התעוררתי ב1 בלילה על סיפו של התקף חרדה כמו אז לפני שנים, כשהחושים מתבלבלים ואי אפשר לדבר, המוח מוצף דימויים והמילים מתפרקות להברות ועיצורים שאין ביניהם קשר או היגיון. שילבתי את אצבעות יד ימין באצבעות יד שמאל כדי לסגור בי מעגל, שאפסיק להרגיש רוחפת; דיברתי אל עצמי בשפה לא מדוברת כדי שאבין אותי ובסוף נרדמתי שוב.
הרבה יותר קל לי לכעוס, מאשר לנסות להבין את כל זה. הרבה יותר קל לי להיאטם מאשר להיות עצובה ושבורת לב. הרבה יותר קל לי לקבור עמוק את מה שאי אפשר לבטא במילים, שזה כמעט הכל כרגע.
כבר כמעט שלושה שבועות שאני בעשייה בלתי פוסקת, אבל האמת שהכל מתפרק בי, מלבד דאגה שמרחפת כמו רוח אלוהים על פני המים ואני רוצה לצרוח שאני דואגת ושאני מפחדת ושאני מתפללת ומייחלת ושאני מיואשת ושזה כל כך לא הוגן כל זה, כלפי כל כך הרבה אנשים.
אבא שלי אומר 'החיים לא הוגנים'. אני לא יודעת מה עושים עם אמירה כזאת. אני לא יודעת כבר כלום.
