ר ו ח

הטוב והרע אשר בנפש האדם הרי הם כשני מקווי מים השוכנים זה לצד זה. האחד, מקווה הרוע, הוא בעצם ים, אוקיאנוס רחב, עמוק מני חקר, שורץ דגים שונים ומשונים, צמחי-ים ושוּניוֹת – עולם העולה על כל דמיונותיך, מדהים לאין קץ בשלל צבעיו ואפשרויותיו. ואתה, קפוץ לתוכו, שְׂחֵה לכאן, שְׂחֵה לשם, צְלוֹל וַעֲלֵה ושוב צְלוֹל – ואל רזי סתריו לא תגיע, ואת תהום חשכתו לא תאיר.
ואילו הטוב, הטוב הוא מין אגם קטן, לא, לא אגם – בִּיצה, וליתר דיוק, שלולית קטנה, כגון זו הנקווית בגומה שבחצרנו לאחר ליל גשם. כמובן שמדי פעם מנסה מישהו לחדור אל הטוב שבקרבנו. הוא עולה על אבן גבוהה, פושט ידיו לפנים, מכופף ברכיו, מנתר באוויר קְפיץ-קְפוֹץ ו… ראשו נחבט בקרקעית, ומייד הוא מתרומם ויוצא צולע ושְבוּר צלע, מגדף את כל העולם, ושני מעשי צדקה נושנים שלנו בדמות שתי צפרדעים זקנות מוציאות ראשיהן בהפתעה גמורה מתוך המים העכורים, ומקרקרות אחריו בתימהון: קְוָה-קְוָה? קְוָה-קְוָה