ברגע שהילד שלי עובר אל אבא שלו, כל רשת קורי העכביש שמחזיקה את הבפנים שלי נקרעת. כשהוא איתי אני ממש מצליחה להחזיק הכל ביחד בצורה פנטסטית, כאילו אני לא מרוסקת לגמרי מבפנים. וזה עובד נהדר, עד לרגע שבו הוא עובר לאבא שלו.
יש משהו כל כך לא הוגן באופן שבו הילדים שלנו נדרשים עכשיו מבלי דעת לקחת על עצמם את התפקיד הנורא שהוא לשקף לנו את המזל שלנו, את הפריוולגיה שלנו, את הסיבה לחרדה לפחד לזוועה שלנו ובעיקר את ההכרח שלנו להעמיד פנים ולשקר לשקר לשקר בשבילם. הילדים שלנו מגויסים בעל כורחם למאמץ הכביר שלנו לשרוד.
וזה גומר אותי. אני חושבת על הילד שלי ועל הכתפיים הצרות שלו והעורף הילדי, הרזה, האפרוחי ואיך כל זה שח מתחת לנטל שאני עומסת עליו, אליו הוא אפילו לא מודע ואני רוצה לבקש ממנו סליחה ולהגיד לו שאני מצטערת שנכפה עליו תפקיד כל כך בלתי נסבל במציאות בלתי נסבלת.
בדרכנו המותאמת אנחנו מדברים המון על מוסר, אנושיות, פלורליזם, אהבת אדם, חמלה, סולידריות. על אהבת הארץ ותושביה ועל הקושי שבזה, על ההבנה של המרחב הגאוגרפי והתרבותי שבו אנחנו חיים, על מציאות קשה של קונפליקטים ושל ויתורים ופשרות ולפעמים של מלחמות. אנחנו מדברים על מדינה שהיא בית, שאין בשום מקום אחר.
תמיד אני אומרת לו שמה שקורה בינו לביני, הסיפור הזה של כל השיחות והדיבורים, זה לא רק לכאן ולילד שהוא עכשיו, אלא בשביל העתיד והגבר שהוא יהיה. הלוואי שבאותה מידה של ביטחון ואמונה הייתי יכולה להבטיח לגבר העתידי הזה שהמציאות שלו תהיה טובה אליו.
שלשום הוא דיבר עם חבר ואמר לו שהוא רוצה להיות ראש ממשלה ושהוא יודע שהוא יקבל את ההחלטות שיהיו טובות למדינה וכשישאלו אותו איך הוא כזה ראש ממשלה טוב הוא יענה בשתי מילים: 'אמא שלי'.
