סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

The Dogs of Lust

לפני 5 חודשים. 28 באוקטובר 2023 בשעה 9:22

התעוררתי ב1 בלילה על סיפו של התקף חרדה כמו אז לפני שנים, כשהחושים מתבלבלים ואי אפשר לדבר, המוח מוצף דימויים והמילים מתפרקות להברות ועיצורים שאין ביניהם קשר או היגיון. שילבתי את אצבעות יד ימין באצבעות יד שמאל כדי לסגור בי מעגל, שאפסיק להרגיש רוחפת; דיברתי אל עצמי בשפה לא מדוברת כדי שאבין אותי ובסוף נרדמתי שוב.

הרבה יותר קל לי לכעוס, מאשר לנסות להבין את כל זה. הרבה יותר קל לי להיאטם מאשר להיות עצובה ושבורת לב. הרבה יותר קל לי לקבור עמוק את מה שאי אפשר לבטא במילים,  שזה כמעט הכל כרגע.

כבר כמעט שלושה שבועות שאני בעשייה בלתי פוסקת, אבל האמת שהכל מתפרק בי, מלבד דאגה שמרחפת כמו רוח אלוהים על פני המים ואני רוצה לצרוח שאני דואגת ושאני מפחדת ושאני מתפללת ומייחלת ושאני מיואשת ושזה כל כך לא הוגן כל זה, כלפי כל כך הרבה אנשים.

אבא שלי אומר 'החיים לא הוגנים'. אני לא יודעת מה עושים עם אמירה כזאת. אני לא יודעת כבר כלום.

לפני 5 חודשים. 26 באוקטובר 2023 בשעה 12:30

למה כשלמדנו ביחד באוניברסיטה היית כזה קרינג' מקריפ שרק בהה בי מרחוק בחיוך נבוך ורפה?!?!? למה היית תמיד כזה משונה??? למה כל פעם שהעיניים שלנו הצטלבו היית מסמיק ומוריד את הראש??? למה לא באת לדבר איתיייי?!?!?! אווווףףףףףףףףףףףףףףףףף

 

 

 

לפני 5 חודשים. 24 באוקטובר 2023 בשעה 17:26

חזרתי לפני בערך חצי שעה מיום של שינועים (ככה קוראים לזה במלחמה) של כל מני דברים, שכל מני אנשים צריכים בכל מני מקומות והיתה לי רבע שעה פנויה ודי הרבה חרמנות שפתאום גאתה בי אחרי מלא חיילים על מדי ב' אז הלכתי לאונן וגמרתי מלא וכשעשיתי את הפיפי-הקבוע-אחרי-גמירה פתאום תהיתי לעצמי עד איזה גיל אני אאונן ואז נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם סבתא שלי לפני 20 שנה כשהיא היתה בת 70 כשסיפרתי לה על זוג חברים שלי שהיו שוכבים אחת לחודש והיא אמרה בזעזוע "מה?? זה פחות ממה שסבא שלך ואני שוכבים!" אז אני חושבת שיהיה בסדר.

 

לפני 5 חודשים. 22 באוקטובר 2023 בשעה 18:19

ברגע שהילד שלי עובר אל אבא שלו, כל רשת קורי העכביש שמחזיקה את הבפנים שלי נקרעת. כשהוא איתי אני ממש מצליחה להחזיק הכל ביחד בצורה פנטסטית, כאילו אני לא מרוסקת לגמרי מבפנים. וזה עובד נהדר, עד לרגע שבו הוא עובר לאבא שלו.

יש משהו כל כך לא הוגן באופן שבו הילדים שלנו נדרשים עכשיו מבלי דעת לקחת על עצמם את התפקיד הנורא שהוא לשקף לנו את המזל שלנו, את הפריוולגיה שלנו, את הסיבה לחרדה לפחד לזוועה שלנו ובעיקר את ההכרח שלנו להעמיד פנים ולשקר לשקר לשקר בשבילם. הילדים שלנו מגויסים בעל כורחם למאמץ הכביר שלנו לשרוד. 

וזה גומר אותי. אני חושבת על הילד שלי ועל הכתפיים הצרות שלו והעורף הילדי, הרזה, האפרוחי ואיך כל זה שח מתחת לנטל שאני עומסת עליו, אליו הוא אפילו לא מודע ואני רוצה לבקש ממנו סליחה ולהגיד לו שאני מצטערת שנכפה עליו תפקיד כל כך בלתי נסבל במציאות בלתי נסבלת. 

בדרכנו המותאמת אנחנו מדברים המון על מוסר, אנושיות, פלורליזם, אהבת אדם, חמלה,  סולידריות. על אהבת הארץ ותושביה ועל הקושי שבזה, על ההבנה של המרחב הגאוגרפי והתרבותי שבו אנחנו חיים, על מציאות קשה של קונפליקטים ושל ויתורים ופשרות ולפעמים של מלחמות. אנחנו מדברים על מדינה שהיא בית, שאין בשום מקום אחר.

תמיד אני אומרת לו שמה שקורה בינו לביני, הסיפור הזה של כל השיחות והדיבורים, זה לא רק לכאן ולילד שהוא עכשיו, אלא בשביל העתיד והגבר שהוא יהיה. הלוואי שבאותה מידה של ביטחון ואמונה הייתי יכולה להבטיח לגבר העתידי הזה שהמציאות שלו תהיה טובה אליו.

שלשום הוא דיבר עם חבר ואמר לו שהוא רוצה להיות ראש ממשלה ושהוא יודע שהוא יקבל את ההחלטות שיהיו טובות למדינה וכשישאלו אותו איך הוא כזה ראש ממשלה טוב הוא יענה בשתי מילים: 'אמא שלי'.

לפני 5 חודשים. 20 באוקטובר 2023 בשעה 7:48

משום מה, בימים האלה קבוצת הפייסבוק היחידה שבה אני עוד איכשהו מוצאת מנוח היא 'סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים'. ברור שמעולם לא הייתי במוצב מימי, בסה"כ פקידה פלוגתית בגולני, אבל המור"קים של אז מזכירים לי שיש אמיתות בלתי ניתנות להפרכה של לכידות, של שותפות גורל, של אחאות ושל רגעים צלולים של הודיה על מי שאיתך ומסביבך.

67:00

44:44

73:00

74:47

 

 

 

47

לפני 5 חודשים. 17 באוקטובר 2023 בשעה 12:20

יום ההולדת שלי חל ב 11/10 ותכננתי להעלות את הרשימה הזו באותו היום.

ב 7/10 פרצה מלחמה והכל השתנה, אבל אני לא.

מקווה לימים שקטים וטובים, שכל הלוחמים והלוחמות, והשבויים והחטופים יחזרו בשלום ומודה לכל העוסקות והעוסקים בתמיכה בעורף ובחזית.

====≈======≈======≈======≈========≈=======≈=

1. התחלתי לכתוב את זה ב 29/9 כדי לא לשכוח דברים שעולים לי לראש וכדי לנסות להגיע ל-47.

2. עשיתי את הילד שלי בגיל 35 כי פחדתי להתעורר בגיל 50 בלי ילדים ובלי אפשרות להביא ילדים לעולם. לקח לי מלא זמן להכנס להריון וההריון עצמו היה מחריד ומלווה תחזיות קודרות לבריאותו של הילד, אבל בשום שלב לא התחרטתי. עם זאת, אני מתקשה להבין איך אנשים ממשיכים להביא ילדים לעולם כמו שהוא נראה היום, ולאור הכיוון שאליו נראה שהוא הולך.    

3. לא הצלחתי להתבגר מהצורך והרצון הילדיים להיות חד-פעמית. זה תמיד שם, במאחורה של הלב שלי, שיגידו שאין כמוני, שיתפעלו ממני, שיאהבו אותי נורא.  

4. אחד הפחדים הכי גדולים שלי זה מצבים בלתי הפיכים. אני חושבת שאולי בין היתר בגלל זה אני מפחדת ממחויבות.

5. אני חושבת שהסיבה העיקרית שבגינה חבל לי שאין לי זוגיות, היא כי הייתי נורא רוצה להכיר את המשפחה שלי למישהו. 

6. אחרי המון גברים ונשים נדמה לי שאני יכולה להגיד במידה לא מבוטלת של ביטחון שמה שהכי חשוב לי בפרטנר זה ברק. וזה די מצער כי אדם יכול להיות נבלה סרוחה, מניפולטיבי, נודניק תלותי וכיוצא בזה, אבל כל עוד יהיה בו הברק, אני אהיה שבויה עם כוכבים בעיניים.

7. אני לא סובלת את זה שגברים מרשים לעצמם לפרש אותי ולהתיימר לאבחן את הטיפוס שאני על סמך הפוסטים שלי ואז מתאכזבים כשאני לא משתפת פעולה עם שיח מיני בהודעות פרטיות, 'כי אני גם ככה חושפת את עצמי מול זרים'.

8. על אף שיש יגידו שאני לא זוכרת איך עובדים ושאת מרבית שעותי אני מבלה בנמנום על הספה, אני עובדת בשלוש עבודות ובשלושתן בתפקידים משפיעים שגובים ממני תעצומות נפש, קמטים ושערות שיבה. מה שכן, כסף אני לא יודעת לעשות מזה אבל זה בסדר כי ידוע שבמכולת קונים עם תחושת סיפוק.

9. לא ישנתי לילה שלם רצוף כבר המון שנים וזה לא באמת בגלל הילד כשהיה תינוק, או בגלל החתולים שהם התינוקות היום. זה כנראה בגללי.

10. אבא שלי ואני גידלנו את אמא שלי. זה דפוק בדיוק כמו שזה נשמע.

11. לפני הרבה שנים אהבתי כל כך חזק ונשבר לי הלב כל כך לרסיסים שהתפתחה אצלי הפרעת קצב והייתי צריכה לקחת תרופות בשביל זה. ברגע ששכחתי ממנו גם הלב חזר לפעום כרגיל.

12. כמעט כל יום אני בוכה מגעגוע לסבא שלי. אני מספרת עליו לילד שלי כל הזמן ומקווה שהסיפורים שלי מלאי חיות מספיק בשביל שהוא ירגיש, רק קצת, שגם הוא הכיר אותו.

13. התקף החרדה הראשון שלי היה כל כך מופרע, שהגעתי לאיכילוב עם חשד לשבץ; אחרי מיליון בדיקות שוחררתי עם אבחנה של חרדה סומטוסנסורית. מאז אני על כדורים ואין בי כל רצון להפסיק ליטול אותם, כי אני מבועתת מהאפשרות לחוות שוב את מה שחוויתי אז.

14. בתור ילדה רציתי לגור באורווה בקיבוץ ביחד עם קבוצת הסייסים כי רק שם הרגשתי שייכת. שנים אח"כ ההורים סיפרו לי שהם תמיד נורא פחדו שאני עוברת שם התעללות מינית. כששאלתי אותם אם זה מה שהם חשבו, אז למה הם לא הרחיקו אותי משם או לפחות שאלו אם זה מה שקורה, לא היתה להם תשובה.

15. מעולם לא עברתי התעללות מינית. הטרדות מיניות עברתי בשפע, כמו כולן. 

16. בתור ילדה הייתי מאוננת מלא. איכשהו תמיד הייתי עושה את זה בהחבא למרות שאף אחד אף פעם לא אמר לי שומדבר על זה, או תפס אותי על חם. משום מה הרגשתי שזה משהו שאולי צריך להתבייש בו ואני לא יודעת למה. העונג היה מביש. בערך בכתה ו' נראה לי הפסקתי וחזרתי רק לקראת גיל 25. 

17. אני אומרת שאני קוראת הרבה יותר ממה שאני באמת קוראת, כי אני מתביישת להודות שזה לא שאין לי זמן אלא שגם המוח שלי התקלקל מרוב גלילה אינסופית של אינסטגרם ופייסבוק. אני שונאת את זה בעצמי ונשבעת כל יום מחדש לחזור לקרוא כמו פעם.

18. אני מכבדת יחסי דדלג אבל בכלל בכלל לא מבינה אותם. באותו הקשר, אני חושבת שאני עדיין מקיימת עם ההורים שלי יחסים כאלה ואני לא יודעת מה יותר סוטה. 

19. באופיי אני יותר סדיסטית מאשר מזוכיסטית. עם זאת, גרימת כאב לא מעוררת אותי מינית בשום צורה שהיא ואני גם לא חווה שום התרוממות רוח מהעובדה שמישהו כואב למעני ומתמסר לכאב בשבילי. אני פשוט נהנית להכאיב, אבל זו לא סיבה מספיק טובה בעיני להכאיב לאף אחד. 

20. אני הכי נפגעת ונעלבת כשאנשים קרובים אלי לא מבינים את הכוונות והמניעים שלי ומגיבים על סמך פרשנות שגויה שלהרגשתי גורמת לי עוול.

21. קשה לי למצוא את האמצע של הדברים ולרב אני או באפס או במאה. באופן מפתיע (או שלא) זה מאפשר מרווח די גדול לטעויות ואולי בגלל/בזכות זה אני גם לא מאלה שמתחרטים על כלום. זה עושה את החיים מעניינים מאד ומעייפים מאד ומתגמלים מאד.

22. אני אוהבת את החיים וממש לא הייתי רוצה למות. יש מלא סוגים של אדמה ואבנים ועצים ומים ותופעות טבע מרגשות ואנשים שאני אוהבת וספרים ומוזיקה ותבונה אנושית מפעימה. וחיות, אני מתה על חיות.

23. אני אוהבת להתלבש כמו סטראוטיפ של דמות - ראפרית, נערת רוקבילי, איכרה בקולחוז, סופרת בוהמיינית, תיכוניסט בשכבה הבוגרת ועוד. לפני שאצא מהבית ואסתכל במראה לא אשאל את עצמי אם אני נראית טוב, אלא אם אני נראית 'כמו xxx'.

24. אני מתה על כוסמת ומאמינה שיש חייזרים ורוחות רפאים. למעשה אני חושבת שראיתי פעם עב"מ כשהלכתי איזה ערב מאוחר בדרך מהחדר שלי בשכבה לחדר של ההורים. לעומת זאת אף פעם לא נתקלתי ברוח רפאים וטוב שכך כי בטח הייתי מתה במקום וכאמור אני לא רוצה למות. לכוסמת יש טעם של ריח של כלב רטוב וזה נהדר.

25. אין דבר שקשה לי לשאת יותר מרעש שעושים שכנים; מעולם לא היססתי להזמין משטרה ברגע שהשעון הראה 23:00 ובכלל לא משנה לי איזה אירוע אני מחרבת. למעשה זה אפילו תחביב שלי.

26. פעם גרתי בדירה במבנה תעשייתי שבאחד מהחללים שבו היה המועדון של האולטראז של הפועל. הם תמיד היו עושים רעש בעיקר לפני משחקים גורליים וזה היה מוציא אותי מדעתי. לילה אחד ירדתי לשם בחליפת טרנינג אדומה כדם ובדחילו ורחימו ביקשתי שקט. הם אמרו שבטח בטח וסליחה ואיזה פיג'מה יפה יש לי ורק בשביל הצבע הם ישתדלו ממש. 

27. עוד מילדות הייתי בוכה מספרים. הספר הראשון שבכיתי ממנו היה אחד הכרכים של השביעייה הסודית, מיואל הופמן אני בוכה תמיד ומהספר 'ג'וני שב משדה הקרב' המשכתי לבכות עוד בערך שנה אחרי שכבר סיימתי לקרוא אותו. הקיום האנושי זה הדבר הכי מעורר חמלה שיש. 

28. אין בי כבר כמעט תהיות או לבטים או חיבוטי נפש בנוגע לעצמי, למניעים שלי, לכוונות שלי, למבנים הפנימיים שלי. זה לא תמיד היה ככה ואני תוהה אם התעייפתי, אם אני מתעצלת, או אם אני פשוט פתורה לעצמי באופן יחסי.

29. נורא מתיש אותי לכתוב את הרשימה הזאת וכנראה שאתכם יתיש לקרוא אותה, ההבדל הוא שאני סוג של התחייבתי לעצמי לכתוב 47 קטעים ואתם לא חייבים כלום.

30. המוח שלי סוטה מאד. זה לא בא לידי ביטוי פה בבלוג כי להגיד את הדברים שונה מלחשוב אותם ועם כל הכבוד והפלורליזם, יש דברים שהשתיקה באמת יפה להם.

31. אני מתה על קריוקי ולכבוד יום ההולדת ארגנתי לי מסיבת קריוקי והזמנתי מלא אנשים ובטח אף אחד לא יבוא או שיבואו מעט ונשב שלושה אנשים בחדר עצום עם אורות מרצדים והפער בין הגרנדיוזיות של החדר והתכניות שלי, לבין המציאות יכתוש אותי לגמרי. אלוהים תעשה שיהיה מוצלח!

32. אני משחקת פינג-פונג עם יד שמאל טוב כמעט כמו עם יד ימין. גיליתי את זה לפני יומיים.

33. ריחות הגוף שלי מרגיעים אותי; הסנפה של התחתונים המשומשים שלי, או ליקוק הזרוע והרחה של הרוק תמיד יקרקעו אותי, יסגרו לי מעגל ויגרמו לי להרגיש פחות מנותקת מעצמי.

34. לפני כמה שנים יונה קיננה לי על אדן החלון. ידעתי שאני צריכה להיפטר מהקן בהקדם אבל התמהמהתי ואז בוקר אחד חיכתה שם ביצה. בלי לחשוב יותר מדי ואני אפילו לא יודעת למה, העפתי את הקן על תכולתו למטה. עד היום אני מתייסרת על זה; זה גם הקטע שהכי התביישתי לכתוב פה.

35. אני שונאת להתאכזב מאנשים ובגלל זה לימדתי את עצמי לא לצפות לשום דבר מאף אחד. לפעמים זה מצליח לי.

36. הרגע שבו ויתרתי על ההיאחזות באידאה של להיות תמיד הכי חכמה או שנונה, היה אחד הרגעים המפחידים והמשחררים. זה היה כמו לוותר על איבר - לא לכרות איבר, אלא לוותר עליו. זה קשה פי כמה. ועדיין, כשאנשים אחרים מבריקים סביבי התגובה האינסטינקטיבית שלי היא להיבהל נורא ולהיטרף כולי על ידי רגשי נחיתות. זה מאבק.

37. בגלל שהייתי רגילה לשקר כל כך הרבה שנים, עד היום אני אוטומטית מחסירה פעימה ומרגישה לא בסדר, בכל פעם שמישהו מנסה להבין ביחד איתי כל השתלשלות אירועים שהיא. 

38. אני מפחדת מהרגע שבו אאבד את החשק המיני. אני מפחדת מהרגע שבו גברים כבר לא יימשכו אלי. אני מפחדת מהרגע שבו עדיין אהיה לבד, אבל כבר זקנה מדי בשביל לעורר עניין.

39. אני לא בזוגיות כי אני לא יודעת איך עושים את זה. במערכות היחסים הארוכות שהייתי בהן, הרגשתי כאילו אני מציגה על פי תסריט. כמו שקף ששמים על תמונה, שמאפשר לראות את הדברים אבל לא לגעת בהם.

40. אני אלופה בלייצר אינטימיות-לכאורה, לספר הכל בלי להסתיר, לחשוף ולהתערטל ולשים את הדברים על השולחן בלי לפחד, אבל אני תמיד עושה את זה מתוך ריחוק רגשי, כאילו עוטף אותי איזה קרום. מקסימום פרטים, מינימום סנטימנט.

41. לפעמים החיים שגזרתי על עצמי קצת קשים לי מדי.

42. יש אנשים שגם אחרי כמה שנים של היכרות עדיין יצליחו להפתיע אותי ואני אוהבת את זה בהם. ככה גם נחשפים הקונסטרוקטים של המחשבה שלי וזה שומר אותי עירנית. 

43. אני מטורפת על השפה העברית, מאוהבת בה, מוקסמת ממנה. היא שופעת ונדיבה ומרגשת ואני אוהבת לגלגל אותה על הלשון. אני לא יודעת ללהטט בה כמו שהייתי רוצה, אבל אני בסדר עם זה.

44. אני מרגישה שאני רוצה להגיד משהו על הלבד שלי ולנסות לפענח מתי אני לבד ומתי אני בודדה, אבל אני לא מצליחה עדיין להבין איך להגיד את זה, או מה להגיד.

45. הדבר הכי טעים שאמא שלי הכינה לי אי פעם לאכול היה סנדוויץ' מלחם אחיד עם גבינה לבנה, תפוח אדמה מבושל והרבה מלח.

46. רק לגבר אחד ישבתי על הפרצוף, מכל השאר התביישתי.

47. אני לא מאמינה שאני בת 47.

לפני 5 חודשים. 6 באוקטובר 2023 בשעה 10:37

אני עם הילד אצל ההורים בגליל. אח שלי בדרך מתל אביב באוטובוס מדווח שהם עושים הפסקת התרעננות בבת שלמה.

בשניה מפלח לי את המוח זיכרון מלפני די הרבה שנים, אני רווקה בתחילת שנות ה30 שלה, חוזרת מההורים לתל אביב במוצאי שבת באוטובוס ריק כמעט לגמרי. אני זוכרת שלבשתי חצאית ג'ינס וטישירט צמודה בצבע לילך והרגשתי חתיכית מאד. האוטובוס נעצר ליד התחנה של בת שלמה ודרך החלון הסתכלתי על הנוסעים שהמתינו ואז ראיתי אותו; צעיר נורא, חתיך נורא, מי שנראתה כמו אמא שלו חיבקה אותו ונתנה לו שקית עם ענבים. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי הלוואי והוא ישב לידי.

הוא עלה לאוטובוס, שילם,  בחן לעומק המושבים הריקים, הסתכל עלי, התקדם והתקרב והתיישב לידי. תוך כמה דקות הוא גם דיבר - צעיר ממני בהרבה, בחיים זה לא קרה לו, זו אהבה ממבט ראשון, זה סיפור לנכדים, קחי ענבים, כל מה שתרצי אני אתן לך. בכניסה לתל אביב הוא אמר בואי אלי.

הזדיינו במשך כל הערב ואז יצאנו לאיזה פאב בשכונה שלו ושוב חזרנו אליו לדירה להזדיין. היה לו גוף מושלם ועור קטיפתי וחלק וידיים של מלאך וזין של שטן ולמחרת בבוקר התקלחתי, לבשתי שוב את חצאית הג'ינס וחולצת הלילך והתחפפתי משם. 

הוא חיפש אותי אחר כך ומצא אותי בפייסבוק וגם כתב לי למה נעלמתי ולמה אני לא רוצה. אמרתי לו שאני לא חושבת שיש לזה עתיד, אבל כשאני חושבת על זה עכשיו אולי עשיתי טעות ואולי זה כן היה יכול להיות סיפור לנכדים.

לפני 5 חודשים. 4 באוקטובר 2023 בשעה 15:33

 

לפני 6 חודשים. 29 בספטמבר 2023 בשעה 11:02

שכבתי עכשיו במיטה ומשום מה התחיל להתנגן לי בראש הקאנון ברה מאז'ור של פכלבל. שנים לא ניגנתי ועוד יותר שנים לא ניגנתי את היצירה הזאת, אבל שרירי זרוע ימין נמתחו והתכווצו באופן אוטומטי לפי תנועות הקשת וחשבתי לעצמי כמה זיכרון שריר זה דבר מדהים.

התגברתי על הבושה שבקיטש ושמתי לי את זה בספוטיפיי; יד ימין משכה בעוז בקשת מדומיינת, אבל את האיצבוע של יד שמאל שכחתי לגמרי (בכל זאת רפרפתי עם האצבעות, כדי לא להשאיר את יד ימין בודדה על הבמה). 

אני לא עומדת בהרמוניות האלה, הן מרחיבות לי את בית החזה יותר מדי והאלם של לנגן-בלי-לנגן היה גדול כל כך עד שהייתי חייבת לשאוג בקול חנוק מדמעות את התפקידים של הכינור הראשון, השני, השלישי והתבלבלתי כל פעם בפראזות אבל הרגשתי שבלי זה הייתי מתפוצצת מרב רוממות רוח.

ונזכרתי איך לפני כל חופש הייתי מקבלת בדואר מעטפה שמנה ממתא"ן ובתוכה התווים לתפקיד הכינור שאליו שובצתי (שלישי, שני, ראשון) והייתי מתאמנת בבית לבד ושומדבר לא הכין אותי לעוצמה האדירה, הבלתי ניתנת לתפיסה, הממלאת-ענווה ושפלות רוח, של לנגן פתאום ביחד כל התזמורת כולה ולראות, להבין, להרגיש, להתפעם מאיך הכל מתחבר. זה נשמע כל כך טריוויאלי אבל אין דבר פחות טריוויאלי מזה. אני חושבת שאז לראשונה הבנתי את החשיבות של 'לדעת את מקומי', אבל לדעת באמת, מהמקום הכמעט-אלוהי הזה, של המוזיקה.

לפני 6 חודשים. 28 בספטמבר 2023 בשעה 11:38

* מתה על הטעם, הריח והמגע של הכוס שלי