|
|
|
תודה על אלף מרגריטות תודה על בנות כתה תודה על ביוגרפיה משותפת תודה על היכרות שלא זקוקה לכלום מעבר לעצמה תודה על אסקפיזם של דיאנאיי בלתי ניתן להכחשה תודה לאדמת העמק החומה והכבדה תודה לשורשים שלי תודה תודה שאתן מחזיקות אותי בין המילים גם אם בין מילה למילה יש שנים.
מוסיפה:
מוסא ז"ל נפטר אחרי שבועיים בקומה מסיבוך של קדחת הנילוס.
אני מצטערת שלא טרחתי להכיר אותו לעומק בכל השנים בהן גרתי מעליו ושמלבד שלום רפה במדרגות לא התעניינתי בשלומו.
זהו התחלתי לדבר אל הויברטורים שלי כמו שאני מדברת אל החתולים שלי, כאילו ש *זה* לא היה גרוע מספיק!
'כל הכבוד למי שעשה את התפקיד שלו כמו שצריך! ומי שלא.. אנחנו נצטרך להסיק מזה מסקנות וללמוד לפעם הבאה'
שמישהו כבר יארגן לי מיטה בדיור מוגן, כי בשלה השעה.
😶🌫️
דפיקות חזקות על הדלת בקומה מתחתי והרבה רעש של דיבורים החרידו את הילד ואותי מרבצנו מול המסכים (אני בעבודה והוא בזום). הצצתי דרך החלון וראיתי שוטרת וכמה גברים עם חולצות של 'שירות הצלה וכבאות' עומדים בחוץ ומדברים ביניהם בזמן שמכשירי הקשר שלהם טרטרו. שאלתי אם אפשר לעזור והם ביקשו לדעת אם ראיתי במקרה את מוסא ויינפלד בימים האחרונים. אמרתי להם שאני לא זוכרת כל כך אבל שאני חושבת שלא, לא ראיתי אותו.
הכבאי שטיפס לקומה השניה מהחצר האחורית צעק שהמפתח נעוץ בחור המנעול ושהוא פותח להם את הדלת.
מוסא ויינפלד נמצא שכוב על גבו על הרצפה, בעירום מלא, נושם אבל לא בהכרה. השוטרת הזמינה מד"א ושמעתי אותה צועקת 'מוסא! אנחנו איתך! אנחנו לא עוזבים אותך!' ואז דיווחה בקשר 'לא, הוא לא בהכרה. כן הוא נושם אבל הוא לא מגיב, כאילו הוא ישן'. הזמן חלף ומד"א לא הגיעו, 'זה הזייה, אני מרגישה חסרת אונים' השוטרת ממלמלת בחדר המדרגות.
אחרי חצי שעה הגיע האמבולנס. פרמדיקית ופרמדיק שעטו במדרגות ונכנסו לדירה הקטנה 'מוסא, כואב לך משהו? אתה לא ענית לטלפון שלושה ימים.. עכשיו תנשום עמוק בשבילי בסדר? אתה שומע אותי? אתה מבין מה אני אומרת? מוסא אני צריכה שתניח רגע יד על הבטן.. אתה שכבת על הרצפה שלושה ימים, אנחנו רוצים לעזור לך.. אתה סולח לנו?'
הם הצליחו להושיב אותו בכסא גלגלים והורידו אותו למטה לאמבולנס.
בזמן הזה הסתבר שיש לו שלושה ילדים אבל אף אחד מהם לא בקשר איתו ומי שדיווח על ההיעדרות שלו היה חבר שאיתו הוא משחק טניס מדי פעם.
שוטר שנשאר לעמוד בחדר המדרגות וחיכה לנעול את הדירה אמר לעצמו 'הבדידות הזאת זה דבר נורא'.
בשבוע האחרון המצב מתחיל לתת את אותותיו בילד שלי. הוא מסרב לצאת להיפגש עם חברים, הוא לא מש ממני, הוא מצוברח ועצוב ופורץ בבכי משטויות.
למרות כל זאת, הוא מקפיד לשמור על הומור סוטה שאינו תואם את גילו ומדאיג אותי מאד. אתמול למשל דיברתי איתו על זה שאני חוששת שהוא מצמצם את מעגל החברים שלו. הפצרתי בו 'במיוחד עכשיו כדאי שתרחיב את המעגל שלך, לא שתצמצם אותו!' על זה הוא ענה 'במיוחד עכשיו כדאי שאת תרחיבי את התחת שלך', 'תרחיב אתה את שלך' החזרתי, 'הלוואי', הוא ענה, 'אני מת להרחיב לעצמי את התחת'.
מחר הוא בן 12. מזל טוב ילד מתוק ומעצבן וחוצפן וסוטה שכמוך. אמא גאה בך ובהלם ממך כל פעם מחדש.
התעוררתי ב1 בלילה על סיפו של התקף חרדה כמו אז לפני שנים, כשהחושים מתבלבלים ואי אפשר לדבר, המוח מוצף דימויים והמילים מתפרקות להברות ועיצורים שאין ביניהם קשר או היגיון. שילבתי את אצבעות יד ימין באצבעות יד שמאל כדי לסגור בי מעגל, שאפסיק להרגיש רוחפת; דיברתי אל עצמי בשפה לא מדוברת כדי שאבין אותי ובסוף נרדמתי שוב.
הרבה יותר קל לי לכעוס, מאשר לנסות להבין את כל זה. הרבה יותר קל לי להיאטם מאשר להיות עצובה ושבורת לב. הרבה יותר קל לי לקבור עמוק את מה שאי אפשר לבטא במילים, שזה כמעט הכל כרגע.
כבר כמעט שלושה שבועות שאני בעשייה בלתי פוסקת, אבל האמת שהכל מתפרק בי, מלבד דאגה שמרחפת כמו רוח אלוהים על פני המים ואני רוצה לצרוח שאני דואגת ושאני מפחדת ושאני מתפללת ומייחלת ושאני מיואשת ושזה כל כך לא הוגן כל זה, כלפי כל כך הרבה אנשים.
אבא שלי אומר 'החיים לא הוגנים'. אני לא יודעת מה עושים עם אמירה כזאת. אני לא יודעת כבר כלום.
למה כשלמדנו ביחד באוניברסיטה היית כזה קרינג' מקריפ שרק בהה בי מרחוק בחיוך נבוך ורפה?!?!? למה היית תמיד כזה משונה??? למה כל פעם שהעיניים שלנו הצטלבו היית מסמיק ומוריד את הראש??? למה לא באת לדבר איתיייי?!?!?! אווווףףףףףףףףףףףףףףףףף
חזרתי לפני בערך חצי שעה מיום של שינועים (ככה קוראים לזה במלחמה) של כל מני דברים, שכל מני אנשים צריכים בכל מני מקומות והיתה לי רבע שעה פנויה ודי הרבה חרמנות שפתאום גאתה בי אחרי מלא חיילים על מדי ב' אז הלכתי לאונן וגמרתי מלא וכשעשיתי את הפיפי-הקבוע-אחרי-גמירה פתאום תהיתי לעצמי עד איזה גיל אני אאונן ואז נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם סבתא שלי לפני 20 שנה כשהיא היתה בת 70 כשסיפרתי לה על זוג חברים שלי שהיו שוכבים אחת לחודש והיא אמרה בזעזוע "מה?? זה פחות ממה שסבא שלך ואני שוכבים!" אז אני חושבת שיהיה בסדר.
ברגע שהילד שלי עובר אל אבא שלו, כל רשת קורי העכביש שמחזיקה את הבפנים שלי נקרעת. כשהוא איתי אני ממש מצליחה להחזיק הכל ביחד בצורה פנטסטית, כאילו אני לא מרוסקת לגמרי מבפנים. וזה עובד נהדר, עד לרגע שבו הוא עובר לאבא שלו.
יש משהו כל כך לא הוגן באופן שבו הילדים שלנו נדרשים עכשיו מבלי דעת לקחת על עצמם את התפקיד הנורא שהוא לשקף לנו את המזל שלנו, את הפריוולגיה שלנו, את הסיבה לחרדה לפחד לזוועה שלנו ובעיקר את ההכרח שלנו להעמיד פנים ולשקר לשקר לשקר בשבילם. הילדים שלנו מגויסים בעל כורחם למאמץ הכביר שלנו לשרוד.
וזה גומר אותי. אני חושבת על הילד שלי ועל הכתפיים הצרות שלו והעורף הילדי, הרזה, האפרוחי ואיך כל זה שח מתחת לנטל שאני עומסת עליו, אליו הוא אפילו לא מודע ואני רוצה לבקש ממנו סליחה ולהגיד לו שאני מצטערת שנכפה עליו תפקיד כל כך בלתי נסבל במציאות בלתי נסבלת.
בדרכנו המותאמת אנחנו מדברים המון על מוסר, אנושיות, פלורליזם, אהבת אדם, חמלה, סולידריות. על אהבת הארץ ותושביה ועל הקושי שבזה, על ההבנה של המרחב הגאוגרפי והתרבותי שבו אנחנו חיים, על מציאות קשה של קונפליקטים ושל ויתורים ופשרות ולפעמים של מלחמות. אנחנו מדברים על מדינה שהיא בית, שאין בשום מקום אחר.
תמיד אני אומרת לו שמה שקורה בינו לביני, הסיפור הזה של כל השיחות והדיבורים, זה לא רק לכאן ולילד שהוא עכשיו, אלא בשביל העתיד והגבר שהוא יהיה. הלוואי שבאותה מידה של ביטחון ואמונה הייתי יכולה להבטיח לגבר העתידי הזה שהמציאות שלו תהיה טובה אליו.
שלשום הוא דיבר עם חבר ואמר לו שהוא רוצה להיות ראש ממשלה ושהוא יודע שהוא יקבל את ההחלטות שיהיו טובות למדינה וכשישאלו אותו איך הוא כזה ראש ממשלה טוב הוא יענה בשתי מילים: 'אמא שלי'.
משום מה, בימים האלה קבוצת הפייסבוק היחידה שבה אני עוד איכשהו מוצאת מנוח היא 'סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים'. ברור שמעולם לא הייתי במוצב מימי, בסה"כ פקידה פלוגתית בגולני, אבל המור"קים של אז מזכירים לי שיש אמיתות בלתי ניתנות להפרכה של לכידות, של שותפות גורל, של אחאות ושל רגעים צלולים של הודיה על מי שאיתך ומסביבך.
67:00
44:44
73:00
74:47
