה מתחיל לעשות את זה, ועוד כשיש לך אנשים בבית, זה סימן לא טוב. זה סימן שאתה כנראה יותר מידי לבד. בן אדם שמדבר לעצמו, זה אדם שמעיד דבר אחד: אין מי שיקשיב. אבל לאוזניים, כמו כל חלק שבנו, יש צרכים והן לא אחת צריכות לשמוע קול אנוש פונה אליהן. גם הן כמו שריר שזקוק באימון, ומבלי להבין, אתה פשוט נותן להן את מה שהן צריכות. אתה פונה אל עצמך בקול. לפנות אל עצמך בקול זה כמו המשוגעים האלה ברחובות, כמו ההזויים האלה בבגדים מרוטים, כמו אלה שהחיים שברו אותם, אלה שכבר לא איכפת להם, שלה שהם מול עצמם. ואני, אני ממש לא רוצה להיות כזה, ההפך. אבל מצד שני, גם הם, אותם מרוסקים שמהלכים ברחובות, לא ממש רצו להיות היכן שהם. "בדיגאיה כפרה", אמרתי לפתע, "בואי רגע". "מה?" היא אמרה בעומדה בקצה מסדרון הבית. "אולי לא תעבדי היום? בואי נשב לשתות קפה, נאכל ארוחת בוקר". "אבד יד בית לנקוד", היא חייכה אלי. "עזבי לנקות, בואי שבי, נאכל ארוחת בוקר". "באמצ'?" "כן", חייכתי, "בואי". "טוד", היא חייכה והשעינה את המטאטא על הקיר, "מה אוקלים?" "לא יודע... בואי נראה..." חייכתי וקמתי לעבר המקרר. * בוקר שישי, אני והעוזרת שלי אוכלים ארוחת בוקר, מסיימים ואז היא עוברת לסלון ל-נ-ו-ח. כן קראתם נכון, לנוח! ראבק, אני יושב וכותב עכשיו, היא שם, בסלון, מקשיבה ללהקת ABBA כשהבטן שלה מלאה ואני עוד משלם לפי שעה. "מקווה שהיא לפחות תעשה כלים..." אני אומר לעצמי בקול וצוחק כשקולה של בדיגאיה מפזם: "ONE OF US IS CRYING, ONE OF US IS TRYING" |
|
המכשפה בג'ינס(מתחלפת) |
לפני 19 שנים •
11 במרץ 2005
לפני 19 שנים •
11 במרץ 2005
המכשפה בג'ינס(מתחלפת) • 11 במרץ 2005
גולדי יקירי, אתה צריך כפית ויפה שעה אחת קודם !
(אני יושבת עם המנקים שלי רק אחרי שהכל נקי ) |
|
Lilu-FemdoM{Pon} |
לפני 19 שנים •
13 במרץ 2005
לפני 19 שנים •
13 במרץ 2005
Lilu-FemdoM{Pon} • 13 במרץ 2005
מקסים....
כל פעם אני נהנית מחדש מהגיגך. חבל שלא נעניתי להצעה ספונטנית של יום שבת בבוקר.... אם הים קורא לך , תענה לו , פן גלים לגלוש עליהם לא יוסיף לתת. |
|
ניקול בעקבגבוה(שולטת) |
לפני 19 שנים •
13 במרץ 2005
לפני 19 שנים •
13 במרץ 2005
ניקול בעקבגבוה(שולטת) • 13 במרץ 2005
אני קוראת לא אחת את כתבייך, לעיתים מחייכת לעיתים עובר בי רעד מוזר שכזה..
שנינות, חדות ומאידך ים של רגישות. אתה פשוט.. מ ק ס י ם !!! |
|