דפיקות חזקות על הדלת בקומה מתחתי והרבה רעש של דיבורים החרידו את הילד ואותי מרבצנו מול המסכים (אני בעבודה והוא בזום). הצצתי דרך החלון וראיתי שוטרת וכמה גברים עם חולצות של 'שירות הצלה וכבאות' עומדים בחוץ ומדברים ביניהם בזמן שמכשירי הקשר שלהם טרטרו. שאלתי אם אפשר לעזור והם ביקשו לדעת אם ראיתי במקרה את מוסא ויינפלד בימים האחרונים. אמרתי להם שאני לא זוכרת כל כך אבל שאני חושבת שלא, לא ראיתי אותו.
הכבאי שטיפס לקומה השניה מהחצר האחורית צעק שהמפתח נעוץ בחור המנעול ושהוא פותח להם את הדלת.
מוסא ויינפלד נמצא שכוב על גבו על הרצפה, בעירום מלא, נושם אבל לא בהכרה. השוטרת הזמינה מד"א ושמעתי אותה צועקת 'מוסא! אנחנו איתך! אנחנו לא עוזבים אותך!' ואז דיווחה בקשר 'לא, הוא לא בהכרה. כן הוא נושם אבל הוא לא מגיב, כאילו הוא ישן'. הזמן חלף ומד"א לא הגיעו, 'זה הזייה, אני מרגישה חסרת אונים' השוטרת ממלמלת בחדר המדרגות.
אחרי חצי שעה הגיע האמבולנס. פרמדיקית ופרמדיק שעטו במדרגות ונכנסו לדירה הקטנה 'מוסא, כואב לך משהו? אתה לא ענית לטלפון שלושה ימים.. עכשיו תנשום עמוק בשבילי בסדר? אתה שומע אותי? אתה מבין מה אני אומרת? מוסא אני צריכה שתניח רגע יד על הבטן.. אתה שכבת על הרצפה שלושה ימים, אנחנו רוצים לעזור לך.. אתה סולח לנו?'
הם הצליחו להושיב אותו בכסא גלגלים והורידו אותו למטה לאמבולנס.
בזמן הזה הסתבר שיש לו שלושה ילדים אבל אף אחד מהם לא בקשר איתו ומי שדיווח על ההיעדרות שלו היה חבר שאיתו הוא משחק טניס מדי פעם.
שוטר שנשאר לעמוד בחדר המדרגות וחיכה לנעול את הדירה אמר לעצמו 'הבדידות הזאת זה דבר נורא'.
