מחשבות

הגעתי לשם מוקדם בבוקר, הרחוב עדיין בתולי, העסקים נפתחים לאט לאט, מדי פעם ניתן לראות אותם יושבים בפתח החנות שותים קפה עם סיגריה,

הגעתי לפגישה של עבודה, הקדמתי קצת,

את עברת עם הכלב הלבן הגדול שלך, כנראה טיול של בוקר והמבטים נתפסו, היה משהו, היה רגע, המשכת לטייל עם הכלב ושוב הסתכלת לאחור בדיוק בזמן שאני הסתכלתי ושוב המשכנו ואז שוב הסתכלת לאחור ושוב אני הסתכלתי בול באותו זמן ושוב מבט ובאמת שהיה רגע.

אחכ נעלמת וזהו! נגמר הרגע. הלכתי לפגישה, כשחזרתי עדיין היית בראש שלי וחיפשתי אותך והסתכלתי וחיכיתי קצת וחשבתי אולי תחזרי עם הכלב מהטיול ואראה אותך שוב, נתפסתי על תקוה קטנה כזאת אבל ידעתי שזה לא יקרה וזהו הלכתי לחניה נכנסתי לרכב ונסעתי משם, עד עכשיו את עוברת לי בראש ואני רוצה לקוות שנפגש שוב.

נסו לא להיות אנשים של הצלחה, אלא נסו להיות אנשים של ערך".

אני אוהב לצלול 

לצלול תחת המים

זה כמו לרחף

הכל אחרת ושונה שם

החושים מגיבים אחרת

הראיה מטושטשת 

המבט לא נקי

באוזניים שקט מוחלט

כל החוקים שונים

כוח המשיכה לא קיים 

הנוף מדהים

הצבעים הצורות 

התחושות 

מדי פעם חייבים לצאת לקחת אויר

אחכ זה נגמר 

חוזרים למציאות 

כל מפגש היה טקס שלם וקבוע, סט שלם של קולר ורוד מפרווה נעימה עם טבעת בקצה, הייתי מגיע קושר את האופניים למטה, מכבה את הטלפון מצפצף פעם אחת קצרה באינטרקום, מחכה שניות ספורות בהן הגוף כבר מתחיל להיות מושפע מההתרגשות, הדלת כניסה נפתחת, חדר מדרגות חשוך, הייתי עולה בשקט בחושך הכל לפי פקודות קבועות וידועות מראש, מגיע לקומה למעלה מתנשף, מחכה מסדיר נשימה דופק בדלת וממתין,

אחרי מספר שניות שהן כמו דקות ארוכות בהרגשה הייתי שומע את העקבים שלה מתוך הדירה, שומע את הצעדים מגיעים לדלת ושומע את פלסטיק העינית נפתח מבפנים, הייתי יודע שהיא מסתכלת שאני על ארבע בחדר המדרכות על השטיח של ניגוב הרגליים בכניסה, הדלת נפתחת אני צועד פנימה לא רואה כלום אסור היה לי להרים מבט, תמיד רק לרצפה אלא אם היתה פקודה אחרת, דבר ראשון מוריד חולצה בעמידה על ארבע ואז מכנסיים תחתונים הכל מניח בצד ליד הדלת, ואז מיד קולר ורוד על הצוואר היא היתה מחברת לטבעת רצועה שהיתה רצה לאורך הגב ואז נקשרת סביב הביצים והמשך הרצועה ליד שלה, הייתי מקבל סימן כזה שהיא עושה עם הרצועה כמו הצלפה קלה ואז הייתי משתחווה פעמיים, פעם אחת לכל רגל, ואז מנשק את הסנדלים או המגף תלוי מה נעלה באותו הרגע, מנשק מנשק עם קול ששומעים מספר פעמים עד שהייתי שומע אותה אומרת מספיק! אחרי !

אחרי הפקודה אחרי ! זה הרגע שהייתי מרים טיפה המבט כלפי מעלה וכל פעם מחדש מתרגש ממראה אחוריה המושלמים, כל פעם בגד אחר כל פעם מחשוף שונה לישבן הנדיר שלה. 

כמו שיכור מעונג הייתי נגרר אחריה, אחכ כל מפגש היה אחר, כמה זכרונות.. היא החליטה מה ומי אהיה בכל מפגש וגם לכמה זמן היא הולכת להשתמש בי. 

אם זה נקיונות אז מלבישה אותי בשמלה והחוטיני והגרביונים והעקבים והייתי עובד בפרך עד לבית מבריק וכביסות וכלים ושירותים וספות וספרים ומה לא..

אם זה עיסוי אז שמנים וקרמים והייתי הופך לאיש מסג׳ים, הייתי חוזר הביתה עם שרירים תפוסים .

אם זה כלבלב שעשוע כמה משחקים..

במשך כמה שנים טובות כל שישי בשעה 18:00 אני אצלה מצלצל באינטרקום, לא דקה לפני לא דקה אחרי. הייתי מתוכנן בזמן. הייתי יודע שלא שווה לי לאחר או להקדים כי הייתי נענש. העונשים היו נוראיים בשבילי, או שהיא לא עונה ולא מגיבה ונעלמת לשבועיים שלושה או שהייתי נקשר שם למיטה או לכסא ונשאר ככה ים זמן והיא היתה יוצאת. או צביטות ... 

היום אני נזכר בזה זה כמו מוטבע בתוכי איפשהו בפנים שם, כל כמה זמן אני מגלה שלא ניתן למחוק את זה. כמו טראומה או היפנוזה מסוימת, כנראה הרוטינה הזאת במשך תקופה ככ ארוכה וכל פעם מחדש נשארת איתך לתמיד, סהכ מהו האדם ? זכרון.

ממש בא לי לחטוף סטירות, לשכוח עצמי לחלוטין לשבת על הרצפה מולך ופשוט לקבל סטירה ועוד סטירה ולראות אותך צוחקת ולחטוף עוד סטירה מצלצלת ולקבל מוחטה עסיסית לפרצוף ושוב מוחטה ושוב סטירה ושוב את צוחקת ולהוריד לך את הנעליים ולהסניף את הגרביים המסריחות שינגבו לי את כל הפרצוף עם הזיעה שלך ולשמוע אותך צוחקת ודורשת גב זקוף ולשון בחוץ והתנשפות של כלב ושוב סטירה מצלצלת ושוב מוחטה ושוב גרביים על הפנים ושוב את צוחקת וקוראת לי סמרטוט ושרמוטה וכלבה מתוקה וצייתנית ואת אומרת לי שאני משתפרת ולומדת לקבל באהבה ולהשתוקק לסטירות שלך לרוק שלך לזיעה שלך. 

שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחֲטִיא בְנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵּיהִנָּם שׁוֹלְטִין בּוֹ", שֶׁנֶאֱמַר: הָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ, וְאֵין רָעָה אֶלָּא גֵהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".

וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶאֱמַר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'. וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתֶךָ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁנֶאֱמַר: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם, וְנֶאֱמַר: הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'. וְכַאֲשֶׁר תַּחֲשׁוֹב אֶת כָּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרַאֲךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבְמִדּוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקֶךָ.

וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ [-מהשם יתברך] וּמִן הַחֵטְא, אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶאֱמַר השם מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וגו'. וּבַמֶּה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר, ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, וְאִם בְּכָבוֹד, הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶאֱמַר: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ?! וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה – "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח": נִמְצָא הַכֹּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים, לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ וִינַשַּׂאֲךָ הַמָּקוֹם.

עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד: כָּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ, וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא הוּא שׁוֹגֵג וְאַתָּה מֵזִיד.

בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וּבְכָל עֵת, חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ, וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם, וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ, אַל תַּעֲנֵהוּ בְקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ.

וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר, תְּחַפֵּשׂ בַּאֲשֶׁר לָמַדְּתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָּבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ, וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה. וְהָסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִּבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וְטַהֵר רַעְיוֹנֶיךָ, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלְךָ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר וְלֹא תֶחֱטָא, וּבָזֶה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים, וּתְפִלָּתְךָ תִהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶאֱמַר: תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ.

תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ וְלֹא תִפְחוֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים, וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאוֹל עַד עוֹלָם אָמֵן סֶלָה.

כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג.

למראית עין הם מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם.

לא, אי אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה.

אבל תראו, אף זה רק למראית עין. 

פ. קפקא

העץ הזה , לו רצייתי לטלטלו בידי לא הייתי יכול .

ואילו הרוח הסמויה מעינינו מענה ומכופפת אותו לכל אשר תחפוץ .

ידיים סמויות מן העין הן אשר מכופפות ומענות אותנו באופן הנורא ביותר.

דין אחד לאדם ולעץ .

ככל שיבקש להוסיף ולהגביה אלי מרום ומאור , כן ישאפו שורשיו עוד ועוד אל תוך האדמה

כלפי מטה , אל האפלה , אל המצולה , אל הרע .

" העץ הזה עומד לבדו כאן על ההר : הוא צמח וגבה מעל אדם ובהמה .

ואם ירצה לדבר , לא יהיה מי שיבינו : כי צמח וגבה מאוד .

ועתה הוא מחכה ומחכה , ולמה הוא מחכה ? משכנו קרוב מדי אל העננים : האם לא לברק הראשון הוא מחכה ? "