The Dogs of Lust

* האם "היות אפס" זה קונטקסטואלי או קבוע? ככל שאדם היה ממש אפס מאופס כלפי אדם אחד, אבל  אלפא שבגברים כלפי אדם אחר - האם הוא אכן אפס, או רק מתנהג כמו חרא לעתים, בהתאם לנסיבות? 

* אם אתם מעלים לפה טקסטים שאינם שלכם - בין אם כדימוי מצולם או בין אם כטקסט בגוף הפוסט - למה אתם לא טורחים לתת קרדיט ולציין את שם הכותב? אם אתם לא יודעים - חיפוש קצר בגוגל לרוב ישיג את התשובה וזה לוקח בדיוק שניה ורבע להוסיף לפוסט. לא מצליחה להבין את הקושי בלתת קרדיט.

* לב שלי שלך שלי

0

לא הדלקת את הפנס הירוק כבר יותר מדי ימים ואני צריכה לדעת את הכיוון ואני קוראת לך וקוראת לך שוב בשביל שתעזור לי לעגון אבל הפנס שלך כבוי. קודם ניסיתי לאונן בלעדיך ולא הצלחתי כי לא היה לי שומדבר ממך איתי אז בכיתי למרות שהבטחתי שלא אבכה. הייתי שחצנית. סליחה.

סימנת לי בעפיפון כחול-סגול ואמרת שאני בטח לא מבינה למרות שהבנתי הכל ודיברתי בלשונות כל החיות כולן בזמן שאתה אספת שאריות במוסכים בהם עברת וכששכבת פרקדן על האדמה החומה לחכתי את שולי מכנסי העבודה הכחולים שלך והייתי ילדה והיית אבא והיה לנו חתול מלח.

ריח מוכר

כאילו מרחו אותי והגישו לך

האור נכנס לזה

גרם לך לגדול אצלי

מכף רגל ועד ראש

הבטתי

חשבתי עליך

איך זה לחיות עם אבא

בלי לראות את הפנים שלו

"חכה רגע" 

קראתי

"חכה רגע"

אני קוראת

"חכה"

אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה

צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה.

צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר

בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי.

פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ –

חַי עוֹלָמִים

בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר –

רַק אַתָּה קַיָם.

בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפוֹר עִם שִיר

נִסְתָּר.

(זלדה)

אני בוהה בנו נעלמים שעה ועוד שעה ועוד דקה גם בלי איום של אלוהים אי אפשר להסתכל אחורה אני מספרת לך שאודיסאוס בנה בית מסביב למיטה ואתה מתעצל לקחת תיק גדול מספיק. אני מקיאה מרוב אהבה.

וְהָאָרֶץ מְחֻלֶּקֶת לִמְחוֹזוֹת הַזִּכָּרוֹן וּגְלִילֵי הַתִּקְוָה,

וְתוֹשְׁבֵיהֶם מִתְעַרְבְּבִים אֵלֶּה עִם אֵלֶּה,

כְּמוֹ חוֹזְרִים מֵחֲתֻנָּה עִם חוֹזְרִים מִלְּוַיַּת הַמֵּת.

וְהָאָרֶץ לֹא מְחֻלֶּקֶת לְשִׁטְחֵי מִלְחָמָה וּלְשִׁטְחֵי שָׁלוֹם.

וּמִי שֶׁחוֹפֵר גֻּמָּה נֶגֶד פְּגָזִים

יָשׁוּב וְיִשְׁכַּב בָּהּ עִם נַעֲרָתוֹ,

אִם יִחְיֶה לַשָּׁלוֹם.

וְהָאָרֶץ יָפָה.

אֲפִלּוּ אוֹיְבִים מִסָּבִיב מְקַשְּׁטִים אוֹתָהּ

בְּנֶשֶׁק מַבְרִיק בַּשֶּׁמֶשׁ

כְּמַחֲרזֶֹת עַל צַוָּאר.

וְהָאָרֶץ אֶרֶץ חֲבִילָה:

וְהִיא קְשׁוּרָה הֵיטֵב וְהַכֹּל בָּהּ, וְהִיא קְשׁוּרָה חָזָק

וְהַחוּטִים לִפְעָמִים מַכְאִיבִים.

וְהָאֶרֶץ קְטַנָּה מְאֹד,

וַאֲנִי יָכוֹל לְהָכִיל אוֹתָהּ בְּתוֹכִי,

סַחַף הַקַּרְקַע סוֹחֵף גַּם אֶת מְנוּחָתִי

וּמִפְלַס הַכִּנֶּרֶת תָּמִיד בְּתוֹדַעְתִּי.

וְלָכֵן אֲנִי יָכוֹל לָחוּשׁ אוֹתָהּ כֻּלָּהּ

בַּעֲצִימַת עַיִן: יָם-עֵמֶק-הַר.

וְלָכֵן אֲנִי יָכוֹל לִזְכֹּר אֶת כָּל אֲשֶׁר קָרָה בָּהּ

בְּבַת אַחַת, כְּאִישׁ שֶׁזּוֹכֵר

אֶת כָּל חַיָּיו בְּרֶגַע מוֹתוֹ.

(יהודה עמיחי)

אתה מדבר לאט, ברוך ובסבלנות. מודד מילים, עדין עדין שוקל אותן 'את הדרישות שלי אני מבין תוך כדי. לפעמים אני לוקח, לפעמים מבקש'. חוט ריר נמתח מזווית הפה הפעור שלי למזרון, בזמן שהאצבעות הארוכות שלך מפשפשות בי. אני לא זוכרת לבלוע רוק. אני לא זוכרת להיות. אני לא זוכרת.