The Dogs of Lust

אני כותבת פה כי אין לי מקום אחר לכתוב בו את מה שאני רוצה לכתוב.בעצם לא, אני לא רוצה לכתוב, אבל אני צריכה כי אני צריכה, כי אני לא יכולה שלא.

אתמול ישבנו אצל אחי בחצר, אחרי ארוחת ערב משפחתית. השעה היתה יחסית מאוחרת וחיכינו שהיין יתאדה כדי שנוכל לנהוג הביתה, כל אחד למקום מגוריו.
הנייד שלי שהיה מונח על השולחן זמזם הודעת-וואצאפ - אחת מבנות הדוד שלי שמשרתת עכשיו בצבא שלחה לי צילום מסך ובו רואים אותי על מדי א', סמוקה מבכי, מתגודדת ביחד עם חיילות אחרות. בתחתית המסך היה כתוב 'פרק 2 - מלחמה'. "איזה קטע", היא כותבת לי "אנחנו רואים עכשיו בחמל פה איזה סדרה על לבנון ופתאום רואים אותך". "מהההה?" אני כותבת בחזרה "ממתי זה?? לא ידעתי שצילמו בכלל!!". אני יודעת בדיוק ממתי זה. לא ידעתי שצילמו בכלל.

אני ממהרת הביתה כדי לחפש את הסדרה ולצפות בה. אני יודעת שזאת הולכת להיות טעות, אבל אני גם יודעת שהחיטוט הזה שמתאפשר אחת ל-די הרבה זמן כשאני נותנת למנגנון ההדחקה לנוח רגע, הוא בלתי נמנע. אני יודעת שלא אשן בלילה, שאבכה, שאחפש עם מי לחלוק ולמי לספר את כל קורות אותם הימים ולא אמצא, אני יודעת שארעד ואגיד שזה בגלל קפאין, אני יודעת שהתמונות יחזרו לרדוף אותי לפחות לכמה שעות, אולי ימים. כמה מזל יש לי שזה הכל. 

אני מוצאת את הסדרה די מהר, זה קל. מדלגת לפרק 2 ומתחילה לצפות (כרוניקה של מוות ידוע מראש). חברים שלי, חיילים שלי, שמות ופרצופים, שוב פעם אוקטובר הארור. התיעוד מפעם, העיניים הקרועות לרווחה מרב אימה, הגרון נשנק מלספר ממיטת בית החולים מול מצלמות הטלויזיה את מה שקרה לפני יומיים שם בעיקול ואז שוב הם מספרים מול מצלמות הטלויזיה, הפעם ממרחק של כמה עשורים, את מה שקרה שם בעיקול. העיניים עדיין קרועות לרווחה מרב אימה והגרון עדיין נשנק "אל תקשיבי עכשיו זה יהיה לך קשה", אחד המרואיינים אומר, כנראה לאשתו שיושבת מחוץ לפריים. 

הצלחתי לצפות אולי ברבע שעה, 20 דק לכל היותר. הספיק לי. 

אני זוכרת את דודה שלי שבאה להעיר אותי. ישנתי אצלה אז בקיבוץ, לא זוכרת למה. לא היו אז ניידים ובדרך מפותלת השיגו אותה וביקשו ממנה ליידע אותי "תתקשרי למירה ללשכה, קרה משהו" היא אמרה לי. מירה היא בת כתה שלי ששירתה בתור פקידת לשכת מח"ט. התקשרתי. אחר כך התקשרתי לאבא שלי ממררת בבכי. היה לו נייד באוטו והוא כבר היה בדרך אלי "אני יודע" הוא אמר. מסתבר שמיד לאחר האירוע דוד שלי (שהיה אז בכיר בצבא) התקשר אליו לעדכן אותו שיהיה מוכן כי בטח תיכף אצטרך אותו. באותו היום הוא ליווה אותי מהלוויה להלוויה ואז לקח אותי לרמב"ם אל הפצועים.

יומיים לאחר מכן, נפל עלינו האירוע השני.  

כרגיל היינו ברמב"ם. אני זוכרת את ההתגודדות מול ר"מ2 אחרי שההליקופטרים התחילו להגיע ואיתם הבשורות. זוכרת כל אחד ואחד, זוכרת את הבעות הפנים שלהם, את המבט הטרוף, החלול. זוכרת את הימים בבית החולים, את השיחות ליד המיטה, ההליכות הסהרוריות לאורך קירות המחלקה בחלוקים, את השתיקות. את הלבבות השסועים מרב כאב. בסדרה מסבירים שהנגמש היה במצב כל כך מחריד שאסרו לחשוף אותו ופינו אותו מלבנון כשהוא עטוף בברזנטים. כמה חודשים לאחר מכן הגיעה אל הלשכה של המג"ד מעטפה חומה נושאת את החותמת 'חמ"ס'. בערך חודש לפני כן עברתי לתפקיד פקידת לשכת מג"ד אז פתחתי אותה כי זה מה שהייתי אמורה לעשות. בפנים היו צילומים מהנגמ"ש. 

הבוקר בת הדוד סימסה שוב "לבנון זה לא נורמלי" היא המשיכה את ההודעה מאתמול בערב. "מה הם עברו שם.. וכל הבחורים שמראיינים אותם הלומי קרב.. נראה שהתחושה היתה שאתה נכנס ולא בטוח שתצא בכלל" אני עונה לה שכן, ככה זה היה.

זה מאד נוח לשכוח, להשכיח, להדחיק, לקוות שכולם החלימו והם בסדר (את יודעת שהם לא). לראות אותם שוב אחרי כל כך הרבה שנים זה לגעת בפצע תוסס, מודלק. לראות אותם שוב אחרי כל כך הרבה שנים חיים מחדש את הזוועה זה לראות עד כמה עבורם זו זוועה שנחווית מחדש מדי יום ביומו ולהבין שאי אפשר להדחיק, לא באמת, לא הם.

לא, לא ידעתי שצילמו בכלל והמצלמה מתעכבת עלי אולי מאית שניה, אבל האירועים האלה מתעכבים עלינו כבר תקופת חיים שלמה.

אני כ"כ אוהבת פורנו ויותר מזה אני כ"כ אוהבת להיות שיכורה ויותר מזה אני כ"כ אוהבת לגמור ואם אפשר הכל ביחד אז בכלל וגם שכחתי אני אוהבת ךהיות על ארבע כל הסיפור הזה של להיעמד על שתיים ואבולוציה זה כ"כ מיותר ומתיש כמה מאמצים עשינו מכל בחינה שהיא כדי לעמוד על שתיים ובשביל מה? בשביל לחפש את העל ארבע הזה במשך כל החיים מטאפורי או שלא. 

בכל אופן חזרתי מארוחת צהריים אצל סבתא שלי פה בשכונה ליד וזה תמיד סיבה למסיבה כי אלכוהוליזם זה אצלנו במשפחה והילד שלי אצל אבא שלו אז נתתי דרור לדיאנאיי ורק רציתי להעביר את המסיבה מהבית של סבתא שלי למקום אחר והיתה הסכמה בקרב בני ובנות הדודים ואז נשברה כוס וזה היה מן רגע כזה של אוקיי אולי פחות מתאים (אני שברתי את הכוס לא בכוונה עם המרפק) ולמרות שניקיתי משהו נהיה פתאום עכור יותר והסתכלתי על כולם ואמרתי לאח שלי שזה בלתי נסבל שאנחנו מזדקנים ונהיים מהוהים והוא לא הבין איך אני לא משלימה עם זה כבר אז שתינו עוד קצת ואז הבנתי שזה כנראה משהו שאני בחיים לא אשלים איתו. 

וטיפסתי שלוש קומות הביתה בקושי רב וכשנכנסתי בדלת היה לי הרבה יותר נוח ונעים לשכב על השטיח והמחשבה על להצליח להרים את עצמי דיכאה אותי אז המשכתי להתגולל ולזחול וחשבתי לעצמי כמה הייתי רוצה להיות חתול בית ומשכתי את עצמי לחדר שינה וטיפסתי למיטה ואוננתי וגמרתי פעמיים בזמן שהחתולים צורחים ברקע בלי סיבה כי יש להם כל מה שהם צריכים - בדקתי! הם סתם צורחים כי הם תלותיים אבל לפחות הם לא צריכים להזדקף על שתיים אז מבחינתי הם סתם מרחמים על עצמם אל תשפטו אותי. 

יש עניין כזה של לגמור פוסט באיזה שורה תחתונה מהדהדת שסוגרת יפה מבול של מילים מסכמת אורזת ואין לי. סליחה אין לי שורה תחתונה. אני לא רוצה להזדקן. אולי זאת השורה התחתונה שלי.

//מחזה במערכה אחת//*

תחילת שנת 2000, עמוק אל תוך האופוריה שאחרי ההיסטריה שלקראת הלילה האחרון של 1999

דמויות:

- חנן, מנהל בכיר בחטיבת פיתוח בחברת הייטק גדולה. גבר בסוף שנות ה-30, נשוי ואב לשני ילדים קטנים. מתגורר ברעננה. גבוה, בנוי היטב. צ'ארמר וחף מגינונים פורמליים. 
- נעמה, מזכירת מחלקת פרויקטים. אישה צעירה באמצע שנות ה-20, רווקה, מתגוררת בתל אביב. גובה ממוצע, מבנה גוף עסיסי, חזה גדול, עיניים כחולות. חריפת שכל ומהירת מחשבה ומענה, מאד פופולרית במשרד וחברה טובה של חנן.

יום, פנים:

מסדרון צר ולא ארוך במיוחד; צדו האחד פתוח אל אופן ספייס ובו כמה עשרות עובדים בקיוביקלים. צדו השני דלתות למשרדי המנהלים. 
חנן יושב באחד המשרדים, נשען אחורה בכסאו ומסתכל על המסדרון מבעד לדלת הפתוחה. נעמה עוברת שם בדרכה מאחד הקיוביקלים, בחזרה אל העמדה שלה.

חנן (צועק לעבר המסדרון): היי! נעמונת! בואי רגע לפה...

נעמה (נעצרת אחרי כמה צעדים, חוזרת אחורה, מכניסה ראש למשרד של חנן ושואלת בנימה פאמיליארית, מבודחת): מה עכשיו?

חנן (מחייך, מביט בנעמה בחיבה, עדיין שעון אחורה בכסא, בקול רם): בואי בואי רגע, כנסי שניה -

נעמה (נשענת על משקוף דלת הכניסה למשרד, משלבת את שתי הידיים על חזה, יורה בחביבות): נו הנה אני כאן, מה?

חנן (מזדקף קצת בכסא, רוכן אל השולחן, משעין עליו את המרפקים ומשלב את כפות הידיים, עדיין מחייך): לא לא, כנסי שניה ותסגרי את הדלת, אני רוצה להגיד לך משהו -

נעמה (נאלמת לשבריר שניה, מבולבלת, נכנסת אל תוך המשרד. מדברת בטון מתחנחן כדי לחפות על מבוכה וחשש שהתעוררו בה, תוך כדי סגירת הדלת מאחוריה): די נו חנן, מה עכשיו לסגור את הדלת? מה קורה איתך? 

חנן (שוב נשען אחורה, מתרחק מהשולחן, מניח את כפות הידיים על מסעדי הכסא, מודד את נעמה מכף רגל ועד ראש, מרצין): נעמונת, רציתי לדבר אתך כבר הרבה זמן על איך שאת מגיעה לעבודה, על איך שאת מתלבשת, על איך שאת מסתובבת במשרד..

נעמה (מעבירה משקל מרגל לרגל, חרדה ממשהו לא ידוע אבל בלתי נמנע, נושפת בקולניות דרך האף כביכול בחוסר סבלנות, כדי להראות שליטה במצב): חנן אתה רציני איתי עכשיו?? על מה אתה מדבר??

חנן (מתמתח, משלב ידיים מאחורי העורף, עדיין רציני, לא מוריד מנעמה את העיניים): אני מדבר על זה, הנה.. אפילו עכשיו.. את באה לפה למשרד, עם הבגדים שלך.. המכנסיים והחולצה האלה.. את מבינה שעובדים איתך אנשים שצריכים להתמודד עם זה? שרואים את הבטן השטוחה שלך וגם איך שהחזה שלך נראה בחולצות שאת לובשת. תביני נעמונת, זה לא קל.. אנשים באים למשרד כדי לעבוד, לא כדי לחשוב על דברים אחרים..

נעמה (קפואה, בוהה בחנן):

חנן (ממשיך בטון אבהי): ... נעמונת אני אומר לך את זה כחבר טוב שלך, אני לא רוצה שנפסיק להיות חברים בגלל שאת מפריעה לי לעבוד, ואני גם לא רוצה שיתחילו לדבר פה על איך שאת מתלבשת לעבודה, אוקיי? 

נעמה (ממצמצת, מתעשתת בקושי, לואטת): וואי חנן אני.. אני לא מצליחה להבין מה אתה רוצה ועל מה אתה מדבר בכלל..

חנן (בתנועה החלטית ומהירה רוכן קדימה בכסא ומניח את כפות הידיים על השולחן, מדבר בפסקנות מחויכת): אבל אל תיפגעי ממני אוקיי?! אני בסך הכל בא לעזור לך פה כי את חברה שלי ואכפת לי ממך, בסדר? יאללה שיהיה אחלה יום!

נעמה (מושפלת מבט, מסתובבת והולכת בצעדים כושלים אל דלת המשרד, מפטירה ברפיון בעודה יוצאת אל המסדרון): טוב.. אה.. ביי.. 

***

* מקרים שנזכרים בהם במקלחת של הבוקר, פתאום אחרי כמעט 25 שנים של הדחקה.

כמו רוב הנשים, הוטרדתי אינספור פעמים בחיי, אבל אף הטרדה לא השפילה אותי והגעילה אותי כמו זאת. גם ההטרדות הבולטות ביותר שעברתי בצבא, כשהתייחסו אלי כמו אל חפץ מקרי לשימוש (גולני של שנות ה-90, אוהו כמה שעברתי), לא היו כאלה גרועות, כי מעבר להטרדה עצמה לא היה בהן שומדבר נסתר, נכלולי, מעוות-מציאות.
אני אוהבת את ההטרדות שלי ברורות וגלויות וחוגגות את עצמן בראש חוצות ובלי בושות. 

לקבל מענק של חצי מלש"ח, בשביל להמשיך לעשות את מה שאני עושה. ואז לשמוע את what it's like של אברלאסט.

"אהה.. אפשר כבר להוציא?" הוא שואל בשיניים חשוקות. אני שוכבת על הגב ובוהה בתקרה בזמן שהראש שלו צמוד לכוס שלי ובין השיניים שלו תפוס החוט של הטמפון שמבצבץ מתוכי. קודם אמרתי לו לשלב ידיים מאחורי הגב, לחלץ את החוט מבין שפתי הכוס שלי עם הלשון ואז לתפוס אותו עם השיניים ולהחזיק. הוא בתנוחה הזאת ככה כבר משהו כמו 10 דקות ואני מחליטה לאשר לו "כן תוציא. שהחוט לא ייקרע, כמו שצריך לא כמו אדיוט, ובלי ידיים". אני מרגישה את הואקום של המשיכה ואז בקול פקיקה לח ובוצי הטמפון נפלט ממני החוצה ומשתלשל לו מהפה.

הזין שלו עומד, ממש ממש עומד. "תסחט את כל הדם מהטמפון אל תוך הכף יד שלך ועל הזין שלך ותתחיל לאונן". הוא אומר שאין מספיק דם ושזה יכאיב לו, אבל בכל זאת הוא מתחיל ללטף לעצמו את הזין ביד מוכתמת. תוך כמה שפשופים הדם מתייבש ונהיה דביק והוא מתחיל להתנשף באי נוחות "תקשיבי זה לא כיף זה מקלף לי את העור" הוא מוחה.

אני הודפת אותו קצת אחורה, מתרוממת ונעמדת מעליו, מצמידה את הפרצוף המתלונן שלו לבטן שלי ומשתינה לו על הזין "עכשיו יותר טוב?" אני שואלת, הוא בשניה מתכווץ אחורה "יא פסיכית מה את עושה זה שורף רצח!", "זה לא שורף, זה מחטא" אני אומרת לו "ופעם אחרונה שאתה אומר משהו מטומטם כמו 'מחזור זה לא הגייני'".

נפגשנו כבר כמה פעמים והזיונים היו טובים. למרות שהוא ונילי אדוק הוא ניחן בדומיננטיות ואגרסיביות באופן טבעי והאופן שבו הוא מתנהל מחוץ למרחב המיני, שלא לדבר על האופן שבו הוא לש ודש וטוחן ודוחף, מותיר אותי כל פעם מורעבת לעוד. הוא גר בדירה רחבת ידיים ומפנקת לא רחוק ממני ותמיד מכין לי קוקטיילים שאני אוהבת וגם משהו לאכול בצד.

היתה רק בעיה אחת שהוא לא ממש אכל כוס וזה ציער אותי מאד ורציתי לעזור לו עם זה. דיברתי איתו שבפעם הבאה שניפגש נעשה משהו קצת אחר ושיהיה מוכן להיות מופתע אבל שיזרום. הוא אמנם בוק אבל בסה"כ פתוח ותמיד מוכן להתנסות.

בערב הגעתי אליו איתה. תמיד חיבבתי את הגוף שלה שהוא שרירי עם ציצי קטן כמו שאני אוהבת וגם האופי שלה יחסית סביר. היא צעירה ממני בכמה שנים ומעריצה אותי (תמיד העריצה) אז לא היה לי מאד קשה לרתום אותה.

בכל אופן הגענו אליו והוא אכן היה מופתע אבל די מהר התעשת. הסברתי לו שאני צריכה עזר לימודי ושלחתי אותה לחדר השינה שלו עם הנחיה לחכות במיטה בשכיבה על הגב בחלק תחתון עירום, כלומר חולצה חזיה וכל זה, אבל בלי תחתונים ומכנסיים ובטח שלא גרביים כי זה מביך.

בינתיים הוא ואני ישבנו בסלון ושמענו מוזיקה וקשקשנו ושתינו קצת. בשלב מסוים כשהייתי כבר מאד רטובה (יש בו משהו מעצבן שמרטיב אותי נורא) לקחתי אותו לחדר השינה ושם התיישבנו שנינו על המיטה משני צידי העזר הלימודי, שחיכה לנו קצת רוטט, כנראה מקור, אולי מהתרגשות. 

הסברתי לשניהם שאני שמחה להשתמש בעזר הלימודי כדי להראות לו איך אני אוהבת שיורדים לי ופניתי להדגמה כשהוא בוהה בי במבט סתום. כששאלתי אותו אם זה טו מאצ' הוא אמר שבכלל לא פשוט הוא חשב על משהו אחר. אמרתי לו שאני מבינה אבל זה לא המקרה וצללתי לתוך הכוס המגולח של העזר הלימודי. הראיתי לו איך להתקרב לאט ולרפרף עם הפה על שפתי כוס נפוחות, איך לדחוף אצבע אחת ואז אולי שתיים ולהזיז אותן ממש רק טיפה מספיק כדי לתסכל ולא מספיק בשביל לענג, איך ללקק בלשון רחבה את כל הכוס מלמטה ועד למעלה, בתנועות רטובות ונדיבות ולא מהירות מדי (לא מהירות!), הדגמתי לו איך לפנגר ולמצוץ את הדגדגן במקביל ובתיאום ולא בצורה שתעצבן אותי.

כל הזמן הזה העזר הלימודי שכב יחסית בשקט מלבד כמה התפתלויות וגניחות קטנות שנענו ב 'ששש' מצדי. אני חושבת שהעזר היה קרוב לגמירה או לפחות ככה אני מקווה, כשהודעתי שההדגמה הסתיימה ושאני רוצה שעכשיו הוא ינסה ליישם את מה שלמד.

גלגלתי בעדינות את החפץ לרצפה (אני לא מפגרת לא הפלתי אותו אבל הראיתי לו שהוא סיים את תפקידו) והנחיתי אותו לחכות באותה התנוחה, בזמן שמנסים לאכול לי את הכוס כמו שאני אוהבת. 

בסך הכל זה היה די מוצלח. עוד דרוש מקצה שיפורים אבל זה בסדר, העיקר שאת הבסיס התאורטי כבר יש לו.

תודה על אלף מרגריטות תודה על בנות כתה תודה על ביוגרפיה משותפת תודה על היכרות שלא זקוקה לכלום מעבר לעצמה תודה על אסקפיזם של דיאנאיי בלתי ניתן להכחשה תודה לאדמת העמק החומה והכבדה תודה לשורשים שלי תודה תודה שאתן מחזיקות אותי בין המילים גם אם בין מילה למילה יש שנים.

מוסיפה:

מוסא ז"ל נפטר אחרי שבועיים בקומה מסיבוך של קדחת הנילוס. 

אני מצטערת שלא טרחתי להכיר אותו לעומק בכל השנים בהן גרתי מעליו ושמלבד שלום רפה במדרגות לא התעניינתי בשלומו. 

זהו התחלתי לדבר אל הויברטורים שלי כמו שאני מדברת אל החתולים שלי, כאילו ש *זה* לא היה גרוע מספיק!

'כל הכבוד למי שעשה את התפקיד שלו כמו שצריך! ומי שלא.. אנחנו נצטרך להסיק מזה מסקנות וללמוד לפעם הבאה'

שמישהו כבר יארגן לי מיטה בדיור מוגן, כי בשלה השעה.

😶‍🌫️

דפיקות חזקות על הדלת בקומה מתחתי והרבה רעש של דיבורים החרידו את הילד ואותי מרבצנו מול המסכים (אני בעבודה והוא בזום). הצצתי דרך החלון וראיתי שוטרת וכמה גברים עם חולצות של 'שירות הצלה וכבאות' עומדים בחוץ ומדברים ביניהם בזמן שמכשירי הקשר שלהם טרטרו. שאלתי אם אפשר לעזור והם ביקשו לדעת אם ראיתי במקרה את מוסא ויינפלד בימים האחרונים. אמרתי להם שאני לא זוכרת כל כך אבל שאני חושבת שלא, לא ראיתי אותו.

הכבאי שטיפס לקומה השניה מהחצר האחורית צעק שהמפתח נעוץ בחור המנעול ושהוא פותח להם את הדלת.

מוסא ויינפלד נמצא שכוב על גבו על הרצפה, בעירום מלא, נושם אבל לא בהכרה. השוטרת הזמינה מד"א ושמעתי אותה צועקת 'מוסא! אנחנו איתך! אנחנו לא עוזבים אותך!' ואז דיווחה בקשר 'לא, הוא לא בהכרה. כן הוא נושם אבל הוא לא מגיב, כאילו הוא ישן'. הזמן חלף ומד"א לא הגיעו, 'זה הזייה, אני מרגישה חסרת אונים' השוטרת ממלמלת בחדר המדרגות.

אחרי חצי שעה הגיע האמבולנס. פרמדיקית ופרמדיק שעטו במדרגות ונכנסו לדירה הקטנה 'מוסא, כואב לך משהו? אתה לא ענית לטלפון שלושה ימים.. עכשיו תנשום עמוק בשבילי בסדר? אתה שומע אותי? אתה מבין מה אני אומרת? מוסא אני צריכה שתניח רגע יד על הבטן.. אתה שכבת על הרצפה שלושה ימים, אנחנו רוצים לעזור לך.. אתה סולח לנו?'

הם הצליחו להושיב אותו בכסא גלגלים והורידו אותו למטה לאמבולנס.

בזמן הזה הסתבר שיש לו שלושה ילדים אבל אף אחד מהם לא בקשר איתו ומי שדיווח על ההיעדרות שלו היה חבר שאיתו הוא משחק טניס מדי פעם. 
שוטר שנשאר לעמוד בחדר המדרגות וחיכה לנעול את הדירה אמר לעצמו 'הבדידות הזאת זה דבר נורא'.